טור של עמיר רפפורט: מלחמת המנהרות הראשונה מסוגה בעולם
הסיפור הגדול של מלחמת עזה מתרחש מתחת לפני הקרקע והוא עדיין סמוי ברובו. בינתיים, אלה הפערים העיקריים שעדיין נותרו בלחימה מול החמאס, ומה שניתן היה ללמוד השבוע מאירוע "פאודה" בג'נין, וממאמצי "כיפת ברזל 9"
עמיר רפפורט
| 01/02/2024
כאשר יחיא סינואר שלח את כוחות הנוח'בה לתקוף את ישראל הוא לא ציפה שצה"ל יילחם מולו בקרבות פנים מול פנים בתוך ה"מטרו" של עזה ממש, אבל הנה פרט מדהים: גם צה"ל לא ציפה לכך.
האמצעים הטכנולוגיים והשיטות שבהם פועלים בימים אלה לוחמים מהיחידות המובחרות ביותר של צה"ל פותחו תוך כדי לחימה ממש.
עדיין רב הנסתר על הגלוי, אבל ברור כי מדובר בלוחמת מנהרות שלא היה כמותה אף פעם, בשום מקום בעולם. עוד נגיע למה שידוע, אבל נתחיל בהקשר ההיסטורי.
לוחמי הווייטקונג בויאטנם
בסקירה מאלפת על לוחמת מנהרות, שהוציאה מחלקת ההיסטוריה בצה"ל כבר לפני למעלה מ- 20 שנה, נכתב כי השימוש ב"תווך התת קרקעי", החל כבר בתקופת התנ"ך וכן בסין הקדומה.
מנהרות שימשו ללחימה גם במלחמות העולם של המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, נמצאו שלוש דוגמאות מובהקות לכך שמנהרות לחימה הקשו מאוד על תפקודם של צבאות סדירים.
הדוגמה המוכרת ביותר היא של לוחמי הווייטקונג בויאטנם. המנהרות שבנו היו מרובות, מפותלות, ורובן בעומק ניכר של שמונה מטרים. האורך הכולל שלהן: כ-240 קילומטר.
שנים ספורות לאחר מכן התמודדו עם תופעת המנהרות גם לוחמי הצבא האדום בקרבות מול אנשי המוג'הידין באפגניסטן. חלק מהמנהרות שימשו את אל קאעידה בהמשך גם כדי לחמוק מידה הארוכה של ארצות הברית.
המערות והמנהרות של אפגניסטן ווויאטנם היו רובן ככולן בשטח הפתוח. הצ'צ'נים, לעומת זאת, בנו רשת של מנהרות מתחת לבירתם, גרוזני, ונלחמו מתחת לקרקע מול רוסיה.
מן הדוגמאות האלה עולה כי המנהרות מעניקות יתרון ללוחמי גרילה, אבל לא בהכרח מאפשרות להם לגבור על אויב מעצמתי, החזק פי כמה.
בסופו של דבר, ברוב המקרים החזק מנצח. למשל, כולנו יודעים כי המנהרות לא הצילו את לוחמיו של בר כוכבא מול הלגיון הרומאי, במרד שהסתיים בגדול שבאסונותינו.
גם לא את לוחמי דאעש בקרב מול ארצות הברית במוסול שבעיראק- בדוגמא ה"טריה" והדומה ביותר למה שמתחולל בעזה.
מבצע "עופרת יצוקה"
בראיה לאחור, אפשר לתהות מדוע נדרש צה"ל לפתח אמצעים חדשים ללוחמת מנהרות תוך כדי המלחמה עצמה, אם הסקירה ההיסטורית נכתבה כה מזמן?
אחרי הכול, איום המנהרות היה ידוע, והוא רק צבר תאוצה אחרי ההשתלטות של החמאס על הרצועה בשנת 2007. צה"ל ידע אז כי הרשת שהחמאס בונה כוללת מנהרות משני סוגים – לתקיפה ולהגנה.
כבר בנובמבר 2008 יצאה חטיבת הצנחנים למבצע "אתגר כפול" כנגד מנהרה התקפית שהתחילה בתוך עזה והובילה אל תוך הארץ.
מפקד חטיבת הצנחנים היה אז הרצי הלוי, כיום הרמטכ"ל. מפקד גדוד הסיור של החטיבה שביצע את הפשיטה בפועל – ירון פינקלמן, כיום אלוף פיקוד הדרום. אלוף הפיקוד אז היה יואב גלנט, כיום שר הביטחון. המבצע, "אתגר כפול" הוביל להסלמה שהתגלגלה בתוך כחודש וחצי למבצע "עופרת יצוקה".
כנגד איום המנהרות ההתקפיות, שעלו לכותרות גם ב-2014 ב"צוק איתן", הקימו צה"ל ומשרד הביטחון את החומה שמקיפה את עזה מעל ומתח לקרקע. כידוע, בשמחת תורה, החומה נפרצה בקלות בחלק העילי שלה. נגד המנהרות ההגנתיות - צה"ל פשוט לא התכוון להילחם מתוכן.
