טור של עמיר רפפורט: שיפא והחטופים במרכז. המלחמה מגיעה לשלב מסוכן. חאן יונס היעד הבא?
החמאס באמת איבד שליטה על הנעשה ברצועה מבחינה אזרחית, בעיקר בצפון, אבל רחוק מלהיכנע. הלחימה לא גוועת ועוד צפויה להתרחב
עמיר רפפורט
| 17/11/2023
נכון לעכשיו, מתנהלת הלחימה של צה"ל ברצועת עזה כאילו אין עסקת חטופים על הפרק. מבין שלושת יעדי המלחמה העיקריים – פירוק שלטונו של החמאס בעזה, ריסוק יכולותיו הצבאיות והחזרת החטופים - מתקדם היעד הראשון הכי מהר.
החמאס באמת איבד שליטה על הנעשה ברצועה מבחינה אזרחית, בעיקר בצפון, אבל רחוק מלהיכנע. הלחימה לא גוועת ועוד צפויה להתרחב.
נתחיל בדילמת החטופים
זו הפעם השלישית שבה יחיא סינוואר מציב את בנימין נתניהו בפני החלטה קשה, גורלית. באוקטובר 2011 ביקש נתניהו ממזכיר הממשלה, צביקה האוזר, לזמן ישיבת ממשלה שבה תאושר העסקה לשחרור 1027 אסירים פלשתיניים תמורת גלעד שליט. סינוואר, שנכנס לכלא כ"קצב מחאן יונס" ב-1989, היה אז מנהיג האסירים הבלתי מעורער, שניהל את המו"מ מול ישראל.
לפני שהתקשר לשרים, האוזר הרים טלפון ליועץ המדיני רון דרמר, שהיה אז חולה בבית. "אתה ידעת?!", שאל אותו, ונענה בשלילה מוחלטת. כעבור ימים ספורים, השתחרר סינוואר מהכלא, למרות שלא היה מוכן לחתום על התחייבות, שלא לעסוק שוב בטרור.
בדילמה השנייה, בנובמבר 2018, נדרש נתניהו לבחור בין יחיא סינוואר לשר הביטחון, אביגדור ליברמן, שהתנגד בתוקף ל"הסדרה" עם החמאס, כולל העברה של מזוודות הכסף המפורסמות מקטאר. בדיעבד, אנחנו יודעים כי סינוואר, שכבר היה מנהיג החמאס הרשמי ברצועת עזה, השקיע מאמץ לשכנע את נתניהו עם המכתב שבו הפציר בו בכתב יד, בעברית, לקחת "סיכון מחושב". נתניהו בחר סינוואר. ליברמן התפטר.
ומה בנובמבר 2023? עם כל הכבוד לקבינט שדן בסוגייה, כובד ההחלטה האכזרית, אולי הדילמה המוסרית הקשה ביותר אי פעם – האם לשחרר חלק בלבד מן החטופים תמורת אסירים פלשתינים והפוגה בת כמה ימים בלחימה – שוב נופל בעיקר על כתפיו של נתניהו.
מה בדיוק כוללת העסקה המוצעת? כיצד היא תתבצע? רכבת ההרים הרגשית, שחש כל אחד מאתנו לנוכח הפרסומים על התקדמות (ונסיגה) של המגעים, מובילה למסקנה שמוטב להמתין במתח להתפתחויות. במילותיו של דובר צה"ל: "כשיהיה מה, נעדכן קודם כל את המשפחות ואחר כך את הציבור". ממילא, יש בפרסומים האלה הרבה דיס-אינפורמציה מצד כל הצדדים, כדי להשפיע על המשא והמתן.
כך או כך, לשאלה האם תהיה עסקה או לא, יהיו השלכות מבצעיות מיידיות על הלחימה של צה"ל בעומק הרצועה. הפוגה בת כמה ימים תאפשר לחמאס לחלץ פצועים מתוך המנהרות, ובעיקר לקבל תמונת מודיעין על היערכות כוחות צה"ל מעל לפני הקרקע - כדי לבצע התקפות מיד כאשר תחודש האש.
היא בהחלט עלולה לעלות בנפגעים לכוחותינו, אבל צה"ל מעריך שיוכל לחדש את הבליץ על החמאס באותה הצלחה כמו בשלושת השבועות הראשונים של התמרון, פחות או יותר.
ה"באג" בהערכת הסיכויים של העסקה, קיים בעיקר אם מסתכלים על המצב מהזווית של יחיא סינוואר: אם שר הביטחון חוזר ואומר שגם אחרי עסקה חלקית, ישראל תמשיך להילחם עד להשמדה סופית של החמאס והריגת ראשיו אז מה הטעם האמיתי בעסקה כזאת, מבחינתו? אולי סינוואר מאמין שיצליח להאריך את הפסקת האש שתושג ולהביא לסיום המלחמה? ואולי הוא חושב, שעשרות הילדים והאזרחים הזרים שמוחזקים ברצועת עזה הם כעת יותר נטל מאשר נכס לחמאס (כפי שאמר השבוע הנשיא ג'ו ביידן)?
האם סינוואר רציני במגעים לעסקה או רק מנהל מלחמה פסיכולוגית אכזרית, כמו בפרסום הסרטון הנורא של החיילת עדי מרציאנו, שמתה בשבי? האם הוא בכלל רציונאלי בהחלטותיו או נחוש להילחם מהבונקר עד לכדור האחרון? ומעל לכול: כמה מהחטופים עדיין בחיים?
