טור של עמיר רפפורט: לקחים שניתן ללמוד מאסון "אל מוע'זי"
האסון שבו נהרגו 21 לוחמים מלמד על הנחישות שבפעילות צה"ל וגם על הצפוי בשלבים הבאים של המלחמה בעזה
עמיר רפפורט
| 24/01/2024
אסון קריסת המבנים באל מוע'אזי מתחיל במחסור חמור בחומרי נפץ תקניים מסוג TNT בכל רחבי העולם. המחסור הזה נוצר בשל מלחמת רוסיה-אוקראינה והתעצם מאוד בגלל המלחמה בעזה (וההכנות למלחמה אפשרית בהיקף מלא בין ישראל לחיזבאללה).
איך זה קשור למה שקרה השבוע בקריסת שני המבנים?
באסון נפלו 19 חיילי מילואים מקריסת שני מבנים שבהם הוטמנו 10 מוקשים ישנים, כתחליף ל-TNT. המוקשים הופעלו טרם הזמן המתוכנן בעקבות ירי של שתי פצצות אר פי ג'י לעבר המבנים שמולכדו על ידי כוחותינו. עוד שני לוחמי מילואים נהרגו מפגיעה ישירה של אר.פי.ג'י נוסף בטנק המרכבה שלהם.
הריסת המבנים היא חלק מיצירה של אזור חיץ, "פרימטר", ברוחב קילומטר לכל אורך הגדר המקיפה את רצועת עזה. התוכנית היא שכל פלשתיני שינסה להיכנס לאזור החיץ לאחר המלחמה ייפגע מיד מירי.
הבעיה היא שלאורך רצועת החיץ יש אלפי מבנים שצריך להרוס. אילו היה בידי הכוחות חומר נפץ קל להפעלה מסוג TNT ניתן היה לעבור מבית לבית באופן מהיר יחסית.
ה-TNT נחשב לחומר "יציב", כלומר הוא אינו מסוכן כמעט בכלל עד שמפעילים אותו בפשטות באמצעות מצת. התחליפים, כמו המוקשים הישנים שבהם נעשה שימוש או חומרים אחרים, הם מסורבלים מאוד להפעלה ולעתים מסוכנים לכוחות גם בזמן שמעבירים אותם ממקום למקום.
ככל שזמן ההתקנה ארוך יותר כך גדל הסיכון: באסון ביום שני חוברו עשרת המוקשים זה לזה באמצעות חוטי תיל, לקראת הפעלתם. חיילים רבים היו מעורבים בתהליך הזה. זמן ההתארגנות הארוך אפשר לחמאס להכין את המתקפה הקטלנית. המספר הגבוה של חיילים בתוך המבנים שקרסו, הגדיל את ממדי האסון. כמו מכל אירוע של לחימה, גם מאסון אל מוע'זי ניתן להפיק לקחים מקצועיים לצד תובנות ארוכות טווח.
בצד המקצועי, הוכח שוב כי קיים מחסור גדול בכוחות הנדסה קרבית מיומנים ברצועת עזה. אי אפשר לבוא כלל בטענות לחיילים שנהרגו במשימה של הריסת הבתים: המיומנות שלהם בפעילות כזאת בסיסית ביותר.
הלוחמים שייכים לחטיבה 261, שהוקמה על ידי אהרון חליווה (כיום ראש אמ"ן) כאשר היה מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. היא מבוססת על מדריכי וחניכי הבה"ד לצד גדוד המילואים שנפגע. רוב הידע והניסיון שלהם בחבלה נצבר "תוך כדי תנועה".
למעשה, בצה"ל יש רק יחידה אחת שמתמחה באמת בפעילות הנדסית שקשורה לחומרי נפץ – יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות). גם הידע המקצועי של יהל"ם אינו חריג בהשוואה בינלאומית, אבל היא אחת הטובות מסוגה בעולם בזכות ה"קרביות" הרבה.
הבעיה היא שמרבית כוחות יהל"ם, בסדיר במילואים, עסוקים בימים אלה במשימה המורכבת של פיצוץ מנהרות התת קרקעיות. משום כך, המשימה של פיצוץ המבנים הרבים באזור החיץ חייבת להיעשות רק על ידי כוחות מיומנים פחות במשימה זו.