אמנם, תוכננו במשך השנים כמה שיטות שנועדו להתמודד עם כל סוגי המנהרות, כמו פיצוץ של פירי כניסה או אטימתם, אבל איש לא העלה בדמיונו תרחיש שבו לוחמים של צה"ל ינועוו בתוך המנהרות עצמן – בניסיון למצוא חטופים ולחסל מחבלים.
הדגש הברור של אביב כוכבי בתקופתו כרמטכ"ל – היה לפתח יכולות להתמודדות הכוללת כנגד איום הרקטות.
אתגר המנהרות ההגנתיות
בפועל, אתגר המנהרות ההגנתיות הוא חסר תקדים בקנה מידה היסטורי, עולמי. בצה"ל נדהמו לגלות שה"מטרו" מתחת לרצועת עזה כולל מאות קילומטרים במצטבר, הרבה יותר ממה שהעריכו וממה שכרה הויאטקונג בכל ויאנטאם.
אמצעי התקשורת מתחת לאדמה בעזה משוכללים, וכך גם דלתות ההדף. החמאס יכול לשהות במנהרות תקופה כמעט בלתי מוגבלת: הוא מייצר חשמל מגנרטורים, ושואב מים ממי תהום. כל מנהרה כוללת אינספור מפלסים והסתעפויות, כדי להקשות על האויב לפעול בה.
ובכל זאת, במטה הכללי של צה"ל החליטו לשלוח את הלוחמים אל תוך המנהרות. להילחם מתח לאדמה ממש. אין לכך תקדים היסטורי, משום שבכל המקרים נלחמו הצבאות העדיפים מול אנשי המנהרות באמצעים כמו הרעבה או להבות אש.
בכל מקרה, מלמעלה. בתחילת המלחמה, בצה"ל אפילו לא שקלו להשתמש במנהרות בגזים רעילים שנוגדים את אמנת ז'בה או בכל אמצעי אחר שעלול לסכן את חיי החטופים.
הכוונה הייתה להזרים מים למנהרות. צהל אישר השבוע, בפעם הראשונה, פרסומים בתקשורת העולמית על מערכת שפותחה והופעלה, להזרמת מים אל תוך המנהרות (אחד האתגרים, מעבר לצבאי, הוא לא לזהם את מי התהום של עזה במי ים מליחים).
בדיעבד, למרות שנראה כי שיטת ההזרמה של המים אינה מטביעה את החמאס בתוך המנהרות, יכול להיות שיש לה יתרונות נוספים כמו מיפוי ה"מטרו" והסתעפויותיו על פי צורת הזרימה.
אך מה לגבי הלחימה בתוך המנהרות עצמן? משיטות שנחשפו אפשר ללמוד שצה"ל משתמש בלוחמת המנהרות חסרת התקדים גם בכלבים, שלא מעט מהם נפגעו, ובאמצעים נשלטים מרחוק, רובוטים.
חלקם, כנראה, חמושים. גולת הכותרת היא כניסתם של לוחמי היחידות המיוחדות אל מתחת לפני הקרקע. מעבר לכך שמדובר בתקדים עולמי, זוהי מלחמה ראשונה בהיסטוריה של צה"ל, שבה היחידות המובחרות ביותר ממלאות תפקיד כה מרכזי בלחימה.
בדרך כלל, היחידות המיוחדות שימשו רק למשימות "נקודתיות" בתקופות שבין המלחמות. העומס שמוטל על היחידות המיוחדות במלחמה הפעם, מביא גם לנפגעים.
כך, מפקד פלגה ביחידת "שלדג" של חיל האויר, רס"ן מיל' יצהר הופמן מאשחר שבגליל, יליד עופרה, נפל בקרב בצפון הרצועה.
"כלכלת אנשים"
כאמור, מרבית סיפורי הלחימה מתחת לקרקע עדיין חסויים. עם זאת, ברור שעיקר הדרמה מתנהלת במרחב שמחת לעיר חאן יונס, שם אולי עדיין נמצאים המבוקשים הבכירים ביותר של החמאס עם לא מעט מהחטופים.
צורת הלחימה של צה"ל בעזה בימים אלה, ובמיוחד במרחב חאן יונס, מעוררת עניין עצום בקרב צבאות ידידותיים בכל העולם (וכנראה לא רק שם).
ניתן היה ללמוד על כך משיחה מרחוק שערכו השבוע בכירי בסיס "פורט סיל", מרכז האש של צבא היבשה בארצות הברית, עם קצין התותחנים הראשי של צה"ל, תא"ל יאיר נתנס.
נראה כי האמריקאים לא פחות מנפעמים מהאופן שבו צה"ל מצליח לשלב בלחימה אש מהים, מהאוויר ומהיבשה, ומההתקדמות המהירה - יחסית לזמן שלקח להם כדי לכבוש את מוסול.
