טור של עמיר רפפורט: יש תוכנית, לא עובדים לפיה - המהלך ל"שיקום עזה תמורת פירוז" תקוע
ישראל ירתה לעצמה השבוע כמה כדורים ברגל, אך גם משדרת נחישות בלחימה בחאן יונס, ויש הישגים לכוחות בחאן יונס. בינתיים, האיראנים מחמשים ומפציצים
עמיר רפפורט
| 18/01/2024
ישראל יצאה למערכה בעזה עם תוכנית מוקדמת שמוכרת היטב לממשלה. למעשה, תוכנית בת שבעה שלבים, לכיבוש רצועת עזה ומיטוט מרכזי השלטון בעיר עזה עצמה, קיימת מזה כמה שנים. נערכו עליה ישיבות בקבינט הרבה לפני המלחמה.
על פי התוכנית, ההשתלטות על מרכזי השלטון בעיר עזה, כחלק מהפעולה בצפון הרצועה, הייתה אמורה לקחת כמה שבועות. היא הבסיס לתוכנית שיצאה בסופו של דבר אל הפועל, בהתאמות שונות, והחלק הצבאי שלה התממש, פחות או יותר, על פי הציפיות. את המשך הפעולה הקרקעית של צה"ל אחרי כיבוש העיר עזה, כולנו מכירים, בדיעבד.
אך לפעולה הקרקעית אמור להיות המשך, שאינו קורה: הכרזה על מהלך לשיקום תמורת פירוז מוחלט של רצועת עזה. את הפירוז המלא לצד החזרת החטופים אפשר להתנות גם בעצם החזרתם של מיליון תושבי עזה לבתיהם בחלק הצפוני של הרצועה.
אמצעי לחץ נוסף יכול להיות סגירה הרמטית של רצועת עזה למעט אספקה של מזון וציוד המוניטארי, לאחר שהחמאס גלגל אלינו בתחילת המלחמה את האחריות לתושבי הרצועה, גם בשל הלחץ עלינו מצד ארצות הברית. בראש ובראשונה, נדרש לעצור את אספקת הדלקים לרצועה.
מי שאמור להניע את המהלך הוא הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה. לא שמענו על היעד הזה משום שישראל אינה מקדמת מהלך מדיני שיביא לסיום המערכה.
זהו הרקע להצהרה יוצאת הדופן של שר הביטחון יואב גלנט מול מצלמות בתחילת השבוע, לפיה "סופה של המערכה חייב להיות מעוגן במעשה מדיני. המחשבה המדינית היא המובילה את הצבאית. הנחתי תכנית לממשלה. חובתה לדון בנושא".
שר הביטחון לא אמר בפומבי מיהם הגורמים הבינלאומיים שאמורים לקחת את האחריות על רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, לפי הצעתו. גם ראש הממשלה לא. למעשה, ישראל עדיין לא הציגה שום תכנית "ליום שאחרי".
לכאורה, השר גלנט אמר את המובן מאליו. כל קורס בסיסי בלימודים צבאיים מתחיל בקביעתו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזוביץ, לפיה המלחמה היא המשכה של המדיניות, ולהפך.
אך מעבר לשאלה מהו המהלך המדיני הנדרש, לעצם העובדה ששר הביטחון העביר את המסר שלו לראש הממשלה וליתר חברי קבינט המלחמה דרך שידור בטלביזיה ולא במפגש פנים מול פנים, יש משמעות גדולה, שלילית.
כבר בתחילת המלחמה כתבתי בטור זה כי ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מדברים ביניהם. מאז, המצב רק הלך והחמיר ובא לידי ביטוי אפילו בהסתלקות של גלנט מישיבת קבינט המלחמה במוצאי שבת בגלל שלא הותר לו להכניס אליו את עוזריו.
בסופו של דבר, גלנט השתתף בישיבה, אבל חשוב להבין כי היחסים הרעילים בצמרת הביטחונית שלנו אינם בגדר רכילות. הם גורם בחוסן הלאומי שלנו, לרעה. בכל הצמרת המדינית ביטחונית לא שוררת הרמוניה, אך במיוחד היחסים בין גלנט לנתניהו כבר מתחילים להזכיר את התיעוב ההדדי ביניהם בימים שקדמו לפיטורי גלנט על ידי נתניהו בחודש מרס בשנה שעברה, לפני שחזר בו.