זו אחת הבעיות הגדולות של ישראל: לדעת מה מנהיג החמאס חושב ומתכנן. ככל הידוע לגורמי המודיעין, יש אמת בטענות של איראן וחיזבאללה על כך שהחמאס לא שיתף אותם מראש במידע הקונקרטי על ההתקפה בבוקר שמחת תורה.
את שותפי הסוד של סינוואר אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וגם איתם הוא מדבר בעיקר בפתקים, כמו בימי הכלא. בראש שותפיו, מוחמד דף, "רמטכ"ל" החמאס. מנופי הלחץ על סינוואר ומוחמד דף מגיעים מקטאר (את המגעים שם מוביל ראש המוסד, דדי ברנע), וממצרים (הציר בהובלת ראש השב"כ, רונן בר). למרבה הצער, גם אם ישוחררו חלק מהחטופים כבר בקרוב, פרשת החטופים כולה רחוקה מסיום.
הפנים לדרום עזה
בינתיים, התמרון של צה"ל בצפון רצועת עזה מגיע לשלב המסוכן שלו. שני הצדדים לומדים אלה את אלה, לא רק צה"ל את החמאס. לעיתים, העייפות הרבה כבר נותנת את אותותיה. אך כל אנשי הצבא שעימם אני משוחח מאוחדים בדעה כי למרות כאב הנופלים, ככלל, הביצועים של צה"ל בשטח טובים יותר מן התחזיות, ולבטח פוגגו את החששות הכבדים שהיו בקבינט, בעיקר לראש הממשלה.
זו בעיקר הנחישות ועוצמת האש שממשיכה לעשות שמות בכוחות החמאס. אנשי החמאס ממשיכים להגיח מידי פעם מן המנהרות, לשגר רחפנים בניסיון לאתר את כוחותינו, ואז לתקוף בטילי נ"ט. וכמובן, להניח לא מעט מטענים. על פי רוב, הם מחוסלים לפני כן, אבל לא תמיד.
לא בכדי הוחלט בצה"ל להתחיל את התמרון הקרקעי בצפון הרצועה ולהתמקד בעיר עזה עצמה. כמו כל ארגון, ההנחה היא שאם תפגע ב"ראש", יהיה קל יותר "לטפל" בשאר הגוף.
אבל גם אחרי ההתמקדות ב"מרובע הביטחוני" ובשאר היעדים האסטרטגיים בעיר עזה, והוצאה מהמשחק של מחצית ממפקדי הגדודים בחמאס, זה לא פשוט. האתגר הגדול הוא עדיין בלוחמת המנהרות. בגדול, לחמאס יש שני סוגי מנהרות – התקפיות והגנתיות. בהתקפיות – צה"ל טיפל כבר לא פעם מאז "צוק איתן" ב-2014. לכן, המנהרות שהן חלק ממתחמי ההגנה – הן האתגר הגדול יותר כעת. הן גם עמוקות יותר.
השבוע, שתי האוגדות הסדירות של צה"ל, 162 מצפון, ו-36 מדרום לעיר עזה, המשיכו לשאת במאמץ העיקרי של ההתקפה. צה"ל ממשיך לבצע פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים (צק"חים). שתי האוגדות כוללות גם את ארבע חטיבות החי"ר הסדירות, גבעתי, נח"ל, צנחנים וגולני ואת חטיבות השריון הסדירות, והן חברו אלה לאלה, בלב העיר עזה.
כל פשיטה של צה"ל נועדה או לפגיעה בסמלי שלטון לצורך הישג תודעתי (כמו ההשתלטות של גולני על מבנה הפרלמנט הפלשתיני, שכבר הפך מאז הצילום המפורסם לאבק), או להמשך ריסוק היכולות הצבאיות של החמאס - מוצב אחרי מוצב, פיר מנהרה אחרי פיר – או לקידום החזרת החטופים. ההשתלטות על מתחם בית החולים שיפא – נועדה לקדם את שלוש המטרות גם יחד.
עדיין לא ברור מה בדיוק התגלה במחשבים שנתפסו במפקדת החמאס במרתפי שיפא (דובר צה"ל לתקשורת הזרה אמר ביום חמישי כי היו שם צילומים של חטופים אחרי חטיפתם).
לקראת סוף השבוע כבר היה ברור כי ההשתלטות על בית החולים – תוך מינימום נזק הסברתי לישראל – היא הישג ענק. וכנראה יהיו עוד בתי חולים שצה"ל יגיע אליהם. הפרקטיקה של חיפוש חטופים, או לפחות ממצאים שקשורים לחטיפה, בתוך בתי חולים מוכרת עוד מהמבצע הנועז שערכו סיירת מטכ"ל ושלדג בבית חולים בלב מעוז החיזבאללה שבבעל בק, במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
חשוב לשים לב כי שר הביטחון אמר בתדרוך השבוע כי צה"ל לא יסיים את הלחימה בעזה ללא פעולה בדרום הרצועה, מעבר לקו נחל עזה. הוא כנראה כיוון בראש ובראשונה למעוז החמאס החשוב ביותר אחרי העיר עזה – עיר הולדתם של מוחמד דף ויחיא סינוואר – חאן יונס שבמרכז הרצועה.
יכול להיות שראשי החמאס אפילו נמצאים בחאן יונס ממש עכשיו. הבעיה היא שבדרום הרצועה יש גם כשני מיליון פלשתינים, לאחר שיותר ממיליון תושבים נענו לדרישה לפנות את הצפון.