את הלחימה במרחב חאן יונס מנהלת אוגדה 98, מעל ומתחת לפני הקרקע. הצורך לפעול במנהרות מביא לכך שכל פעולה נעשית בזהירות וביסודיות.
מעל לפני הקרקע, החטיבות ממשיכות "לפרק" את החמאס מיכולותיו, למרות שהירי לתל אביב וגוש דן השבוע, לראשונה אחרי שבועות, בוצע מאזור זה.
בצפון הרצועה, שם כבר פועל צה"ל במסגרת "שלב ג'" של המלחמה, כלומר פשיטות המבוססות על כוחות בהיקפים קטנים יחסית, נערכה השבוע פשיטה באיזור שאטי, סמוך לחוף הים.
במרכז, הושלם ביתור הרצועה על ידי אוגדה 99, בין צפון לדרום. החלוקה בין צפון לדרום מבוצעת על בסיס הציר מוביל מאזור קיבוץ בארי לים, דרך הצומת שבה שכנה עד להתנתקות ההתנחלות נצרים.
אחת מחטיבות אוגדה 99, שביתרה את הרצועה, חטיבת השריון במילואים 179, סיימה לפני ימים אחדים את משימתה והוחלפה על ידי חטיבת הנח"ל. לוחמיה השתחררו.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את המח"ט, אל"מ איציק אלפסי, בן קיבוץ בארות יצחק, על התובנות העיקריות שהוא לוקח אתו מארבעה חודשים ביחד עם המילואימניקים שלו.
המסקנה העיקרית שלו קשורה לצורך לשמור על אורך הלחימה של אנשי המילואים, לקראת הגיוס הבא שצפוי להם. בצה"ל כבר יש שמכנים את ניהול כוח האדם לקראת השלבים הבאים במלחמה כ"כלכלת אנשים".
על משקל "כלכלת חימושים" – של אמצעי התחמושת, שהם מצרך יקר בפני עצמו.
לחטיבה 179, ראם, יש טנקי מרכבה סימן 3. כמקובל במלחמה, החטיבה קיבלה לשורות "צוות הקרב החטיבתי" שני גדודי חי"ר ששייכים לחטיבות אחרות. תחת זאת, שני גדודים של החטיבה עברו לשרת תחת חטיבות אחרות, בגזרת חאן יונס.
אחד מהם עדיין נלחם שם, וישתחרר, אם תסתיים המשימה שלו, בקרוב.
"אנשים יוצאים עם תחושת סיפוק והצלחה טקטית בכל מה שעשו", אומר לי המח"ט אלפסי. "זה מדהים, אבל אין שום צוות בחטיבה, בגדוד השריון או בחי"ר, שלא חווה היתקלות או קרב. ידינו הייתה על העליונה בכל היתקלות.
״השמדנו מרחבי תת קרקע, כולל פעל לייצור רקטות, וטילים שהיו מכוונים לישראל, הרגנו לפחות 100 מחבלים. לקראת הסוף, כבר היו אנשי מילואים שהתחילו לחשוב על השחרור,
״אבל, ככלל, הלוחמים כבר מחכים להמשך הלחימה. יש תאריך לגיוס הבא שלהם. כולם ישובו לשרת. בינתיים, המטרה היא לנצל את הזמן להתרעננות וגם כדי לחזק את העורף".
בראייה כלל צה"לית, "כלכלת האנשים" כבר גורמת לכך שצה"ל פועל להאריך את השירות הסדיר של חיילי הקרבי משנתיים ושמונה חודשים לשלוש שנים (לפני המלחמה, הכוונה הייתה לקצר אותו לשנתיים וחצי).
בנוסף, הוחלט להקדים את גיוסם של 1300 תלמידי ישיבות הסדר ובני מכינות קדם צבאיות כבר לחודש מרס הקרוב – במקום אוגוסט. צה"ל זקוק כעת לכל חייל.
במקביל, החל מסע רכש להגדיל את היקף היחידות הלוחמות כמעט בכל המערכים – ממסוקי קרב (מנכ"ל משרד הביטחון קידם את הרכש הזה בשבוע שעבר בארצות הברית) ועד למשגרי רקטות ולרקטה מדויקת חדשה בשם "בר", לשימוש התותחנים, שצה"ל יצטייד בה בהיקפים אדירים.
פערים בדרך להכרעה
בתמונה הרחבה, ההישגים של צה"ל בלחימה עדיין לא אומרים שישראל קרובה "להכריע" את החמאס או להחזיר את החטופים. למרות המו"מ שהתחדש, בתיווך ארה"ב, מצרים וקטאר.
עדיין קשה לראות בשטח סימנים מובהקים לכך שהחמאס עומד להישבר כתוצאה ממלחמת המנהרות או הלחץ הבלתי פוסק עליו – ולהסכים לתכתיבים ישראליים לגבי אופי ההפוגה שתהיה בתמורה להחזרת חלק מהחטופים.