חשוב להבין כי יש נקודות דמיון בין האסון ביום שני ובית האסון שבו נהרגו שישה לוחמים ועוד 24 נפצעו (כולל הזמר עידן עמדי) באסון התפוצצות חומרי הנפץ בעת "טיפול" במנהרה באל בורייג' ב-8 בינואר, אך גם שוני רב.
הדמיון הוא בכך שחומר הנפץ הקלטני טופל" על ידי כוחותינו. אז, המטרה הייתה פיצוץ של מנהרה. ההבדל הגדול הוא שבאל בורייג' הסיבה לפיצוץ הגדול הייתה ירי טנק של כוחותינו לעבר מטרה חשודה.
הירי יצר השראה חשמלית. חומר הנפץ היה מסוג שונה, והפיצוץ הגדול התרחש בשל צירוף מקרים נדיר, שקשה היה לחזות אותו. לעומת זאת, את האסון באל מוע'אזי ניתן היה לצפות כדרך פעולה אפשרית של החמאס.
מדוע לא הופצצו המבנים מהאוויר - ללא סיכון לכוחות? אחת הסיבות, שכל פצצת אוויר מדויקת יקרה מאוד.
לפיצוץ מבנים על ידי חומרי חבלה מהקרקע יש יתרונות רבים: כאשר משמידים מבנה מהאוויר, הוא בדרך כלל נוטה על צידו ואחר כך קשה מאוד להשלים את ההריסה באמצעות דחפור.
לעומת זאת, באמצעות שימוש בחומרי נפץ מהקרקע כל מבנה קורס ממש אל תוך עצמו. בשלב הבא באים הדחפורים ו"משטחים" את הקרקע.
ועכשיו, לתובנה הרחבה: האסון הגדול השבוע התרחש בגזרה "כפרית" יחסית, קרובה מאוד לגדר הגבול עם ישראל, תחת האוגדה המרחבית האחראית על ההגנה לאורך גבול עזה, 143, ולא אוגדה 98 שמבצעת את המשימה ההתקפית בלב חאן יונס. כלומר, מדובר באזור לחימה שאמור להיות מסוכן הרבה פחות.
למעשה, מדובר באותה אוגדה שקרסה בבוקר 7 באוקטובר תחת מתקפת הנוח'בה. מפקד האוגדה שנחשב אז נעדר במשך שעות ארוכות, עד שנמצא חי בתוך החמ"ל במפקדת האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, הוא שפיקד ביום שני על משימות החילוץ של הנפגעים הרבים.
החילוץ נעשה תחת "גשם" בלתי פוסק של פצצות תאורה, שירו התותחנים כדי להפוך את הלילה ליום. לטובת החילוץ, הוזעקו כוחות מיחידות פיקוד העורף לצד יחידה 669 של חיל האוויר וכוחות כיבוי והצלה אזרחיים, בראשות נציב כיבוי והצלה ארצי, ש"חוילו" ליום אחד.
המקום שבו ארע הפיצוץ הקלטני שוכן רק 600 מטר מגדר המערכת המקיפה את הרצועה, לא הרחק מקיבוץ כיסופים. לכאורה, צה"ל "השתלט" על האזור הזה כבר מזמן.
וזו המסקנה החשובה: בכל מקום ברצועת עזה יש עדיין חוליות חמאס שפועלות באופן עצמאי, ככוחות גרילה. הסכנה הזאת תישאר לאורך זמן. צה"ל יתמודד מול חוליות כאלה כל עוד ישמר את השליטה הביטחונית הפיסית בתוך רצועת עזה.
אמנם הסכנה תילך ותפחת עם הזמן, אבל היא לא תיעלם לעולם.