היו השבוע עוד כמה סימנים מעוררי דאגה לגבי התנהלות הדרג הצבאי והמדיני. אחד מהם הוא הפארסה בנושא האספקה של תרופות לחטופים. הפרטים סביב הסאגה הזאת פורסמו בהרחבה.
מה שמדאיג במיוחד זה שלאחר לחימה כה ארוכה אנחנו עדיין מתעסקים בכמה ארגזי תרופות שאולי הגיעו לעזה ולא בהחזרת החטופים עצמם, ושישראל עדיין אינה נראית בעמדה להכתיב תנאים לחמאס. להפך. אם זה המצב, עדיין קשה לראות את החטופים עצמם חוזרים הבייתה. הטענה שהלחץ הצבאי הוא זה שיביא לשחרורם אינה מוכיחה את עצמה.
הסכנה: זולפיקאר
עוד נקודות שכדאי לשים אליהם לב השבוע קשורה להתגברות המתיחות ביחסים שבין ישראל לארצות הברית, וגם התנהלותה של ירדן, שהצטרפה כצד לתביעה כנגד ישראל בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג.
מצד אחד, השלטון האשמי בירדן תלוי בנו לשרידותו. מצד שני, יש אתגרים לאחיזה הביטחונית של ישראל וירדן לאורך הגבול המשותף הארוך, שבו מפטרלים רק כוחות צבאיים מעטים.
המתיחות המדינית בין ישראל לירדן לא תשפר את המצב הביטחוני בגבול הזה. דווקא כאשר יש סימנים לכך שאיראן פועלת בצורה נמרצת כדי להבריח ליהודה ושומרון כמויות גדולות של כסף ואמצעי לחימה שיכולים להיות גם קטלניים במיוחד, כדי לחמם את השטח ולייצר זירה ביטחונית נוספת קשה לישראל, בנוסף ללחימה ברצועת עזה, ולמערכה שאינה שוככת בצפון.
ואכן, מעבר לפיגוע הדריסה ברעננה, שבוצע על ידי שוהים בלתי חוקיים מחברון, ניכרת עליה בהתראות לפיגועים גם בשטחי יהודה ושומרון עצמם. צה"ל והשב"כ פועלים מסביב לשעון כדי לעצור את הפיגועים שמתוכננים.
המבצעים המרכזיים של השבוע בגזרת יהודה ושומרון התמקדו בשכם ובטול כרם, כולל חיסולי חוליות מחבלים מהאוויר, שהפכו לדבר כמעט שגרתי, כמו בעזה.
לגבי הזירה הצפונית, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי אמר השבוע, כי גדל הסיכון למלחמה כוללת מול חיזבאללה. בצדק. אנחנו כמעט שם. הירי הישיר לעבר כפר יובל, שבו נהרגו השבוע אם ובנה, ומצד שני, מתקפה ארטילרית ואווירית חסרת תקדים על יעדי חיזבאללה באזור ואדי סלוקי הזכור לרע מן התמרון הקרקעי במלחמת לבנון השנייה - יכולים להיות סימנים למלחמה רבתי ממשמשת ובאה. שני הצדדים עדיין אינם מעוניינים בכך, לפחות לא בעיתוי הנוכחי, אבל ציפיות עלולות להגשים את עצמן.
אגב, במקביל להברחות דרך גבול ירדן, איראן מאיצה גם את חימוש חיזבאללה לקראת מלחמה כוללת אפשרית מול ישראל. במיוחד צריך לשים לב לחשש מפני כך שחיזבאללה יצטייד בטיל "זולפיקאר", פאר תעשיית הנשק האיראנית.
יש לו טווח של 700 קילומטרים, ראש קרב במשקל חצי טון, ומנגנון הכוונה שיכול להוביל אותו למטרה בדיוק של כ-60 מטר. אם יופיע בזירה, החיזבאללה כנראה ינסה לשגר אותו תוך כדי ירי מקביל של אלפי רקטות "טיפשות", כדי להקשות על היירוט מצד מערכות ההגנה הישראליות.
"מלחמה ב-720 מעלות"
בלחימה ברצועת עזה עיקר המאמץ עדיין קשור להרס תשתית המנהרות האינסופית מתחת לפני הרצועה.