מה יהיה היעד הבא?
לקראת סוף השבוע הוטלו כרוזים שקראו לפנות את האזורים המזרחיים של חאן יונס. יכול להיות שזה סימן שעונה על השאלה. צה"ל, בכל מקרה, ערוך בכוח גדול לפעולה בכל רחבי הרצועה. המלקוש הידק את החול הרך מתחת לכלים, אך עדיין אין בוץ.
מהו לחץ הזמנים שמופעל על ה"מרובע הביטחוני" של ישראל- נתניהו, גלנט, גנץ ואייזנקוט?
בניגוד למקובל לחשוב, גם אחרי שישה שבועות במלחמה, כולל שלושה שבועות של תמרון קרקעי, העולם לא כולו נגדנו. ישראל עדיין נהנית מחופש פעולה חסר תקדים ברצועת עזה (כמובן, לנוכח גודל המכה שחטפנו ב-7 באוקטובר, אבל זה המקום להגיד שאפו גם למקצוענים של משרד החוץ, שפועלים ביעילות ובחריצות מסביב לגלובוס עם נשק ההסברה האולטימטיבי של ישראל במלחמה הזאת - סרט הזוועות בן 47 הדקות, שהפיק דובר צה"ל).
עם זאת, כבר אפשר "להרגיש" שבתוך שבועות ספורים מאוד צה"ל יצמצם את כוחותיו ברצועה ויתחיל לשחרר מילואימניקים למקומות עבודתם ולקמפוסים. אם הכול ימשיך, פחות או יותר, כמתוכנן, זה יקרה אחרי שכבר ניתן יהיה לבצע מבצעים חטיבתיים נגד תשתית החמאס. לא יהיה צורך במבצעים אוגדתיים.
כשמדברים על חודשים ארוכים ואולי אפילו על שנים של המשך לחימה בעזה עד לניקוי הרצועה – זאת תהיה המתכונת. בינתיים, עדיין בעצימות הגבוהה של הלחימה, צה"ל ממשיך גם בהכשרה הנדסית של "הפרימטר" - שטח השמדה צמוד לצד הפלשתיני של גדר רצועת עזה, שכף רגלו של פלשתיני לא תדרוך בו גם אחרי שתסתיים המלחמה. רוחבו יהיה כקילומטר.
גלנט רמז השבוע כי תושבי העיר בית חאנון, שכנראה תהיה בתוך ה"פרימטר", בפינה הצפון מזרחית של רצועת עזה, לא ייזכו לשוב לבתיהם בסוף המלחמה. זו העיר הצמודה ביותר ליישובי העוטף, שממנה יצאו התושבים, מי ברגל מי באופניים, למסעות טבח, אונס וביזה בעקבות כוחות הנוח'בה. אם אכן כך יהיה, בית חאנון תהפוך לעוד סמל תודעתי של מלחמת עזה, גרסת 2023 של העיר הסורית החרבה קונייטרה שבמרכז רמת הגולן – או שפשוט "תשוטח".
חיזבאללה, תימן, איראן
בזמן שמירב תשומת הלב בסוף לקראת סוף השבוע ניתנה לדרמה ב"שיפא", נמשכו כל השבוע ההתראות והפיגועים ביהודה ושומרון, וכמובן המתיחות בצפון. אם כי מול חיזבאללה, לאחר נאום נסראללה ביום שבת וירי נ"ט לעבר רכבים של אנשי חברת חשמל, ממנו נהרג אזרח אחד ונפצעו חמישה בתחילת השבוע – הסתמנה חזרה ל"כללי משחק" שעשויים למנוע גלישה למלחמה גם בזירה הזאת.
ישראל עברה מצדה לתקוף גם באופן יזום ולא רק כתגובה לירי חיזבאללה – אבל אין בכך עדיין פתרון, שיאפשר לתושבי גבול הצפון לשוב לבתיהם. לכן, עדיין נראה כי המלחמה הרחבה בצפון רק נדחתה, לא בוטלה.
אגב, באינטנסיביות הגבוהה של ההתרחשויות רק תשומת לב תקשורתית מועטה ניתנה השבוע לאירוע ההיסטורי שבו יירט טיל "חץ 3" של מערך ההגנה האווירית טיל קרקע-קרקע ששיגרו הח'ותים מתימן – מחוץ לאטמוספירה. זהו הישג היסטורי.
הח'ותים זוכים, ככלל, לתשומת לב מועטה אצלנו, למרות שכבר התחילו לאיים השבוע על תנועת אוניות ישראליות בדרך לים סוף. במוקדם או במאוחר, ישראל וארצות הברית, יידרשו "לטפל" גם בח'ותים. אם יתקפו אוניות ישראליות - זה יקרה מאוד מוקדם.
ההתקפות על ישראל מכיוון תימן מעלות שוב את ההרהור האם לא הגיע הזמן שישראל תיזום התקפה בשטח איראן עצמה ולא תתקוף רק את השליח? (הצורך לתקוף את איראן באיראן במענה על התקפות שלוחיה היה מדיניות מוצהרת של נפתלי בנט בכהונתו הקצרה כראש ממשלה).
כמו כן, המלחמה מעוררת את השאלה האם צה"ל זקוק לחיל טילים – כפי שהתחיל לקדם אביגדור ליברמן כשר ביטחון. בתקופת ליברמן הרעיון היה כי חיל הטילים יהווה אפשרות תקיפה ארוכת-טווח נוספת, מעבר ליכולות חיל האוויר. כעת נראה כי התוכנית הזאת עוד תעשה קאם-בק אחרי המלחמה.