אחרי הכול, גם בזמן שצה"ל פעל בתוך רצועת עזה באופן רצוף לפני ההתנתקות, ואפילו כיום ביהודה ושומרון, יש פיגועים. מכל אירוע, חייבים להפיק את מירב הלקחים לקראת המפגש הישיר הבא מול כוח חמאס.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
האסון שבו נהרגו 21 לוחמים מלמד על הנחישות שבפעילות צה"ל וגם על הצפוי בשלבים הבאים של המלחמה בעזה
אסון קריסת המבנים באל מוע'אזי מתחיל במחסור חמור בחומרי נפץ תקניים מסוג TNT בכל רחבי העולם. המחסור הזה נוצר בשל מלחמת רוסיה-אוקראינה והתעצם מאוד בגלל המלחמה בעזה (וההכנות למלחמה אפשרית בהיקף מלא בין ישראל לחיזבאללה).
איך זה קשור למה שקרה השבוע בקריסת שני המבנים?
באסון נפלו 19 חיילי מילואים מקריסת שני מבנים שבהם הוטמנו 10 מוקשים ישנים, כתחליף ל-TNT. המוקשים הופעלו טרם הזמן המתוכנן בעקבות ירי של שתי פצצות אר פי ג'י לעבר המבנים שמולכדו על ידי כוחותינו. עוד שני לוחמי מילואים נהרגו מפגיעה ישירה של אר.פי.ג'י נוסף בטנק המרכבה שלהם.
הריסת המבנים היא חלק מיצירה של אזור חיץ, "פרימטר", ברוחב קילומטר לכל אורך הגדר המקיפה את רצועת עזה. התוכנית היא שכל פלשתיני שינסה להיכנס לאזור החיץ לאחר המלחמה ייפגע מיד מירי.
הבעיה היא שלאורך רצועת החיץ יש אלפי מבנים שצריך להרוס. אילו היה בידי הכוחות חומר נפץ קל להפעלה מסוג TNT ניתן היה לעבור מבית לבית באופן מהיר יחסית.
ה-TNT נחשב לחומר "יציב", כלומר הוא אינו מסוכן כמעט בכלל עד שמפעילים אותו בפשטות באמצעות מצת. התחליפים, כמו המוקשים הישנים שבהם נעשה שימוש או חומרים אחרים, הם מסורבלים מאוד להפעלה ולעתים מסוכנים לכוחות גם בזמן שמעבירים אותם ממקום למקום.
ככל שזמן ההתקנה ארוך יותר כך גדל הסיכון: באסון ביום שני חוברו עשרת המוקשים זה לזה באמצעות חוטי תיל, לקראת הפעלתם. חיילים רבים היו מעורבים בתהליך הזה. זמן ההתארגנות הארוך אפשר לחמאס להכין את המתקפה הקטלנית. המספר הגבוה של חיילים בתוך המבנים שקרסו, הגדיל את ממדי האסון. כמו מכל אירוע של לחימה, גם מאסון אל מוע'זי ניתן להפיק לקחים מקצועיים לצד תובנות ארוכות טווח.
בצד המקצועי, הוכח שוב כי קיים מחסור גדול בכוחות הנדסה קרבית מיומנים ברצועת עזה. אי אפשר לבוא כלל בטענות לחיילים שנהרגו במשימה של הריסת הבתים: המיומנות שלהם בפעילות כזאת בסיסית ביותר.
הלוחמים שייכים לחטיבה 261, שהוקמה על ידי אהרון חליווה (כיום ראש אמ"ן) כאשר היה מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. היא מבוססת על מדריכי וחניכי הבה"ד לצד גדוד המילואים שנפגע. רוב הידע והניסיון שלהם בחבלה נצבר "תוך כדי תנועה".
למעשה, בצה"ל יש רק יחידה אחת שמתמחה באמת בפעילות הנדסית שקשורה לחומרי נפץ – יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות). גם הידע המקצועי של יהל"ם אינו חריג בהשוואה בינלאומית, אבל היא אחת הטובות מסוגה בעולם בזכות ה"קרביות" הרבה.
הבעיה היא שמרבית כוחות יהל"ם, בסדיר במילואים, עסוקים בימים אלה במשימה המורכבת של פיצוץ מנהרות התת קרקעיות. משום כך, המשימה של פיצוץ המבנים הרבים באזור החיץ חייבת להיעשות רק על ידי כוחות מיומנים פחות במשימה זו.
