טור של עמיר רפפורט: המפתחות בדרך לניצחון במלחמה
"תמונת ניצחון" חד משמעית לא תהיה לנו, אבל בפתח החודש השני למלחמה, התמונה הולכת ומתבהרת – אלה ההישגים שעדיין דרושים כדי להשלים את המהפך ממכת פתיחה האיומה להצלחה אסטרטגית
עמיר רפפורט
| 08/11/2023
אחרי חודש של הלם נורא וההתעשתות המרשימה, תמונת הסיום הרצויה למלחמת שמחת תורה כבר, פחות או יותר, ידועה. בתוך מספר שבועות ישראל תצמצם את היקף כוחותיה הפועלים ברצועת עזה אך תמשיך לשלוט ברצועה מבחינה ביטחונית, עם מבצעים חטיבתיים מידי פעם. בנוסף, ישראל תשוב לשלוט גם בציר פילדלפי המפריד בין רצועת עזה ובין מצרים על יד רפיח.
מול הישובים הישראלים ובסמוך לגדר, תהיה בתום התמרון הקרקעי הנרחב "רצועת הרג" בת מספר קילומטרים, שאף פלשתיני לא יוכל להיכנס אליה. חמאס לא יהיה קיים עוד כגוף שלטוני וצבאי מאורגן ברצועת עזה, ואילו בצפון – כוחות רדוואן של חיזבאללה ינועו צפונה עד מעבר לקו נהר הליטאני.
תמונת הסיום הזאת תהפוך למצוינת אם בנוסף לכל אלה, ישראל תצליח לחסל את ראשי החמאס בעזה - יחיא סינוואר ומוחמד דף – וכמובן, להחזיר הביתה את החטופים. לפחות את רובם.
האם אנחנו בדרך להישגים האלה? ככלל, התנהלות צה"ל מאז המחדל של 7 באוקטובר מצוינת, אבל הדרך עוד ארוכה. אלה חמישה מפתחות שעדיין נדרשים לנו.
אורך נשימה
בסופו של דבר מלחמות מביאות לידי ביטוי עוצמה כלכלית, מדינית, חברתית וטכנולוגית של אומה, ולא רק יכולות צבאיות. ובכל התחומים האלה, ישראל ביתרון עצום על החמאס.
אפילו "לא כוחות", בטח בכלכלה. ובכל זאת, על מנת לשמר אורך נשימה מדיני ישראל צריכה להשתפר מאוד ביכולות ההסברה שלה, וגם לקוות שארצות הברית ושאר המדינות המערביות שתומכות בנו כעת (כמעט) ללא סייג, וכן מדינות ערב המתונות, לא יציבו מולנו "סטופר".
כדי שזה לא יקרה, חשוב להקפיד על פעולה על פי דיני המלחמה (ולדבר פחות על פצצות אטום ועל חזרה לגוש קטיף). להקים מוקדם ככל האפשר בתי חולים חליפיים שאליהם ניתן יהיה להעביר מטופלים מבתי חולים בצפון הרצועה, אלה שהפכו למעוזי צמרת החמאס, בעיקר "שיפא". יהיה קשה מאוד להגיע ליעדי המלחמה מבלי שצה"ל "יטפל" בבונקרים של "שיפא".
אורך הנשימה החברתי שלנו מושפע מאוד גם מהלכידות הרבה (החיילים והציבור מלוכדים כעת. אין שום קשר בין מה שקורה ביחידות הסדיר והמילואים וההתגייסות האזרחית האדירה, ובין השיח הרעיל שעדיין קיים רק בטלביזיה וב"איקס" (לשעבר טוויטר) ובמספר הנפגעים.
חלילה שלא יעלה למספרים שנצפו לגבי תמרון קרקעי בעזה (במבצע צוק איתן הודלפה מהקבינט מצגת שדיברה על צפי ל-500 הרוגים במקרה של כיבוש הרצועה).
מנהרות
לא ניתן יהיה לעמוד ביעדי המלחמה מבלי "לטפל" ברשת המנהרות, שבה מסתתרים עשרות אלפי לוחמי החמאס ורבים ממפקדיהם. הרשת הזו מכונה "מטרו" משום שהיא מזכירה קווי רכבת תחתית – מנהרה אחת מרכזית, שממנה מתפצלים אין ספור מנהרות משנה, שמובילות לפירים בכל רחבי רצועת עזה. ה"טיפול" במנהרות נעשה השבוע בצורה שיטתית, פיר אחרי פיר, מנהרה אחרי מנהרה, תוך היעזרות בכלבים וגם ברובטים שיודעים לנווט במבוכים.