רחט"ל
בינתיים, על אף שלא רואים עדיין את סופה, מלחמת עזה היא כבר עתה הארוכה במלחמות ישראל, למעט מלחמת השחרור ("צוק איתן" נמשך 51 ימים אבל היה רק "מבצע"). על מנת לקיים לחימה כה אורכה וכה אינטנסיבית נדרש צה"ל למלוא היכולות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלו.
וזו הזמנות להאיר זרקור על פעילותה של החטיבה הטכנולוגית-לוגיסטית (חט"ל) שהיא אחת היחידות הגדולות ביותר בצה"ל (ביחד עם יחידה 8200 של המודיעין).
בחט"ל משרתים בשגרה אלפי אנשים, רבים מהם מהנדסים, והיא מכפילה את עצמה עם גיוס המילואימניקים. ראש החטיבה הלוגיסטית, תא"ל רמי אבודרהם, צמח בתותחנים והיה ראש מטה פיקוד המרכז, אך הוא גם מהנדס.
המלחמה תפסה את החט"ל עם האתגר המיידי לחדש את הקו לאורך גדר עזה, שהושמד ברובו על ידי החמאס במתקפת הפתע. זה לקח שבוע וחצי. ואז, הומצאו תחת אש פתרונות חליפיים לאמצעים בגבול הצפון – במקום שהותקפו בטילים גם כן, הפעם על ידי חיזבאללה.
בעומק רצועת עזה, החט"ל טיפל תחת אש בעשרות טנקים ונגמשים שהותקפו בטילים, והחזיר אות רובם לכשירות כבר בשטח. הוא גם ליווה את נגמ"שי ה"איתן" שפותחו במפעלי הטנקים והנגמ"שים בתל השומר, ועברו בעזה טבילת אש.
מבין הטנקים והנגמ"שים שנפגעו בקרבות, רק 3-4 נזקקים לשיקום ארוך. אף כלי לא הושמד, אפילו לא ה"מרכבה" ש"כיכבה" בצילומים של הפלשתינים על יד גדר הרצועה, בבוקר 7 באוקטובר.
עיקר המאמץ של החט"ל מתמקד במציאת פתרונות יצירתיים שעוד יסופר עליהם בעתיד רבות. כיצד "לטפל" במנהרות החמאס וכיצד לספק אמצעים כמו דלק ומים אל הכוחות העצומים בלב הרצועה, ללא ששיירות לוגיסטיות יהיו חשופות לאש החמאס.
בבסיסי הניסויים של ה"חט"ל", שמכונים בשם היומרני "נאס"א" ושוכנים על חוף הים בין ראשון לציון ליבנה, נערכו מבחני אש לא פחות מ-60 סוגים שונים של אפודים קרמיים שהובאו לארץ מאז תחילת המלחמה - ומעל לכל נוסתה תחמושת חירום שנאספה בכל העולם.
כן, אחרי שישה חודשים לחימה צה"ל ממלא כל הזמן את המחסנים שלו, בעיקר בנשק שמגיע באוניות ובמטוסים מארה"ב ללא הרף, אבל לא רק. חלק מחומרי הנפץ שמשמשים לירי פגזים של הארטילריה אושרו לשימוש למרות שהם בני עשרות שנים.
תותחנים מספרים אפילו על חומר נפץ בן 100 שנים. על מנת לשפר את הדיוק , ובשל מחסור בחומרי נפץ הודפים למרחקים ארוכים – מתבצע חלק ניכר מן הירי הארטילרי במלחמת עזה מטווחים קצרים של קילומטרים ספורים בלבד. מ-ה-פ-י-כ-ה.
המחדל
גם על זה כבר מדברים בצה"ל, בתדהמה: התחקירים הראשוניים שנערכים תוך כדי לחימה חושפים כשלים שומטי לסתות שקדמו למחדל שמחת תורה.
זה הרבה מעבר למחדל המודיעיני. האופן שבו צה"ל החזיק את הקו מול רצועת עזה מעורר שאלות קשות על רמת המקצועיות של הצבא. השאננות, ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה וגם הכאוס: למשל, בשעות הראשונות אחרי קריסת הקו היו אינספור סיפורי גבורה, אבל האוגדה כולה לא תפקדה.
בשטח – הטנק הראשון של צה"ל שיחרר את הפגז הראשון בלחימה דווקא לעבר טנק אחר, וזה היה האות לסדרה ארוכה של כשלים שעוד ידובר בהם.
אפילו לגבי ההמשך, התמרון הקרקעי המוצלח בעיקרו בעזה, כבר התעוררו שאלות יוצאות דופן: למשל, בימים הראשונים של התמרון לוחמי "גבעתי" ו"גולני" לא יצאו מהנמ"רים שלהם, בעוד שלוחמי הנח"ל והצנחנים נכנסו לרצועה כמו לוחמי חיל רגלים, חי"ר, כלומר ברגל. לא ברור עדיין מדוע אופן הפעולה של החטיבות היה כה שונה.
ברמה המערכתית, כבר ברור כי מי שיפקד על צה"ל לאחר גל ההתפטרויות בסוף המלחמה יידרש להגדיל את הצבא מאוד ולשנות כל דבר מהיסוד – מהארכת השירות הסדיר ועד שינוי אופן ההכשרה. השינויים יהיו יותר גדולים ממה שעבר על צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל, עכשיו עדיין נלחמים. עוד יהיה זמן לעיקר התחקירים והלקחים.