כפי הנראה, גם לחמאס יש "שלב גי" במלחמה. הוא מתנהל בימים כאלה כך שהוא מנסה להימנע ככל האפשר מחיכוך, כדי "להעביר את הזמן" עד ליציאת מרבית הכוחות של צה"ל מהשטח.
על פי התוכנית הזאת, כאשר זה יקרה, סינוואר שוב יתיישב על ספה מאובקת ויכריז על ניצחון, לכאורה, כמו שעשה בעבר. אסור שזה יקרה.
פער נוסף בלחימה קשור לכך שצה"ל והשב"כ מתקשים לחסל את הבכירים ביותר בחמאס ובג'האד האיסלאמי הפלשתיני (הגא"פ) ומסתפקים רק בחיסול דגי רקק יחסית, כמו הריגתו של חלפן כספים של הגא"פ השבוע. התחום הזה יכול להשתפר בכל יום.
בצה"ל משוועים לקבל הנחיות מהדרג המדיני לגבי הסדר עתידי בשטחים שנכבשו כבר, בעיקר בצפון רצועת עזה. מחכים גם להנחיה לגבי הסוגייה החשובה ביותר כעת – אור ירוק לפעולה ברפיח, למרות שמצרים חוששת מכך שפעולה ישראלית שם תגרום לנהירה של המוני פלשתינים לשטחה.
מצד שני, ברור כי לא ניתן יהיה להכריז על מיטוט החמאס ולמנוע העברת אמצעי לחימה משטח מצרים לעזה בעתיד – ללא פעולה משמעותית בשטח שמפריד בין הרצועה למצרים.
הכנות לצפון
צה"ל מנצל את הירידה בהיקף הלחימה ברצועת עזה גם כדי להגביר את ההכנות למלחמה בצפון שהולכת ונראית יותר ויותר בלתי נמנעת. במסגרת ההכנות, מתוגברים האימונים של היחידות, ושר הביטחון נפגש השבוע עם בכירי העיר חיפה.
מדובר בניסיון להעביר את המסר העדין שחייבים להכין את העורף לקראת מלחמה שתהיה קשה הרבה יותר מאשר הירי מעזה, שפסק כבר כמעט לגמרי, וזאת מבלי לעורר פאניקה רבתי בציבור.
בצד של אמצעי הלחימה, בשבועות קודמים כתבתי כאן על הדאגה המיוחדת במערכת הביטחון מהכניסה לזירה של הטיל "זולפיקאר" בעל טווח של עד 700 קילומטר וראש קרב במשקל חצי טון, עם יכולת ניווט למטרה עד כדי דיוק של 60 מטר, לצד טיל חוף - ים בשם "יאחונט" שיכול לטוס למטרתו במהירות עצומה, בגובה פני הים.
כעת נערכים לעוד סכנה: שיגור מלבנון של "להקות" רחפנים מתפוצצים מסוג "שהאד" תוצרת אירן. הכטב"ם הזה חסין מפני שיבושים אלקטרוניים.
כמו במקרה המנהרות, גם לגבי האיום הזה ניתן לתהות מדוע מערכת הביטחון עושה את מרבית מאמציה להתמודד מול האיום רק אחרי שכבר החלה מערכה בהיקף מוגבל מול החיזבאללה.
הרי את הנזק שמחוללים הכטב"מים האיראנים, מכל הסוגים, כבר ניתן היה לראות בשנים האחרונות בלחימה באוקראינה (איראן סיפקה את הכלים לרוסיה) ובהתקפה פראית של ח'ותים על שדות נפט בסעודיה.
כחלק מההכנות למלחמה בלבנון פועל צה"ל לשפר ללא הרף גם את היכולות של מערכת "כיפת ברזל". השבוע ערכה מערכת הביטחון ניסוי ל"גרסה 9" של המערכת, שהוכתר בהצלחה גדולה.
בינתיים ב"פאודה"
ויש תובנות גם מהמבצע כנגד מבוקשים שהיה השבוע בבית חולים בלב ג'ניןף ונראה כאילו נלקח מתוך פרק בסדרה "פאודה". בראש ובראשונה, המבצע מלמד אל האינטנסיביות של הלחימה היומיומית כנגד הטרור ביהודה ושומרון, שאינו מרים ראש רק בזכות מבצעי סיכול כאלה, שאינם פוסקים.
אבל, לא לעולם חוסן. במערכת הביטחון יש חשש אמיתי מפני גל טרור משמעותי שעלול להתפרץ בכל זאת. האזהרות, מחדדות את הוויכוח בממשלה בשאלה האם לאפשר לפועלים מיו"ש לעבוד בישראל.
ועוד משהו: אחרי ה"פאודה" בג'נין, הוציאו צה"ל השב"כ והמשטרה הודעה משותפת, שמפרטת מה היה חלקו של כל כוח בפעולה.
כולל כמה יכולות חסויות למדי של היחידה המשטרתית ללוחמה בטרור, ימ"מ, שמתעלה על עצמה משבוע לשבוע. ההודעה יוצרת את הרושם של "עודף מידע", שעלול לשמש את המחבלים בפעולה הבאה.