חמאס זקוק לחשמל כדי לתפעל את קווי התאורה והאוורור במנהרות, שחלקן מגיע לעומק של עשרות מטרים. צה"ל, מצידו, ינסה לנתק את המנהרות מהחשמל. הוא תוקף את המנהרות שוב ושוב גם מהאוויר.
עדיין לא ברור כמה אנשים נהרגו בתוך המנהרות בעקבות ההפצצות האלה. בכל מקרה, טובי המוחות של מערכת הביטחון עובדים בימים אלה על אמצעים שאולי יהפכו לפחות חלק מהמנהרות מיתרון טקטי של החמאס – לאסון הגדול ביותר שלו.
"יומינט"
זה הכינוי המקצועי בגופי המודיעין למודיעין שמגיע ממקורות בשר ודם, כלומר סוכנים בעומק השטח (להבדיל ממודיעין אותות, המבוסס על פיצוח רשתות הקשר והמחשב של האויב).
בתחקירי המלחמה עוד תעלה השאלה מה קרה ליכולות "היומינט" המיתולוגיות של השב"כ ברצועת עזה ערב מתקפת 7 באוקטובר. בכל מקרה, חשוב לציין, כי כמו בצה"ל, נרשמה בשב"כ התאוששות רבתי אחרי ההלם הראשוני.
הישגי השב"כ בתחום כבר הצילו מאות לוחמים, ולא הביאו רק לשחרורה של החטופה אורי מגידיש (מבצע שב"כ מ-א עד תו). המבחן הגדול עוד לפנינו – האם השב"כ יצליח להביא מידע זהב על מקום הימצאו של ה"הפרס הגדול" ביותר – ראשם של ראשי החמאס בעזה - יחיא סינוואר ומוחמד דף – שיחוסלו ביחד או לחוד?
חטופים
זה אולי הכי חשוב – אם לא נצליח להחזיר את החטופים הביתה, לא ניתן יהיה להתייחס למערכה כהצלחה בשום דרך. זהו מבחן עליון לחברה הישראלית ולכוחות הביטחון שלנו. המאמצים משולבים בין יכולות מבצעיות ומודיעיניות (כולל "יומינט" אבל לא רק), ובין מהלך מדיני חובק עולם, ובעיקר מדינות ערביות.
מאות אנשים בצה"ל, במוסד, בשב"כ, במשרד החוץ, במטה החטופים ובכוח המשימה של גל הירש – מעורבים במשימה להחזיר את החטופים 24/7. האם הם יצליחו?
ליטני
אי אפשר לראות את סופה של המערכה כהצלחה גם ללא הרחקתו של כוח "רדוואן" מקו יישובי גבול הצפון, שכבר התפנו. התושבים פשוט לא יחזרו לבתיהם בלי זה. הגבול הצפוני ארוך הרבה יותר מהגדר המקיפה את רצועת עזה, וכוח הקומנדו של חיזבאללה מיומן ומסוכן הרבה יותר אפילו מהנוח'בה.
היעד המינימאלי הוא שכוחות חיזבאללה יעברו אל מעבר לקו נהר הליטני מצפון. אפשר יהיה להשיג זאת באמצעות לחץ מדיני למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שקבעה אחרי מלחמת לבנון השנייה כי רק צבא לבנון יכול להיות מדרום לנהר, או באמצעות העצמת המערכה מול חיזבאללה.
הסיכוי לפתרון מדיני נמוך ומכאן נובע כי הסיכוי למערכה משמעותית מול חיזבאללה לאחר "ייצוב" התמרון ברצועת עזה עדיין גבוה. 150 אלף חיילי יבשה וכמחצית מחיל האוויר, לפחות, ערוכים כבר חמישה שבועות לאתגר הזה.
הפתעה
למרות שהתמונה הולכת ומתבהרת, המלחמה תמיד תישאר "ממלכת אי הוודאות". תמיד יש לצפות להפתעות משמעותיות מצד האויב, בטח אחרי מה שקרה בבוקר 7 באוקטובר, אבל גם אנחנו יכולים להפתיע במהלך אסטרטגי "מחוץ לקופסא".
למשל, האם לא כדאי לתקוף את מרכז השלטון בטהרן, שמפעיל את חיזבאללה, את הח'ותים בתימן ועוד מליציות עוינות לישראל ולארה"ב בכל רחבי המזרח התיכון, לפני שתוקפים את חיזבאללה?