כיוון שייקח שנים להרוס כל מטר במנהרות, אם בכלל, ההתמקדות הייתה השבוע במנהרות מתחת לעיר חאן יונס. הניתוק בין שני חלקי הרצועה הכרחי כדי ליצור מצב חדש, בזמן שאוגדה 99 מבתרת את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס קו נחל עזה.
בחלק הצפוני של הרצועה, שם עבר צה"ל ל"שלב ג'" של המלחמה, פעלו השבוע כוחות דלילים יחסית, דבר שאפשר לאנשי חמאס לצאת בצורה הפגנתית מתוך המנהרות בחלק מן המקומות וגם לשגר מטח רקטות חריג בגודלו לעבר נתיבות. ככלל, החמאס מנסה לשקם את פעילותם של 12 גדודים שלכאורה פורקו על ידי צה"ל בצפון הרצועה.
גם מדרום לקו נחל עזה יש 12 גדודים, בשלוש חטיבות. צה"ל הצליח עד כה לפגוע קשות בחמישה גדודים מתוכם, באזור מחנות המרכז וחאן יונס, אך שבעה גדודים עדיין לא נפגעו באופן משמעותי מאוד.
ארבעה מהם נמצאים באזור מרחב רפיח שכלל לא "טופל", ועדיין לא הוחלט לגביו על פתרון קבע שינתק את רצועת עזה משטח מצרים, במנהרות שמתחת לציר "פילדלפי".
עד שיוחלט לגבי רפיח, עיקר המאמץ מתמקד בעיר חאן יונס, שמתחתיה אולי נמצאים עדיין בכירי החמאס וחלק ניכר מן החטופים.
הפשיטה של צוות הקרב של חטיבת גבעתי על מוצב השוהדא ביום רביעי, במרחב הדרומי ביותר של חאן יונס, שהוא גם האזור הדרומי ביותר שאליו הגיע צה"ל עד כה, יכולה להמחיש את אופי הלחימה בשלב הזה: לוחמי צוות הקרב פשטו על המוצב ששייך לגדוד הדרומי של חטיבת חאן יונס.
זאת, תוך כדי ירי טנקים מסיבי, ולאחר אש כבדה של חיל התותחנים וחיל האוויר. חילופי האש מנשק קל היו כבדים גם כן. השטח הפתוח באזור הזה נרחב, המבנים לא גבוהים. הדחפור הממוגן, הדי-9, מלך הקרב של צה"ל ברצועת עזה במלחמה הזאת, הרס קיר אחרי קיר כדי לאפשר את התקדמות הכוחות הלוחמים, בזמן שאנשי החבלה של ההנדסה עשו את שלהם.
בקרב ב"שוהדא" חוסלו בסופו של דבר עשרות מחבלים. למרבה הצער, גם צה"ל ממשיך מידי פעם בהודעות על נפגעים, שנפתחות ב"הותר לפרסום".
גם לחימתה העיקשת של חטיבה 4, בלב חאן יונס, יכולה ללמד על האתגר במתכונתו הנוכחית: החטיבה פועלת תחת אוגדה 98 שקיבלה את המשימה לכבוש את חאן יונס לאחר ההפוגה שבה הוחזרו החטופים.
זוהי חטיבת השריון היחידה במילואים שמבוססת על טנקי מרכבה סימן 4, אך צה"ל פועל בצוותי קרב שמערבים בין חי"ר, שריון הנדסה מרמת החטיבה ועד רמת הגדוד. לכן לצד שריונרים פועלים גדודים של חירניקים שמבוססים על אנשי צנחנים ונח"ל בעברם.
הלחימה מתנהלת ב720 מעלות, אומרים לי המפקדים. זהו אתגר ששום צבא לא נתקל בו קודם לכן בעולם. האויב יכול להגיח לפתע גם משטח שאותו עברת כבר, ולכן צריך להיות ערני לכל מה שקורה גם מאחור, ולא רק מלפנים.
הלחימה מול מבנים בגובה מתנהלת במקביל למאמץ העצום מתחת לפני הקרקע. שם עדיין רב הנסתר על הגלוי. צה"ל אינו חושף את כל השיטות בהן הוא פועל כנגד החמאס במנהרות, אם כי אפשר להגיד שפותחו טכנולוגיות הן לגילוי המנהרות והן להריסתן.