זהו, לפחות, החשש של הלוחמים עצמם.
הסיפור הגדול של מלחמת עזה מתרחש מתחת לפני הקרקע והוא עדיין סמוי ברובו. בינתיים, אלה הפערים העיקריים שעדיין נותרו בלחימה מול החמאס, ומה שניתן היה ללמוד השבוע מאירוע "פאודה" בג'נין, וממאמצי "כיפת ברזל 9"
כאשר יחיא סינואר שלח את כוחות הנוח'בה לתקוף את ישראל הוא לא ציפה שצה"ל יילחם מולו בקרבות פנים מול פנים בתוך ה"מטרו" של עזה ממש, אבל הנה פרט מדהים: גם צה"ל לא ציפה לכך.
האמצעים הטכנולוגיים והשיטות שבהם פועלים בימים אלה לוחמים מהיחידות המובחרות ביותר של צה"ל פותחו תוך כדי לחימה ממש.
עדיין רב הנסתר על הגלוי, אבל ברור כי מדובר בלוחמת מנהרות שלא היה כמותה אף פעם, בשום מקום בעולם. עוד נגיע למה שידוע, אבל נתחיל בהקשר ההיסטורי.
לוחמי הווייטקונג בויאטנם
בסקירה מאלפת על לוחמת מנהרות, שהוציאה מחלקת ההיסטוריה בצה"ל כבר לפני למעלה מ- 20 שנה, נכתב כי השימוש ב"תווך התת קרקעי", החל כבר בתקופת התנ"ך וכן בסין הקדומה.
מנהרות שימשו ללחימה גם במלחמות העולם של המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, נמצאו שלוש דוגמאות מובהקות לכך שמנהרות לחימה הקשו מאוד על תפקודם של צבאות סדירים.
הדוגמה המוכרת ביותר היא של לוחמי הווייטקונג בויאטנם. המנהרות שבנו היו מרובות, מפותלות, ורובן בעומק ניכר של שמונה מטרים. האורך הכולל שלהן: כ-240 קילומטר.
שנים ספורות לאחר מכן התמודדו עם תופעת המנהרות גם לוחמי הצבא האדום בקרבות מול אנשי המוג'הידין באפגניסטן. חלק מהמנהרות שימשו את אל קאעידה בהמשך גם כדי לחמוק מידה הארוכה של ארצות הברית.
המערות והמנהרות של אפגניסטן ווויאטנם היו רובן ככולן בשטח הפתוח. הצ'צ'נים, לעומת זאת, בנו רשת של מנהרות מתחת לבירתם, גרוזני, ונלחמו מתחת לקרקע מול רוסיה.
מן הדוגמאות האלה עולה כי המנהרות מעניקות יתרון ללוחמי גרילה, אבל לא בהכרח מאפשרות להם לגבור על אויב מעצמתי, החזק פי כמה.
בסופו של דבר, ברוב המקרים החזק מנצח. למשל, כולנו יודעים כי המנהרות לא הצילו את לוחמיו של בר כוכבא מול הלגיון הרומאי, במרד שהסתיים בגדול שבאסונותינו.
גם לא את לוחמי דאעש בקרב מול ארצות הברית במוסול שבעיראק- בדוגמא ה"טריה" והדומה ביותר למה שמתחולל בעזה.
מבצע "עופרת יצוקה"
בראיה לאחור, אפשר לתהות מדוע נדרש צה"ל לפתח אמצעים חדשים ללוחמת מנהרות תוך כדי המלחמה עצמה, אם הסקירה ההיסטורית נכתבה כה מזמן?
אחרי הכול, איום המנהרות היה ידוע, והוא רק צבר תאוצה אחרי ההשתלטות של החמאס על הרצועה בשנת 2007. צה"ל ידע אז כי הרשת שהחמאס בונה כוללת מנהרות משני סוגים – לתקיפה ולהגנה.
כבר בנובמבר 2008 יצאה חטיבת הצנחנים למבצע "אתגר כפול" כנגד מנהרה התקפית שהתחילה בתוך עזה והובילה אל תוך הארץ.
מפקד חטיבת הצנחנים היה אז הרצי הלוי, כיום הרמטכ"ל. מפקד גדוד הסיור של החטיבה שביצע את הפשיטה בפועל – ירון פינקלמן, כיום אלוף פיקוד הדרום. אלוף הפיקוד אז היה יואב גלנט, כיום שר הביטחון. המבצע, "אתגר כפול" הוביל להסלמה שהתגלגלה בתוך כחודש וחצי למבצע "עופרת יצוקה".
כנגד איום המנהרות ההתקפיות, שעלו לכותרות גם ב-2014 ב"צוק איתן", הקימו צה"ל ומשרד הביטחון את החומה שמקיפה את עזה מעל ומתח לקרקע. כידוע, בשמחת תורה, החומה נפרצה בקלות בחלק העילי שלה. נגד המנהרות ההגנתיות - צה"ל פשוט לא התכוון להילחם מתוכן.