זהו רק הרהור מחשבתי, ולא תכנית מבצעית שאנחנו, לכאורה, יודעים עליה.
"תמונת ניצחון" חד משמעית לא תהיה לנו, אבל בפתח החודש השני למלחמה, התמונה הולכת ומתבהרת – אלה ההישגים שעדיין דרושים כדי להשלים את המהפך ממכת פתיחה האיומה להצלחה אסטרטגית
אחרי חודש של הלם נורא וההתעשתות המרשימה, תמונת הסיום הרצויה למלחמת שמחת תורה כבר, פחות או יותר, ידועה. בתוך מספר שבועות ישראל תצמצם את היקף כוחותיה הפועלים ברצועת עזה אך תמשיך לשלוט ברצועה מבחינה ביטחונית, עם מבצעים חטיבתיים מידי פעם. בנוסף, ישראל תשוב לשלוט גם בציר פילדלפי המפריד בין רצועת עזה ובין מצרים על יד רפיח.
מול הישובים הישראלים ובסמוך לגדר, תהיה בתום התמרון הקרקעי הנרחב "רצועת הרג" בת מספר קילומטרים, שאף פלשתיני לא יוכל להיכנס אליה. חמאס לא יהיה קיים עוד כגוף שלטוני וצבאי מאורגן ברצועת עזה, ואילו בצפון – כוחות רדוואן של חיזבאללה ינועו צפונה עד מעבר לקו נהר הליטאני.
תמונת הסיום הזאת תהפוך למצוינת אם בנוסף לכל אלה, ישראל תצליח לחסל את ראשי החמאס בעזה - יחיא סינוואר ומוחמד דף – וכמובן, להחזיר הביתה את החטופים. לפחות את רובם.
האם אנחנו בדרך להישגים האלה? ככלל, התנהלות צה"ל מאז המחדל של 7 באוקטובר מצוינת, אבל הדרך עוד ארוכה. אלה חמישה מפתחות שעדיין נדרשים לנו.
אורך נשימה
בסופו של דבר מלחמות מביאות לידי ביטוי עוצמה כלכלית, מדינית, חברתית וטכנולוגית של אומה, ולא רק יכולות צבאיות. ובכל התחומים האלה, ישראל ביתרון עצום על החמאס.
אפילו "לא כוחות", בטח בכלכלה. ובכל זאת, על מנת לשמר אורך נשימה מדיני ישראל צריכה להשתפר מאוד ביכולות ההסברה שלה, וגם לקוות שארצות הברית ושאר המדינות המערביות שתומכות בנו כעת (כמעט) ללא סייג, וכן מדינות ערב המתונות, לא יציבו מולנו "סטופר".
כדי שזה לא יקרה, חשוב להקפיד על פעולה על פי דיני המלחמה (ולדבר פחות על פצצות אטום ועל חזרה לגוש קטיף). להקים מוקדם ככל האפשר בתי חולים חליפיים שאליהם ניתן יהיה להעביר מטופלים מבתי חולים בצפון הרצועה, אלה שהפכו למעוזי צמרת החמאס, בעיקר "שיפא". יהיה קשה מאוד להגיע ליעדי המלחמה מבלי שצה"ל "יטפל" בבונקרים של "שיפא".
אורך הנשימה החברתי שלנו מושפע מאוד גם מהלכידות הרבה (החיילים והציבור מלוכדים כעת. אין שום קשר בין מה שקורה ביחידות הסדיר והמילואים וההתגייסות האזרחית האדירה, ובין השיח הרעיל שעדיין קיים רק בטלביזיה וב"איקס" (לשעבר טוויטר) ובמספר הנפגעים.
חלילה שלא יעלה למספרים שנצפו לגבי תמרון קרקעי בעזה (במבצע צוק איתן הודלפה מהקבינט מצגת שדיברה על צפי ל-500 הרוגים במקרה של כיבוש הרצועה).
מנהרות
לא ניתן יהיה לעמוד ביעדי המלחמה מבלי "לטפל" ברשת המנהרות, שבה מסתתרים עשרות אלפי לוחמי החמאס ורבים ממפקדיהם. הרשת הזו מכונה "מטרו" משום שהיא מזכירה קווי רכבת תחתית – מנהרה אחת מרכזית, שממנה מתפצלים אין ספור מנהרות משנה, שמובילות לפירים בכל רחבי רצועת עזה. ה"טיפול" במנהרות נעשה השבוע בצורה שיטתית, פיר אחרי פיר, מנהרה אחרי מנהרה, תוך היעזרות בכלבים וגם ברובטים שיודעים לנווט במבוכים.