ניתן להגיד גם את זה: צה"ל אינו משתמש בגזים רעילים במנהרות, בגלל שהדבר אסור לפי האמנות הבינלאומיות. שימוש בגז עלה כהשערה בגלל מותם של חטופים בתוך המנהרות, לאחר שנחשף שאין עליהם סימני ירי או פגיעה פיסית אחרת.
"שם המשחק הוא להפיק את הלקחים הכי מהר", סבורים בצה"ל. החמאס לומד את לקחיו מהעימותים מול צה"ל אחרי כל קרב. בצה"ל מרכז את הפקת הלקחים ברמה הכללית תא"ל גיא חזות, שהוחזר לשם כך מתפקידו כנספח בסינגפור.
במקביל, לכל אוגדה וחטיבה יש את צוות הפקת הלקחים שלה. המפקדים משקיעים בכך זמן רב, וחלק מן הלקחים מועברים בזמן אמת אפילו בקבוצות מסרים מיידים בטלפון הסלולארי המוצפן של הצבא. גם לכל חיל יש את הדרך שלו להפיק לקחים רבים ככל האפשר.
אגב, אחד הלקחים הפתיעים של השריון זו העובדה שלא רק מערכת "מעיל רוח" האקטיבית, אלא גם ה"הגנה הריאקטיבית", המבוססת על מאות פצצונות המקיפות את מעטפת הטנק, יעילים מאוד להגנה כנגד איום הנ"ט של חמאס.
במקרה שיש פגיעה בטנקים היא בדרך כלל קלה. אפשר לראות זאת במשטח לטיפול בטנקים ליד כיסופים מול רצועת עזה: טנקים שנפגעים מירי נ"ט מטופלים שם בזה אחרי זה ומוחזרים ללחימה, לעיתים בתוך שעות ספורות.
המילואימניקים של חטיבה 4 משרתים ברציפות מאז 7 באוקטובר, דבר שמעלה ביתר שאת את סוגיית השחיקה בצה"ל לאור התארכות המלחמה. הצורך לרענן הוא חלק מהסיבה שצה"ל דילל השבוע את כוחותיו באזור מחנות המרכז והוציא משם את אוגדה 36. האוגדה ובה חטיבת גולני, שספגה כמעט 100 הרוגים מאז שמחת תורה המר, תיערך עתה לקראת המשימה הבאה, שיכולה להיות גם בצפון .
איך מביאים לפריצת דרך שתזרז את השגת יעדי המלחמה ברצועת עזה?
לקראת סוף השבוע ביקשתי לשוחח עם ח"כ אביגדור ליברמן, לשמוע לדעתו. ברור לי מצד אחד, ליברמן אינו יכול להיות "אובייקטיבי" כדמות פוליטית מרכזית (ליברמן עדיין מוכן להצטרף לממשלה, לתקופת המלחמה בלבד, אם יהיה בקבינט המלחמה ולא בקבינט המורחב).
מצד שני הוא היה שר ביטחון במשך שנתיים וחצי, ולזכותו תמיד ייזכר שהתריע מפני ההשלכות ארוכות הטווח של ה"סדרה" מול החמאס, כאשר פרש מתפקידו ב-14 בנובמבר 2018. ליברמן רחוק מלהיות אופטימי, השבוע. למעשה, הוא פסימי מאוד.
"אין לממשלה שום יכולת לייצר תמונת סיום", טוען ליברמן. "לא בעזה, לא בצפון, לא מול הח'ותים. שום דבר לא יוכל לקרות בכוחות שמרכיבים כרגע את הקבינט. לא יהיה מהלך מדיני לסיום המלחמה, שיסכן את שלמות הקואליציה שנמצאת מעל לכל, והסעודים לא ייכנסו לשום מהלך של ה"יום שאחרי" מבלי שיכלול את הפלשתינים.
״במצב הנוכחי, הממשלה לא יכולה להעביר אפילו החלטה על פיילוט לכניסת פועלים מיהודה ושומרון. נוסף לכל, ראש הממשלה נלחץ גם על ידי ארצות הברית. להערכתי, שום דבר משמעותי לא ישתנה במצב עד שהמחנה הממלכתי לא יפרשו מהממשלה. כשיפרשו, יתחיל כדור השלג שיביא לשינוי".