אמנם, תוכננו במשך השנים כמה שיטות שנועדו להתמודד עם כל סוגי המנהרות, כמו פיצוץ של פירי כניסה או אטימתם, אבל איש לא העלה בדמיונו תרחיש שבו לוחמים של צה"ל ינועוו בתוך המנהרות עצמן – בניסיון למצוא חטופים ולחסל מחבלים.
הדגש הברור של אביב כוכבי בתקופתו כרמטכ"ל – היה לפתח יכולות להתמודדות הכוללת כנגד איום הרקטות.
אתגר המנהרות ההגנתיות
בפועל, אתגר המנהרות ההגנתיות הוא חסר תקדים בקנה מידה היסטורי, עולמי. בצה"ל נדהמו לגלות שה"מטרו" מתחת לרצועת עזה כולל מאות קילומטרים במצטבר, הרבה יותר ממה שהעריכו וממה שכרה הויאטקונג בכל ויאנטאם.
אמצעי התקשורת מתחת לאדמה בעזה משוכללים, וכך גם דלתות ההדף. החמאס יכול לשהות במנהרות תקופה כמעט בלתי מוגבלת: הוא מייצר חשמל מגנרטורים, ושואב מים ממי תהום. כל מנהרה כוללת אינספור מפלסים והסתעפויות, כדי להקשות על האויב לפעול בה.
ובכל זאת, במטה הכללי של צה"ל החליטו לשלוח את הלוחמים אל תוך המנהרות. להילחם מתח לאדמה ממש. אין לכך תקדים היסטורי, משום שבכל המקרים נלחמו הצבאות העדיפים מול אנשי המנהרות באמצעים כמו הרעבה או להבות אש.
בכל מקרה, מלמעלה. בתחילת המלחמה, בצה"ל אפילו לא שקלו להשתמש במנהרות בגזים רעילים שנוגדים את אמנת ז'בה או בכל אמצעי אחר שעלול לסכן את חיי החטופים.
הכוונה הייתה להזרים מים למנהרות. צהל אישר השבוע, בפעם הראשונה, פרסומים בתקשורת העולמית על מערכת שפותחה והופעלה, להזרמת מים אל תוך המנהרות (אחד האתגרים, מעבר לצבאי, הוא לא לזהם את מי התהום של עזה במי ים מליחים).
בדיעבד, למרות שנראה כי שיטת ההזרמה של המים אינה מטביעה את החמאס בתוך המנהרות, יכול להיות שיש לה יתרונות נוספים כמו מיפוי ה"מטרו" והסתעפויותיו על פי צורת הזרימה.
אך מה לגבי הלחימה בתוך המנהרות עצמן? משיטות שנחשפו אפשר ללמוד שצה"ל משתמש בלוחמת המנהרות חסרת התקדים גם בכלבים, שלא מעט מהם נפגעו, ובאמצעים נשלטים מרחוק, רובוטים.
חלקם, כנראה, חמושים. גולת הכותרת היא כניסתם של לוחמי היחידות המיוחדות אל מתחת לפני הקרקע. מעבר לכך שמדובר בתקדים עולמי, זוהי מלחמה ראשונה בהיסטוריה של צה"ל, שבה היחידות המובחרות ביותר ממלאות תפקיד כה מרכזי בלחימה.
בדרך כלל, היחידות המיוחדות שימשו רק למשימות "נקודתיות" בתקופות שבין המלחמות. העומס שמוטל על היחידות המיוחדות במלחמה הפעם, מביא גם לנפגעים.
כך, מפקד פלגה ביחידת "שלדג" של חיל האויר, רס"ן מיל' יצהר הופמן מאשחר שבגליל, יליד עופרה, נפל בקרב בצפון הרצועה.
"כלכלת אנשים"
כאמור, מרבית סיפורי הלחימה מתחת לקרקע עדיין חסויים. עם זאת, ברור שעיקר הדרמה מתנהלת במרחב שמחת לעיר חאן יונס, שם אולי עדיין נמצאים המבוקשים הבכירים ביותר של החמאס עם לא מעט מהחטופים.
צורת הלחימה של צה"ל בעזה בימים אלה, ובמיוחד במרחב חאן יונס, מעוררת עניין עצום בקרב צבאות ידידותיים בכל העולם (וכנראה לא רק שם).
ניתן היה ללמוד על כך משיחה מרחוק שערכו השבוע בכירי בסיס "פורט סיל", מרכז האש של צבא היבשה בארצות הברית, עם קצין התותחנים הראשי של צה"ל, תא"ל יאיר נתנס.
נראה כי האמריקאים לא פחות מנפעמים מהאופן שבו צה"ל מצליח לשלב בלחימה אש מהים, מהאוויר ומהיבשה, ומההתקדמות המהירה - יחסית לזמן שלקח להם כדי לכבוש את מוסול.
את הלחימה במרחב חאן יונס מנהלת אוגדה 98, מעל ומתחת לפני הקרקע. הצורך לפעול במנהרות מביא לכך שכל פעולה נעשית בזהירות וביסודיות.