החמאס באמת איבד שליטה על הנעשה ברצועה מבחינה אזרחית, בעיקר בצפון, אבל רחוק מלהיכנע. הלחימה לא גוועת ועוד צפויה להתרחב
נכון לעכשיו, מתנהלת הלחימה של צה"ל ברצועת עזה כאילו אין עסקת חטופים על הפרק. מבין שלושת יעדי המלחמה העיקריים – פירוק שלטונו של החמאס בעזה, ריסוק יכולותיו הצבאיות והחזרת החטופים - מתקדם היעד הראשון הכי מהר.
החמאס באמת איבד שליטה על הנעשה ברצועה מבחינה אזרחית, בעיקר בצפון, אבל רחוק מלהיכנע. הלחימה לא גוועת ועוד צפויה להתרחב.
נתחיל בדילמת החטופים
זו הפעם השלישית שבה יחיא סינוואר מציב את בנימין נתניהו בפני החלטה קשה, גורלית. באוקטובר 2011 ביקש נתניהו ממזכיר הממשלה, צביקה האוזר, לזמן ישיבת ממשלה שבה תאושר העסקה לשחרור 1027 אסירים פלשתיניים תמורת גלעד שליט. סינוואר, שנכנס לכלא כ"קצב מחאן יונס" ב-1989, היה אז מנהיג האסירים הבלתי מעורער, שניהל את המו"מ מול ישראל.
לפני שהתקשר לשרים, האוזר הרים טלפון ליועץ המדיני רון דרמר, שהיה אז חולה בבית. "אתה ידעת?!", שאל אותו, ונענה בשלילה מוחלטת. כעבור ימים ספורים, השתחרר סינוואר מהכלא, למרות שלא היה מוכן לחתום על התחייבות, שלא לעסוק שוב בטרור.
בדילמה השנייה, בנובמבר 2018, נדרש נתניהו לבחור בין יחיא סינוואר לשר הביטחון, אביגדור ליברמן, שהתנגד בתוקף ל"הסדרה" עם החמאס, כולל העברה של מזוודות הכסף המפורסמות מקטאר. בדיעבד, אנחנו יודעים כי סינוואר, שכבר היה מנהיג החמאס הרשמי ברצועת עזה, השקיע מאמץ לשכנע את נתניהו עם המכתב שבו הפציר בו בכתב יד, בעברית, לקחת "סיכון מחושב". נתניהו בחר סינוואר. ליברמן התפטר.
ומה בנובמבר 2023? עם כל הכבוד לקבינט שדן בסוגייה, כובד ההחלטה האכזרית, אולי הדילמה המוסרית הקשה ביותר אי פעם – האם לשחרר חלק בלבד מן החטופים תמורת אסירים פלשתינים והפוגה בת כמה ימים בלחימה – שוב נופל בעיקר על כתפיו של נתניהו.
מה בדיוק כוללת העסקה המוצעת? כיצד היא תתבצע? רכבת ההרים הרגשית, שחש כל אחד מאתנו לנוכח הפרסומים על התקדמות (ונסיגה) של המגעים, מובילה למסקנה שמוטב להמתין במתח להתפתחויות. במילותיו של דובר צה"ל: "כשיהיה מה, נעדכן קודם כל את המשפחות ואחר כך את הציבור". ממילא, יש בפרסומים האלה הרבה דיס-אינפורמציה מצד כל הצדדים, כדי להשפיע על המשא והמתן.
כך או כך, לשאלה האם תהיה עסקה או לא, יהיו השלכות מבצעיות מיידיות על הלחימה של צה"ל בעומק הרצועה. הפוגה בת כמה ימים תאפשר לחמאס לחלץ פצועים מתוך המנהרות, ובעיקר לקבל תמונת מודיעין על היערכות כוחות צה"ל מעל לפני הקרקע - כדי לבצע התקפות מיד כאשר תחודש האש.
היא בהחלט עלולה לעלות בנפגעים לכוחותינו, אבל צה"ל מעריך שיוכל לחדש את הבליץ על החמאס באותה הצלחה כמו בשלושת השבועות הראשונים של התמרון, פחות או יותר.
ה"באג" בהערכת הסיכויים של העסקה, קיים בעיקר אם מסתכלים על המצב מהזווית של יחיא סינוואר: אם שר הביטחון חוזר ואומר שגם אחרי עסקה חלקית, ישראל תמשיך להילחם עד להשמדה סופית של החמאס והריגת ראשיו אז מה הטעם האמיתי בעסקה כזאת, מבחינתו? אולי סינוואר מאמין שיצליח להאריך את הפסקת האש שתושג ולהביא לסיום המלחמה? ואולי הוא חושב, שעשרות הילדים והאזרחים הזרים שמוחזקים ברצועת עזה הם כעת יותר נטל מאשר נכס לחמאס (כפי שאמר השבוע הנשיא ג'ו ביידן)?
האם סינוואר רציני במגעים לעסקה או רק מנהל מלחמה פסיכולוגית אכזרית, כמו בפרסום הסרטון הנורא של החיילת עדי מרציאנו, שמתה בשבי? האם הוא בכלל רציונאלי בהחלטותיו או נחוש להילחם מהבונקר עד לכדור האחרון? ומעל לכול: כמה מהחטופים עדיין בחיים?