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
ישראל ירתה לעצמה השבוע כמה כדורים ברגל, אך גם משדרת נחישות בלחימה בחאן יונס, ויש הישגים לכוחות בחאן יונס. בינתיים, האיראנים מחמשים ומפציצים
ישראל יצאה למערכה בעזה עם תוכנית מוקדמת שמוכרת היטב לממשלה. למעשה, תוכנית בת שבעה שלבים, לכיבוש רצועת עזה ומיטוט מרכזי השלטון בעיר עזה עצמה, קיימת מזה כמה שנים. נערכו עליה ישיבות בקבינט הרבה לפני המלחמה.
על פי התוכנית, ההשתלטות על מרכזי השלטון בעיר עזה, כחלק מהפעולה בצפון הרצועה, הייתה אמורה לקחת כמה שבועות. היא הבסיס לתוכנית שיצאה בסופו של דבר אל הפועל, בהתאמות שונות, והחלק הצבאי שלה התממש, פחות או יותר, על פי הציפיות. את המשך הפעולה הקרקעית של צה"ל אחרי כיבוש העיר עזה, כולנו מכירים, בדיעבד.
אך לפעולה הקרקעית אמור להיות המשך, שאינו קורה: הכרזה על מהלך לשיקום תמורת פירוז מוחלט של רצועת עזה. את הפירוז המלא לצד החזרת החטופים אפשר להתנות גם בעצם החזרתם של מיליון תושבי עזה לבתיהם בחלק הצפוני של הרצועה.
אמצעי לחץ נוסף יכול להיות סגירה הרמטית של רצועת עזה למעט אספקה של מזון וציוד המוניטארי, לאחר שהחמאס גלגל אלינו בתחילת המלחמה את האחריות לתושבי הרצועה, גם בשל הלחץ עלינו מצד ארצות הברית. בראש ובראשונה, נדרש לעצור את אספקת הדלקים לרצועה.
מי שאמור להניע את המהלך הוא הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה. לא שמענו על היעד הזה משום שישראל אינה מקדמת מהלך מדיני שיביא לסיום המערכה.
זהו הרקע להצהרה יוצאת הדופן של שר הביטחון יואב גלנט מול מצלמות בתחילת השבוע, לפיה "סופה של המערכה חייב להיות מעוגן במעשה מדיני. המחשבה המדינית היא המובילה את הצבאית. הנחתי תכנית לממשלה. חובתה לדון בנושא".
שר הביטחון לא אמר בפומבי מיהם הגורמים הבינלאומיים שאמורים לקחת את האחריות על רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, לפי הצעתו. גם ראש הממשלה לא. למעשה, ישראל עדיין לא הציגה שום תכנית "ליום שאחרי".
לכאורה, השר גלנט אמר את המובן מאליו. כל קורס בסיסי בלימודים צבאיים מתחיל בקביעתו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזוביץ, לפיה המלחמה היא המשכה של המדיניות, ולהפך.
אך מעבר לשאלה מהו המהלך המדיני הנדרש, לעצם העובדה ששר הביטחון העביר את המסר שלו לראש הממשלה וליתר חברי קבינט המלחמה דרך שידור בטלביזיה ולא במפגש פנים מול פנים, יש משמעות גדולה, שלילית.
כבר בתחילת המלחמה כתבתי בטור זה כי ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מדברים ביניהם. מאז, המצב רק הלך והחמיר ובא לידי ביטוי אפילו בהסתלקות של גלנט מישיבת קבינט המלחמה במוצאי שבת בגלל שלא הותר לו להכניס אליו את עוזריו.
בסופו של דבר, גלנט השתתף בישיבה, אבל חשוב להבין כי היחסים הרעילים בצמרת הביטחונית שלנו אינם בגדר רכילות. הם גורם בחוסן הלאומי שלנו, לרעה. בכל הצמרת המדינית ביטחונית לא שוררת הרמוניה, אך במיוחד היחסים בין גלנט לנתניהו כבר מתחילים להזכיר את התיעוב ההדדי ביניהם בימים שקדמו לפיטורי גלנט על ידי נתניהו בחודש מרס בשנה שעברה, לפני שחזר בו.