חמאס זקוק לחשמל כדי לתפעל את קווי התאורה והאוורור במנהרות, שחלקן מגיע לעומק של עשרות מטרים. צה"ל, מצידו, ינסה לנתק את המנהרות מהחשמל. הוא תוקף את המנהרות שוב ושוב גם מהאוויר.
עדיין לא ברור כמה אנשים נהרגו בתוך המנהרות בעקבות ההפצצות האלה. בכל מקרה, טובי המוחות של מערכת הביטחון עובדים בימים אלה על אמצעים שאולי יהפכו לפחות חלק מהמנהרות מיתרון טקטי של החמאס – לאסון הגדול ביותר שלו.
"יומינט"
זה הכינוי המקצועי בגופי המודיעין למודיעין שמגיע ממקורות בשר ודם, כלומר סוכנים בעומק השטח (להבדיל ממודיעין אותות, המבוסס על פיצוח רשתות הקשר והמחשב של האויב).
בתחקירי המלחמה עוד תעלה השאלה מה קרה ליכולות "היומינט" המיתולוגיות של השב"כ ברצועת עזה ערב מתקפת 7 באוקטובר. בכל מקרה, חשוב לציין, כי כמו בצה"ל, נרשמה בשב"כ התאוששות רבתי אחרי ההלם הראשוני.
הישגי השב"כ בתחום כבר הצילו מאות לוחמים, ולא הביאו רק לשחרורה של החטופה אורי מגידיש (מבצע שב"כ מ-א עד תו). המבחן הגדול עוד לפנינו – האם השב"כ יצליח להביא מידע זהב על מקום הימצאו של ה"הפרס הגדול" ביותר – ראשם של ראשי החמאס בעזה - יחיא סינוואר ומוחמד דף – שיחוסלו ביחד או לחוד?
חטופים
זה אולי הכי חשוב – אם לא נצליח להחזיר את החטופים הביתה, לא ניתן יהיה להתייחס למערכה כהצלחה בשום דרך. זהו מבחן עליון לחברה הישראלית ולכוחות הביטחון שלנו. המאמצים משולבים בין יכולות מבצעיות ומודיעיניות (כולל "יומינט" אבל לא רק), ובין מהלך מדיני חובק עולם, ובעיקר מדינות ערביות.
מאות אנשים בצה"ל, במוסד, בשב"כ, במשרד החוץ, במטה החטופים ובכוח המשימה של גל הירש – מעורבים במשימה להחזיר את החטופים 24/7. האם הם יצליחו?
ליטני
אי אפשר לראות את סופה של המערכה כהצלחה גם ללא הרחקתו של כוח "רדוואן" מקו יישובי גבול הצפון, שכבר התפנו. התושבים פשוט לא יחזרו לבתיהם בלי זה. הגבול הצפוני ארוך הרבה יותר מהגדר המקיפה את רצועת עזה, וכוח הקומנדו של חיזבאללה מיומן ומסוכן הרבה יותר אפילו מהנוח'בה.
היעד המינימאלי הוא שכוחות חיזבאללה יעברו אל מעבר לקו נהר הליטני מצפון. אפשר יהיה להשיג זאת באמצעות לחץ מדיני למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שקבעה אחרי מלחמת לבנון השנייה כי רק צבא לבנון יכול להיות מדרום לנהר, או באמצעות העצמת המערכה מול חיזבאללה.
הסיכוי לפתרון מדיני נמוך ומכאן נובע כי הסיכוי למערכה משמעותית מול חיזבאללה לאחר "ייצוב" התמרון ברצועת עזה עדיין גבוה. 150 אלף חיילי יבשה וכמחצית מחיל האוויר, לפחות, ערוכים כבר חמישה שבועות לאתגר הזה.
הפתעה
למרות שהתמונה הולכת ומתבהרת, המלחמה תמיד תישאר "ממלכת אי הוודאות". תמיד יש לצפות להפתעות משמעותיות מצד האויב, בטח אחרי מה שקרה בבוקר 7 באוקטובר, אבל גם אנחנו יכולים להפתיע במהלך אסטרטגי "מחוץ לקופסא".
למשל, האם לא כדאי לתקוף את מרכז השלטון בטהרן, שמפעיל את חיזבאללה, את הח'ותים בתימן ועוד מליציות עוינות לישראל ולארה"ב בכל רחבי המזרח התיכון, לפני שתוקפים את חיזבאללה?
זהו רק הרהור מחשבתי, ולא תכנית מבצעית שאנחנו, לכאורה, יודעים עליה.