זו אחת הבעיות הגדולות של ישראל: לדעת מה מנהיג החמאס חושב ומתכנן. ככל הידוע לגורמי המודיעין, יש אמת בטענות של איראן וחיזבאללה על כך שהחמאס לא שיתף אותם מראש במידע הקונקרטי על ההתקפה בבוקר שמחת תורה.
את שותפי הסוד של סינוואר אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וגם איתם הוא מדבר בעיקר בפתקים, כמו בימי הכלא. בראש שותפיו, מוחמד דף, "רמטכ"ל" החמאס. מנופי הלחץ על סינוואר ומוחמד דף מגיעים מקטאר (את המגעים שם מוביל ראש המוסד, דדי ברנע), וממצרים (הציר בהובלת ראש השב"כ, רונן בר). למרבה הצער, גם אם ישוחררו חלק מהחטופים כבר בקרוב, פרשת החטופים כולה רחוקה מסיום.
הפנים לדרום עזה
בינתיים, התמרון של צה"ל בצפון רצועת עזה מגיע לשלב המסוכן שלו. שני הצדדים לומדים אלה את אלה, לא רק צה"ל את החמאס. לעיתים, העייפות הרבה כבר נותנת את אותותיה. אך כל אנשי הצבא שעימם אני משוחח מאוחדים בדעה כי למרות כאב הנופלים, ככלל, הביצועים של צה"ל בשטח טובים יותר מן התחזיות, ולבטח פוגגו את החששות הכבדים שהיו בקבינט, בעיקר לראש הממשלה.
זו בעיקר הנחישות ועוצמת האש שממשיכה לעשות שמות בכוחות החמאס. אנשי החמאס ממשיכים להגיח מידי פעם מן המנהרות, לשגר רחפנים בניסיון לאתר את כוחותינו, ואז לתקוף בטילי נ"ט. וכמובן, להניח לא מעט מטענים. על פי רוב, הם מחוסלים לפני כן, אבל לא תמיד.
לא בכדי הוחלט בצה"ל להתחיל את התמרון הקרקעי בצפון הרצועה ולהתמקד בעיר עזה עצמה. כמו כל ארגון, ההנחה היא שאם תפגע ב"ראש", יהיה קל יותר "לטפל" בשאר הגוף.
אבל גם אחרי ההתמקדות ב"מרובע הביטחוני" ובשאר היעדים האסטרטגיים בעיר עזה, והוצאה מהמשחק של מחצית ממפקדי הגדודים בחמאס, זה לא פשוט. האתגר הגדול הוא עדיין בלוחמת המנהרות. בגדול, לחמאס יש שני סוגי מנהרות – התקפיות והגנתיות. בהתקפיות – צה"ל טיפל כבר לא פעם מאז "צוק איתן" ב-2014. לכן, המנהרות שהן חלק ממתחמי ההגנה – הן האתגר הגדול יותר כעת. הן גם עמוקות יותר.
השבוע, שתי האוגדות הסדירות של צה"ל, 162 מצפון, ו-36 מדרום לעיר עזה, המשיכו לשאת במאמץ העיקרי של ההתקפה. צה"ל ממשיך לבצע פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים (צק"חים). שתי האוגדות כוללות גם את ארבע חטיבות החי"ר הסדירות, גבעתי, נח"ל, צנחנים וגולני ואת חטיבות השריון הסדירות, והן חברו אלה לאלה, בלב העיר עזה.
כל פשיטה של צה"ל נועדה או לפגיעה בסמלי שלטון לצורך הישג תודעתי (כמו ההשתלטות של גולני על מבנה הפרלמנט הפלשתיני, שכבר הפך מאז הצילום המפורסם לאבק), או להמשך ריסוק היכולות הצבאיות של החמאס - מוצב אחרי מוצב, פיר מנהרה אחרי פיר – או לקידום החזרת החטופים. ההשתלטות על מתחם בית החולים שיפא – נועדה לקדם את שלוש המטרות גם יחד.
עדיין לא ברור מה בדיוק התגלה במחשבים שנתפסו במפקדת החמאס במרתפי שיפא (דובר צה"ל לתקשורת הזרה אמר ביום חמישי כי היו שם צילומים של חטופים אחרי חטיפתם).
לקראת סוף השבוע כבר היה ברור כי ההשתלטות על בית החולים – תוך מינימום נזק הסברתי לישראל – היא הישג ענק. וכנראה יהיו עוד בתי חולים שצה"ל יגיע אליהם. הפרקטיקה של חיפוש חטופים, או לפחות ממצאים שקשורים לחטיפה, בתוך בתי חולים מוכרת עוד מהמבצע הנועז שערכו סיירת מטכ"ל ושלדג בבית חולים בלב מעוז החיזבאללה שבבעל בק, במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
חשוב לשים לב כי שר הביטחון אמר בתדרוך השבוע כי צה"ל לא יסיים את הלחימה בעזה ללא פעולה בדרום הרצועה, מעבר לקו נחל עזה. הוא כנראה כיוון בראש ובראשונה למעוז החמאס החשוב ביותר אחרי העיר עזה – עיר הולדתם של מוחמד דף ויחיא סינוואר – חאן יונס שבמרכז הרצועה.
יכול להיות שראשי החמאס אפילו נמצאים בחאן יונס ממש עכשיו. הבעיה היא שבדרום הרצועה יש גם כשני מיליון פלשתינים, לאחר שיותר ממיליון תושבים נענו לדרישה לפנות את הצפון.
מה יהיה היעד הבא?