היו השבוע עוד כמה סימנים מעוררי דאגה לגבי התנהלות הדרג הצבאי והמדיני. אחד מהם הוא הפארסה בנושא האספקה של תרופות לחטופים. הפרטים סביב הסאגה הזאת פורסמו בהרחבה.
מה שמדאיג במיוחד זה שלאחר לחימה כה ארוכה אנחנו עדיין מתעסקים בכמה ארגזי תרופות שאולי הגיעו לעזה ולא בהחזרת החטופים עצמם, ושישראל עדיין אינה נראית בעמדה להכתיב תנאים לחמאס. להפך. אם זה המצב, עדיין קשה לראות את החטופים עצמם חוזרים הבייתה. הטענה שהלחץ הצבאי הוא זה שיביא לשחרורם אינה מוכיחה את עצמה.
הסכנה: זולפיקאר
עוד נקודות שכדאי לשים אליהם לב השבוע קשורה להתגברות המתיחות ביחסים שבין ישראל לארצות הברית, וגם התנהלותה של ירדן, שהצטרפה כצד לתביעה כנגד ישראל בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג.
מצד אחד, השלטון האשמי בירדן תלוי בנו לשרידותו. מצד שני, יש אתגרים לאחיזה הביטחונית של ישראל וירדן לאורך הגבול המשותף הארוך, שבו מפטרלים רק כוחות צבאיים מעטים.
המתיחות המדינית בין ישראל לירדן לא תשפר את המצב הביטחוני בגבול הזה. דווקא כאשר יש סימנים לכך שאיראן פועלת בצורה נמרצת כדי להבריח ליהודה ושומרון כמויות גדולות של כסף ואמצעי לחימה שיכולים להיות גם קטלניים במיוחד, כדי לחמם את השטח ולייצר זירה ביטחונית נוספת קשה לישראל, בנוסף ללחימה ברצועת עזה, ולמערכה שאינה שוככת בצפון.
ואכן, מעבר לפיגוע הדריסה ברעננה, שבוצע על ידי שוהים בלתי חוקיים מחברון, ניכרת עליה בהתראות לפיגועים גם בשטחי יהודה ושומרון עצמם. צה"ל והשב"כ פועלים מסביב לשעון כדי לעצור את הפיגועים שמתוכננים.
המבצעים המרכזיים של השבוע בגזרת יהודה ושומרון התמקדו בשכם ובטול כרם, כולל חיסולי חוליות מחבלים מהאוויר, שהפכו לדבר כמעט שגרתי, כמו בעזה.
לגבי הזירה הצפונית, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי אמר השבוע, כי גדל הסיכון למלחמה כוללת מול חיזבאללה. בצדק. אנחנו כמעט שם. הירי הישיר לעבר כפר יובל, שבו נהרגו השבוע אם ובנה, ומצד שני, מתקפה ארטילרית ואווירית חסרת תקדים על יעדי חיזבאללה באזור ואדי סלוקי הזכור לרע מן התמרון הקרקעי במלחמת לבנון השנייה - יכולים להיות סימנים למלחמה רבתי ממשמשת ובאה. שני הצדדים עדיין אינם מעוניינים בכך, לפחות לא בעיתוי הנוכחי, אבל ציפיות עלולות להגשים את עצמן.
אגב, במקביל להברחות דרך גבול ירדן, איראן מאיצה גם את חימוש חיזבאללה לקראת מלחמה כוללת אפשרית מול ישראל. במיוחד צריך לשים לב לחשש מפני כך שחיזבאללה יצטייד בטיל "זולפיקאר", פאר תעשיית הנשק האיראנית.
יש לו טווח של 700 קילומטרים, ראש קרב במשקל חצי טון, ומנגנון הכוונה שיכול להוביל אותו למטרה בדיוק של כ-60 מטר. אם יופיע בזירה, החיזבאללה כנראה ינסה לשגר אותו תוך כדי ירי מקביל של אלפי רקטות "טיפשות", כדי להקשות על היירוט מצד מערכות ההגנה הישראליות.
"מלחמה ב-720 מעלות"
בלחימה ברצועת עזה עיקר המאמץ עדיין קשור להרס תשתית המנהרות האינסופית מתחת לפני הרצועה.