מעל לפני הקרקע, החטיבות ממשיכות "לפרק" את החמאס מיכולותיו, למרות שהירי לתל אביב וגוש דן השבוע, לראשונה אחרי שבועות, בוצע מאזור זה.
בצפון הרצועה, שם כבר פועל צה"ל במסגרת "שלב ג'" של המלחמה, כלומר פשיטות המבוססות על כוחות בהיקפים קטנים יחסית, נערכה השבוע פשיטה באיזור שאטי, סמוך לחוף הים.
במרכז, הושלם ביתור הרצועה על ידי אוגדה 99, בין צפון לדרום. החלוקה בין צפון לדרום מבוצעת על בסיס הציר מוביל מאזור קיבוץ בארי לים, דרך הצומת שבה שכנה עד להתנתקות ההתנחלות נצרים.
אחת מחטיבות אוגדה 99, שביתרה את הרצועה, חטיבת השריון במילואים 179, סיימה לפני ימים אחדים את משימתה והוחלפה על ידי חטיבת הנח"ל. לוחמיה השתחררו.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את המח"ט, אל"מ איציק אלפסי, בן קיבוץ בארות יצחק, על התובנות העיקריות שהוא לוקח אתו מארבעה חודשים ביחד עם המילואימניקים שלו.
המסקנה העיקרית שלו קשורה לצורך לשמור על אורך הלחימה של אנשי המילואים, לקראת הגיוס הבא שצפוי להם. בצה"ל כבר יש שמכנים את ניהול כוח האדם לקראת השלבים הבאים במלחמה כ"כלכלת אנשים".
על משקל "כלכלת חימושים" – של אמצעי התחמושת, שהם מצרך יקר בפני עצמו.
לחטיבה 179, ראם, יש טנקי מרכבה סימן 3. כמקובל במלחמה, החטיבה קיבלה לשורות "צוות הקרב החטיבתי" שני גדודי חי"ר ששייכים לחטיבות אחרות. תחת זאת, שני גדודים של החטיבה עברו לשרת תחת חטיבות אחרות, בגזרת חאן יונס.
אחד מהם עדיין נלחם שם, וישתחרר, אם תסתיים המשימה שלו, בקרוב.
"אנשים יוצאים עם תחושת סיפוק והצלחה טקטית בכל מה שעשו", אומר לי המח"ט אלפסי. "זה מדהים, אבל אין שום צוות בחטיבה, בגדוד השריון או בחי"ר, שלא חווה היתקלות או קרב. ידינו הייתה על העליונה בכל היתקלות.
״השמדנו מרחבי תת קרקע, כולל פעל לייצור רקטות, וטילים שהיו מכוונים לישראל, הרגנו לפחות 100 מחבלים. לקראת הסוף, כבר היו אנשי מילואים שהתחילו לחשוב על השחרור,
״אבל, ככלל, הלוחמים כבר מחכים להמשך הלחימה. יש תאריך לגיוס הבא שלהם. כולם ישובו לשרת. בינתיים, המטרה היא לנצל את הזמן להתרעננות וגם כדי לחזק את העורף".
בראייה כלל צה"לית, "כלכלת האנשים" כבר גורמת לכך שצה"ל פועל להאריך את השירות הסדיר של חיילי הקרבי משנתיים ושמונה חודשים לשלוש שנים (לפני המלחמה, הכוונה הייתה לקצר אותו לשנתיים וחצי).
בנוסף, הוחלט להקדים את גיוסם של 1300 תלמידי ישיבות הסדר ובני מכינות קדם צבאיות כבר לחודש מרס הקרוב – במקום אוגוסט. צה"ל זקוק כעת לכל חייל.
במקביל, החל מסע רכש להגדיל את היקף היחידות הלוחמות כמעט בכל המערכים – ממסוקי קרב (מנכ"ל משרד הביטחון קידם את הרכש הזה בשבוע שעבר בארצות הברית) ועד למשגרי רקטות ולרקטה מדויקת חדשה בשם "בר", לשימוש התותחנים, שצה"ל יצטייד בה בהיקפים אדירים.
פערים בדרך להכרעה
בתמונה הרחבה, ההישגים של צה"ל בלחימה עדיין לא אומרים שישראל קרובה "להכריע" את החמאס או להחזיר את החטופים. למרות המו"מ שהתחדש, בתיווך ארה"ב, מצרים וקטאר.
עדיין קשה לראות בשטח סימנים מובהקים לכך שהחמאס עומד להישבר כתוצאה ממלחמת המנהרות או הלחץ הבלתי פוסק עליו – ולהסכים לתכתיבים ישראליים לגבי אופי ההפוגה שתהיה בתמורה להחזרת חלק מהחטופים.
כפי הנראה, גם לחמאס יש "שלב גי" במלחמה. הוא מתנהל בימים כאלה כך שהוא מנסה להימנע ככל האפשר מחיכוך, כדי "להעביר את הזמן" עד ליציאת מרבית הכוחות של צה"ל מהשטח.