לקראת סוף השבוע הוטלו כרוזים שקראו לפנות את האזורים המזרחיים של חאן יונס. יכול להיות שזה סימן שעונה על השאלה. צה"ל, בכל מקרה, ערוך בכוח גדול לפעולה בכל רחבי הרצועה. המלקוש הידק את החול הרך מתחת לכלים, אך עדיין אין בוץ.
מהו לחץ הזמנים שמופעל על ה"מרובע הביטחוני" של ישראל- נתניהו, גלנט, גנץ ואייזנקוט?
בניגוד למקובל לחשוב, גם אחרי שישה שבועות במלחמה, כולל שלושה שבועות של תמרון קרקעי, העולם לא כולו נגדנו. ישראל עדיין נהנית מחופש פעולה חסר תקדים ברצועת עזה (כמובן, לנוכח גודל המכה שחטפנו ב-7 באוקטובר, אבל זה המקום להגיד שאפו גם למקצוענים של משרד החוץ, שפועלים ביעילות ובחריצות מסביב לגלובוס עם נשק ההסברה האולטימטיבי של ישראל במלחמה הזאת - סרט הזוועות בן 47 הדקות, שהפיק דובר צה"ל).
עם זאת, כבר אפשר "להרגיש" שבתוך שבועות ספורים מאוד צה"ל יצמצם את כוחותיו ברצועה ויתחיל לשחרר מילואימניקים למקומות עבודתם ולקמפוסים. אם הכול ימשיך, פחות או יותר, כמתוכנן, זה יקרה אחרי שכבר ניתן יהיה לבצע מבצעים חטיבתיים נגד תשתית החמאס. לא יהיה צורך במבצעים אוגדתיים.
כשמדברים על חודשים ארוכים ואולי אפילו על שנים של המשך לחימה בעזה עד לניקוי הרצועה – זאת תהיה המתכונת. בינתיים, עדיין בעצימות הגבוהה של הלחימה, צה"ל ממשיך גם בהכשרה הנדסית של "הפרימטר" - שטח השמדה צמוד לצד הפלשתיני של גדר רצועת עזה, שכף רגלו של פלשתיני לא תדרוך בו גם אחרי שתסתיים המלחמה. רוחבו יהיה כקילומטר.
גלנט רמז השבוע כי תושבי העיר בית חאנון, שכנראה תהיה בתוך ה"פרימטר", בפינה הצפון מזרחית של רצועת עזה, לא ייזכו לשוב לבתיהם בסוף המלחמה. זו העיר הצמודה ביותר ליישובי העוטף, שממנה יצאו התושבים, מי ברגל מי באופניים, למסעות טבח, אונס וביזה בעקבות כוחות הנוח'בה. אם אכן כך יהיה, בית חאנון תהפוך לעוד סמל תודעתי של מלחמת עזה, גרסת 2023 של העיר הסורית החרבה קונייטרה שבמרכז רמת הגולן – או שפשוט "תשוטח".
חיזבאללה, תימן, איראן
בזמן שמירב תשומת הלב בסוף לקראת סוף השבוע ניתנה לדרמה ב"שיפא", נמשכו כל השבוע ההתראות והפיגועים ביהודה ושומרון, וכמובן המתיחות בצפון. אם כי מול חיזבאללה, לאחר נאום נסראללה ביום שבת וירי נ"ט לעבר רכבים של אנשי חברת חשמל, ממנו נהרג אזרח אחד ונפצעו חמישה בתחילת השבוע – הסתמנה חזרה ל"כללי משחק" שעשויים למנוע גלישה למלחמה גם בזירה הזאת.
ישראל עברה מצדה לתקוף גם באופן יזום ולא רק כתגובה לירי חיזבאללה – אבל אין בכך עדיין פתרון, שיאפשר לתושבי גבול הצפון לשוב לבתיהם. לכן, עדיין נראה כי המלחמה הרחבה בצפון רק נדחתה, לא בוטלה.
אגב, באינטנסיביות הגבוהה של ההתרחשויות רק תשומת לב תקשורתית מועטה ניתנה השבוע לאירוע ההיסטורי שבו יירט טיל "חץ 3" של מערך ההגנה האווירית טיל קרקע-קרקע ששיגרו הח'ותים מתימן – מחוץ לאטמוספירה. זהו הישג היסטורי.
הח'ותים זוכים, ככלל, לתשומת לב מועטה אצלנו, למרות שכבר התחילו לאיים השבוע על תנועת אוניות ישראליות בדרך לים סוף. במוקדם או במאוחר, ישראל וארצות הברית, יידרשו "לטפל" גם בח'ותים. אם יתקפו אוניות ישראליות - זה יקרה מאוד מוקדם.
ההתקפות על ישראל מכיוון תימן מעלות שוב את ההרהור האם לא הגיע הזמן שישראל תיזום התקפה בשטח איראן עצמה ולא תתקוף רק את השליח? (הצורך לתקוף את איראן באיראן במענה על התקפות שלוחיה היה מדיניות מוצהרת של נפתלי בנט בכהונתו הקצרה כראש ממשלה).
כמו כן, המלחמה מעוררת את השאלה האם צה"ל זקוק לחיל טילים – כפי שהתחיל לקדם אביגדור ליברמן כשר ביטחון. בתקופת ליברמן הרעיון היה כי חיל הטילים יהווה אפשרות תקיפה ארוכת-טווח נוספת, מעבר ליכולות חיל האוויר. כעת נראה כי התוכנית הזאת עוד תעשה קאם-בק אחרי המלחמה.