כיוון שייקח שנים להרוס כל מטר במנהרות, אם בכלל, ההתמקדות הייתה השבוע במנהרות מתחת לעיר חאן יונס. הניתוק בין שני חלקי הרצועה הכרחי כדי ליצור מצב חדש, בזמן שאוגדה 99 מבתרת את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס קו נחל עזה.
בחלק הצפוני של הרצועה, שם עבר צה"ל ל"שלב ג'" של המלחמה, פעלו השבוע כוחות דלילים יחסית, דבר שאפשר לאנשי חמאס לצאת בצורה הפגנתית מתוך המנהרות בחלק מן המקומות וגם לשגר מטח רקטות חריג בגודלו לעבר נתיבות. ככלל, החמאס מנסה לשקם את פעילותם של 12 גדודים שלכאורה פורקו על ידי צה"ל בצפון הרצועה.
גם מדרום לקו נחל עזה יש 12 גדודים, בשלוש חטיבות. צה"ל הצליח עד כה לפגוע קשות בחמישה גדודים מתוכם, באזור מחנות המרכז וחאן יונס, אך שבעה גדודים עדיין לא נפגעו באופן משמעותי מאוד.
ארבעה מהם נמצאים באזור מרחב רפיח שכלל לא "טופל", ועדיין לא הוחלט לגביו על פתרון קבע שינתק את רצועת עזה משטח מצרים, במנהרות שמתחת לציר "פילדלפי".
עד שיוחלט לגבי רפיח, עיקר המאמץ מתמקד בעיר חאן יונס, שמתחתיה אולי נמצאים עדיין בכירי החמאס וחלק ניכר מן החטופים.
הפשיטה של צוות הקרב של חטיבת גבעתי על מוצב השוהדא ביום רביעי, במרחב הדרומי ביותר של חאן יונס, שהוא גם האזור הדרומי ביותר שאליו הגיע צה"ל עד כה, יכולה להמחיש את אופי הלחימה בשלב הזה: לוחמי צוות הקרב פשטו על המוצב ששייך לגדוד הדרומי של חטיבת חאן יונס.
זאת, תוך כדי ירי טנקים מסיבי, ולאחר אש כבדה של חיל התותחנים וחיל האוויר. חילופי האש מנשק קל היו כבדים גם כן. השטח הפתוח באזור הזה נרחב, המבנים לא גבוהים. הדחפור הממוגן, הדי-9, מלך הקרב של צה"ל ברצועת עזה במלחמה הזאת, הרס קיר אחרי קיר כדי לאפשר את התקדמות הכוחות הלוחמים, בזמן שאנשי החבלה של ההנדסה עשו את שלהם.
בקרב ב"שוהדא" חוסלו בסופו של דבר עשרות מחבלים. למרבה הצער, גם צה"ל ממשיך מידי פעם בהודעות על נפגעים, שנפתחות ב"הותר לפרסום".
גם לחימתה העיקשת של חטיבה 4, בלב חאן יונס, יכולה ללמד על האתגר במתכונתו הנוכחית: החטיבה פועלת תחת אוגדה 98 שקיבלה את המשימה לכבוש את חאן יונס לאחר ההפוגה שבה הוחזרו החטופים.
זוהי חטיבת השריון היחידה במילואים שמבוססת על טנקי מרכבה סימן 4, אך צה"ל פועל בצוותי קרב שמערבים בין חי"ר, שריון הנדסה מרמת החטיבה ועד רמת הגדוד. לכן לצד שריונרים פועלים גדודים של חירניקים שמבוססים על אנשי צנחנים ונח"ל בעברם.
הלחימה מתנהלת ב720 מעלות, אומרים לי המפקדים. זהו אתגר ששום צבא לא נתקל בו קודם לכן בעולם. האויב יכול להגיח לפתע גם משטח שאותו עברת כבר, ולכן צריך להיות ערני לכל מה שקורה גם מאחור, ולא רק מלפנים.
הלחימה מול מבנים בגובה מתנהלת במקביל למאמץ העצום מתחת לפני הקרקע. שם עדיין רב הנסתר על הגלוי. צה"ל אינו חושף את כל השיטות בהן הוא פועל כנגד החמאס במנהרות, אם כי אפשר להגיד שפותחו טכנולוגיות הן לגילוי המנהרות והן להריסתן.