על פי התוכנית הזאת, כאשר זה יקרה, סינוואר שוב יתיישב על ספה מאובקת ויכריז על ניצחון, לכאורה, כמו שעשה בעבר. אסור שזה יקרה.
פער נוסף בלחימה קשור לכך שצה"ל והשב"כ מתקשים לחסל את הבכירים ביותר בחמאס ובג'האד האיסלאמי הפלשתיני (הגא"פ) ומסתפקים רק בחיסול דגי רקק יחסית, כמו הריגתו של חלפן כספים של הגא"פ השבוע. התחום הזה יכול להשתפר בכל יום.
בצה"ל משוועים לקבל הנחיות מהדרג המדיני לגבי הסדר עתידי בשטחים שנכבשו כבר, בעיקר בצפון רצועת עזה. מחכים גם להנחיה לגבי הסוגייה החשובה ביותר כעת – אור ירוק לפעולה ברפיח, למרות שמצרים חוששת מכך שפעולה ישראלית שם תגרום לנהירה של המוני פלשתינים לשטחה.
מצד שני, ברור כי לא ניתן יהיה להכריז על מיטוט החמאס ולמנוע העברת אמצעי לחימה משטח מצרים לעזה בעתיד – ללא פעולה משמעותית בשטח שמפריד בין הרצועה למצרים.
הכנות לצפון
צה"ל מנצל את הירידה בהיקף הלחימה ברצועת עזה גם כדי להגביר את ההכנות למלחמה בצפון שהולכת ונראית יותר ויותר בלתי נמנעת. במסגרת ההכנות, מתוגברים האימונים של היחידות, ושר הביטחון נפגש השבוע עם בכירי העיר חיפה.
מדובר בניסיון להעביר את המסר העדין שחייבים להכין את העורף לקראת מלחמה שתהיה קשה הרבה יותר מאשר הירי מעזה, שפסק כבר כמעט לגמרי, וזאת מבלי לעורר פאניקה רבתי בציבור.
בצד של אמצעי הלחימה, בשבועות קודמים כתבתי כאן על הדאגה המיוחדת במערכת הביטחון מהכניסה לזירה של הטיל "זולפיקאר" בעל טווח של עד 700 קילומטר וראש קרב במשקל חצי טון, עם יכולת ניווט למטרה עד כדי דיוק של 60 מטר, לצד טיל חוף - ים בשם "יאחונט" שיכול לטוס למטרתו במהירות עצומה, בגובה פני הים.
כעת נערכים לעוד סכנה: שיגור מלבנון של "להקות" רחפנים מתפוצצים מסוג "שהאד" תוצרת אירן. הכטב"ם הזה חסין מפני שיבושים אלקטרוניים.
כמו במקרה המנהרות, גם לגבי האיום הזה ניתן לתהות מדוע מערכת הביטחון עושה את מרבית מאמציה להתמודד מול האיום רק אחרי שכבר החלה מערכה בהיקף מוגבל מול החיזבאללה.
הרי את הנזק שמחוללים הכטב"מים האיראנים, מכל הסוגים, כבר ניתן היה לראות בשנים האחרונות בלחימה באוקראינה (איראן סיפקה את הכלים לרוסיה) ובהתקפה פראית של ח'ותים על שדות נפט בסעודיה.
כחלק מההכנות למלחמה בלבנון פועל צה"ל לשפר ללא הרף גם את היכולות של מערכת "כיפת ברזל". השבוע ערכה מערכת הביטחון ניסוי ל"גרסה 9" של המערכת, שהוכתר בהצלחה גדולה.
בינתיים ב"פאודה"
ויש תובנות גם מהמבצע כנגד מבוקשים שהיה השבוע בבית חולים בלב ג'ניןף ונראה כאילו נלקח מתוך פרק בסדרה "פאודה". בראש ובראשונה, המבצע מלמד אל האינטנסיביות של הלחימה היומיומית כנגד הטרור ביהודה ושומרון, שאינו מרים ראש רק בזכות מבצעי סיכול כאלה, שאינם פוסקים.
אבל, לא לעולם חוסן. במערכת הביטחון יש חשש אמיתי מפני גל טרור משמעותי שעלול להתפרץ בכל זאת. האזהרות, מחדדות את הוויכוח בממשלה בשאלה האם לאפשר לפועלים מיו"ש לעבוד בישראל.
ועוד משהו: אחרי ה"פאודה" בג'נין, הוציאו צה"ל השב"כ והמשטרה הודעה משותפת, שמפרטת מה היה חלקו של כל כוח בפעולה.
כולל כמה יכולות חסויות למדי של היחידה המשטרתית ללוחמה בטרור, ימ"מ, שמתעלה על עצמה משבוע לשבוע. ההודעה יוצרת את הרושם של "עודף מידע", שעלול לשמש את המחבלים בפעולה הבאה.
זהו, לפחות, החשש של הלוחמים עצמם.