חשוב להבין כי יש נקודות דמיון בין האסון ביום שני ובית האסון שבו נהרגו שישה לוחמים ועוד 24 נפצעו (כולל הזמר עידן עמדי) באסון התפוצצות חומרי הנפץ בעת "טיפול" במנהרה באל בורייג' ב-8 בינואר, אך גם שוני רב.
הדמיון הוא בכך שחומר הנפץ הקלטני טופל" על ידי כוחותינו. אז, המטרה הייתה פיצוץ של מנהרה. ההבדל הגדול הוא שבאל בורייג' הסיבה לפיצוץ הגדול הייתה ירי טנק של כוחותינו לעבר מטרה חשודה.
הירי יצר השראה חשמלית. חומר הנפץ היה מסוג שונה, והפיצוץ הגדול התרחש בשל צירוף מקרים נדיר, שקשה היה לחזות אותו. לעומת זאת, את האסון באל מוע'אזי ניתן היה לצפות כדרך פעולה אפשרית של החמאס.
מדוע לא הופצצו המבנים מהאוויר - ללא סיכון לכוחות? אחת הסיבות, שכל פצצת אוויר מדויקת יקרה מאוד.
לפיצוץ מבנים על ידי חומרי חבלה מהקרקע יש יתרונות רבים: כאשר משמידים מבנה מהאוויר, הוא בדרך כלל נוטה על צידו ואחר כך קשה מאוד להשלים את ההריסה באמצעות דחפור.
לעומת זאת, באמצעות שימוש בחומרי נפץ מהקרקע כל מבנה קורס ממש אל תוך עצמו. בשלב הבא באים הדחפורים ו"משטחים" את הקרקע.
ועכשיו, לתובנה הרחבה: האסון הגדול השבוע התרחש בגזרה "כפרית" יחסית, קרובה מאוד לגדר הגבול עם ישראל, תחת האוגדה המרחבית האחראית על ההגנה לאורך גבול עזה, 143, ולא אוגדה 98 שמבצעת את המשימה ההתקפית בלב חאן יונס. כלומר, מדובר באזור לחימה שאמור להיות מסוכן הרבה פחות.
למעשה, מדובר באותה אוגדה שקרסה בבוקר 7 באוקטובר תחת מתקפת הנוח'בה. מפקד האוגדה שנחשב אז נעדר במשך שעות ארוכות, עד שנמצא חי בתוך החמ"ל במפקדת האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, הוא שפיקד ביום שני על משימות החילוץ של הנפגעים הרבים.
החילוץ נעשה תחת "גשם" בלתי פוסק של פצצות תאורה, שירו התותחנים כדי להפוך את הלילה ליום. לטובת החילוץ, הוזעקו כוחות מיחידות פיקוד העורף לצד יחידה 669 של חיל האוויר וכוחות כיבוי והצלה אזרחיים, בראשות נציב כיבוי והצלה ארצי, ש"חוילו" ליום אחד.
המקום שבו ארע הפיצוץ הקלטני שוכן רק 600 מטר מגדר המערכת המקיפה את הרצועה, לא הרחק מקיבוץ כיסופים. לכאורה, צה"ל "השתלט" על האזור הזה כבר מזמן.
וזו המסקנה החשובה: בכל מקום ברצועת עזה יש עדיין חוליות חמאס שפועלות באופן עצמאי, ככוחות גרילה. הסכנה הזאת תישאר לאורך זמן. צה"ל יתמודד מול חוליות כאלה כל עוד ישמר את השליטה הביטחונית הפיסית בתוך רצועת עזה.
אמנם הסכנה תילך ותפחת עם הזמן, אבל היא לא תיעלם לעולם.
אחרי הכול, גם בזמן שצה"ל פעל בתוך רצועת עזה באופן רצוף לפני ההתנתקות, ואפילו כיום ביהודה ושומרון, יש פיגועים. מכל אירוע, חייבים להפיק את מירב הלקחים לקראת המפגש הישיר הבא מול כוח חמאס.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