ניתן להגיד גם את זה: צה"ל אינו משתמש בגזים רעילים במנהרות, בגלל שהדבר אסור לפי האמנות הבינלאומיות. שימוש בגז עלה כהשערה בגלל מותם של חטופים בתוך המנהרות, לאחר שנחשף שאין עליהם סימני ירי או פגיעה פיסית אחרת.
"שם המשחק הוא להפיק את הלקחים הכי מהר", סבורים בצה"ל. החמאס לומד את לקחיו מהעימותים מול צה"ל אחרי כל קרב. בצה"ל מרכז את הפקת הלקחים ברמה הכללית תא"ל גיא חזות, שהוחזר לשם כך מתפקידו כנספח בסינגפור.
במקביל, לכל אוגדה וחטיבה יש את צוות הפקת הלקחים שלה. המפקדים משקיעים בכך זמן רב, וחלק מן הלקחים מועברים בזמן אמת אפילו בקבוצות מסרים מיידים בטלפון הסלולארי המוצפן של הצבא. גם לכל חיל יש את הדרך שלו להפיק לקחים רבים ככל האפשר.
אגב, אחד הלקחים הפתיעים של השריון זו העובדה שלא רק מערכת "מעיל רוח" האקטיבית, אלא גם ה"הגנה הריאקטיבית", המבוססת על מאות פצצונות המקיפות את מעטפת הטנק, יעילים מאוד להגנה כנגד איום הנ"ט של חמאס.
במקרה שיש פגיעה בטנקים היא בדרך כלל קלה. אפשר לראות זאת במשטח לטיפול בטנקים ליד כיסופים מול רצועת עזה: טנקים שנפגעים מירי נ"ט מטופלים שם בזה אחרי זה ומוחזרים ללחימה, לעיתים בתוך שעות ספורות.
המילואימניקים של חטיבה 4 משרתים ברציפות מאז 7 באוקטובר, דבר שמעלה ביתר שאת את סוגיית השחיקה בצה"ל לאור התארכות המלחמה. הצורך לרענן הוא חלק מהסיבה שצה"ל דילל השבוע את כוחותיו באזור מחנות המרכז והוציא משם את אוגדה 36. האוגדה ובה חטיבת גולני, שספגה כמעט 100 הרוגים מאז שמחת תורה המר, תיערך עתה לקראת המשימה הבאה, שיכולה להיות גם בצפון .
איך מביאים לפריצת דרך שתזרז את השגת יעדי המלחמה ברצועת עזה?
לקראת סוף השבוע ביקשתי לשוחח עם ח"כ אביגדור ליברמן, לשמוע לדעתו. ברור לי מצד אחד, ליברמן אינו יכול להיות "אובייקטיבי" כדמות פוליטית מרכזית (ליברמן עדיין מוכן להצטרף לממשלה, לתקופת המלחמה בלבד, אם יהיה בקבינט המלחמה ולא בקבינט המורחב).
מצד שני הוא היה שר ביטחון במשך שנתיים וחצי, ולזכותו תמיד ייזכר שהתריע מפני ההשלכות ארוכות הטווח של ה"סדרה" מול החמאס, כאשר פרש מתפקידו ב-14 בנובמבר 2018. ליברמן רחוק מלהיות אופטימי, השבוע. למעשה, הוא פסימי מאוד.
"אין לממשלה שום יכולת לייצר תמונת סיום", טוען ליברמן. "לא בעזה, לא בצפון, לא מול הח'ותים. שום דבר לא יוכל לקרות בכוחות שמרכיבים כרגע את הקבינט. לא יהיה מהלך מדיני לסיום המלחמה, שיסכן את שלמות הקואליציה שנמצאת מעל לכל, והסעודים לא ייכנסו לשום מהלך של ה"יום שאחרי" מבלי שיכלול את הפלשתינים.
״במצב הנוכחי, הממשלה לא יכולה להעביר אפילו החלטה על פיילוט לכניסת פועלים מיהודה ושומרון. נוסף לכל, ראש הממשלה נלחץ גם על ידי ארצות הברית. להערכתי, שום דבר משמעותי לא ישתנה במצב עד שהמחנה הממלכתי לא יפרשו מהממשלה. כשיפרשו, יתחיל כדור השלג שיביא לשינוי".
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