רחט"ל
בינתיים, על אף שלא רואים עדיין את סופה, מלחמת עזה היא כבר עתה הארוכה במלחמות ישראל, למעט מלחמת השחרור ("צוק איתן" נמשך 51 ימים אבל היה רק "מבצע"). על מנת לקיים לחימה כה אורכה וכה אינטנסיבית נדרש צה"ל למלוא היכולות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלו.
וזו הזמנות להאיר זרקור על פעילותה של החטיבה הטכנולוגית-לוגיסטית (חט"ל) שהיא אחת היחידות הגדולות ביותר בצה"ל (ביחד עם יחידה 8200 של המודיעין).
בחט"ל משרתים בשגרה אלפי אנשים, רבים מהם מהנדסים, והיא מכפילה את עצמה עם גיוס המילואימניקים. ראש החטיבה הלוגיסטית, תא"ל רמי אבודרהם, צמח בתותחנים והיה ראש מטה פיקוד המרכז, אך הוא גם מהנדס.
המלחמה תפסה את החט"ל עם האתגר המיידי לחדש את הקו לאורך גדר עזה, שהושמד ברובו על ידי החמאס במתקפת הפתע. זה לקח שבוע וחצי. ואז, הומצאו תחת אש פתרונות חליפיים לאמצעים בגבול הצפון – במקום שהותקפו בטילים גם כן, הפעם על ידי חיזבאללה.
בעומק רצועת עזה, החט"ל טיפל תחת אש בעשרות טנקים ונגמשים שהותקפו בטילים, והחזיר אות רובם לכשירות כבר בשטח. הוא גם ליווה את נגמ"שי ה"איתן" שפותחו במפעלי הטנקים והנגמ"שים בתל השומר, ועברו בעזה טבילת אש.
מבין הטנקים והנגמ"שים שנפגעו בקרבות, רק 3-4 נזקקים לשיקום ארוך. אף כלי לא הושמד, אפילו לא ה"מרכבה" ש"כיכבה" בצילומים של הפלשתינים על יד גדר הרצועה, בבוקר 7 באוקטובר.
עיקר המאמץ של החט"ל מתמקד במציאת פתרונות יצירתיים שעוד יסופר עליהם בעתיד רבות. כיצד "לטפל" במנהרות החמאס וכיצד לספק אמצעים כמו דלק ומים אל הכוחות העצומים בלב הרצועה, ללא ששיירות לוגיסטיות יהיו חשופות לאש החמאס.
בבסיסי הניסויים של ה"חט"ל", שמכונים בשם היומרני "נאס"א" ושוכנים על חוף הים בין ראשון לציון ליבנה, נערכו מבחני אש לא פחות מ-60 סוגים שונים של אפודים קרמיים שהובאו לארץ מאז תחילת המלחמה - ומעל לכל נוסתה תחמושת חירום שנאספה בכל העולם.
כן, אחרי שישה חודשים לחימה צה"ל ממלא כל הזמן את המחסנים שלו, בעיקר בנשק שמגיע באוניות ובמטוסים מארה"ב ללא הרף, אבל לא רק. חלק מחומרי הנפץ שמשמשים לירי פגזים של הארטילריה אושרו לשימוש למרות שהם בני עשרות שנים.
תותחנים מספרים אפילו על חומר נפץ בן 100 שנים. על מנת לשפר את הדיוק , ובשל מחסור בחומרי נפץ הודפים למרחקים ארוכים – מתבצע חלק ניכר מן הירי הארטילרי במלחמת עזה מטווחים קצרים של קילומטרים ספורים בלבד. מ-ה-פ-י-כ-ה.
המחדל
גם על זה כבר מדברים בצה"ל, בתדהמה: התחקירים הראשוניים שנערכים תוך כדי לחימה חושפים כשלים שומטי לסתות שקדמו למחדל שמחת תורה.
זה הרבה מעבר למחדל המודיעיני. האופן שבו צה"ל החזיק את הקו מול רצועת עזה מעורר שאלות קשות על רמת המקצועיות של הצבא. השאננות, ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה וגם הכאוס: למשל, בשעות הראשונות אחרי קריסת הקו היו אינספור סיפורי גבורה, אבל האוגדה כולה לא תפקדה.
בשטח – הטנק הראשון של צה"ל שיחרר את הפגז הראשון בלחימה דווקא לעבר טנק אחר, וזה היה האות לסדרה ארוכה של כשלים שעוד ידובר בהם.
אפילו לגבי ההמשך, התמרון הקרקעי המוצלח בעיקרו בעזה, כבר התעוררו שאלות יוצאות דופן: למשל, בימים הראשונים של התמרון לוחמי "גבעתי" ו"גולני" לא יצאו מהנמ"רים שלהם, בעוד שלוחמי הנח"ל והצנחנים נכנסו לרצועה כמו לוחמי חיל רגלים, חי"ר, כלומר ברגל. לא ברור עדיין מדוע אופן הפעולה של החטיבות היה כה שונה.
ברמה המערכתית, כבר ברור כי מי שיפקד על צה"ל לאחר גל ההתפטרויות בסוף המלחמה יידרש להגדיל את הצבא מאוד ולשנות כל דבר מהיסוד – מהארכת השירות הסדיר ועד שינוי אופן ההכשרה. השינויים יהיו יותר גדולים ממה שעבר על צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל, עכשיו עדיין נלחמים. עוד יהיה זמן לעיקר התחקירים והלקחים.
