מלחמת שמחת תורה, שבוע 1: גבורה והתעשתות מהירה מהמחדל, ואתגרי ענק להמשך
טור פרשנות של עמיר רפפורט: אחד ההישגים הגדולים של ישראל בשבוע הראשון של המלחמה היה בתחם המדיני – ההתייצבות החד משמעית של ארה"ב ומדינות חשובות אחרות לצידנו
עמיר רפפורט
| 13/10/2023
בשעה 6 וחצי בבוקר שמחת תורה השתנה מהלך ההיסטוריה במזרח התיכון. אנחנו רק בתחילת ההתחלה של המציאות החדשה. עדיין מוקדם לדעת את כל מה שהתרחש, ומה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח. אז נתמקד במה שכבר יודעים, ולאן אנחנו הולכים בשבועות הבאים.
הקריסה והגבורה
מלחמת שמחת תורה נפתחה בנוק-אווט צבאי שנתן חמאס לצה"ל. קו ההגנה מול רצועת עזה קרס כמו מגדל קלפים. הקו הזה היה מבוסס על פעילותה של אוגדת עזה" (שועלי שמשון"), שמפקדתה ליד קיבוץ רעים.
להבדיל מאוגדות שיש להן כוחות קבועים שכפופים אליהן, מדובר ב"אוגדה מרחבית", שהיחידות שהיא מפעילה משתנים מפעם לפעם, כאשר הן מגיעות לגזרה ומקבלות אחריות על ה"קו".
תחת אוגדת עזה פועלות החטיבה הצפונית ("הגפן") והדרומית ("קטיף"). גם המפקדות שלהן ממוקמות ב"רעים" אבל הכוחות, בעיקר שילוב של שיריון וחי"ר, פרוסים בבסיסים ובמוצבים קדמיים, החל מאשכול שבגבול מצריים ועד סמוך למושב נתיב העשרה מצפון לרצועה.
את גזרת הים מאבטחות באופן קבוע ספינות פטרול תחת אחריות בסיס אשדוד, עם בסיס קדמי סמוך. כל הקו הזה מגובה במטוסים מאוישים ולא מאוישים, שאמורים להיות מוקפצים בהתראה כמעט מיידית, בלוני תצפית, תצפיות וסנסורים גם מהים ומתחת לפני הקרקע.
לפני הקו - גדר בגובה שישה מטרים, המספקת התראה אלקטרונית על כל נגיעה. הגדר נפרצה בעשרות נקודות בבת אחת. יחד עמה קרסה הגנה כולה.
עכשיו כבר ברור שמתקפת 7 באוקטובר נפתחה בהרעשה מסיבית של רקטות ומרגמות לעבר כל מוצבי ויישובי הגזרה.
החמאס ידע למה לצפות: תחת האזעקות נכנסנו הכוחות והישובים למקלטים, למעט חמ"ל האוגדה עצמו, שממילא פועל מתוך בונקר ממוגן. אלא שלא היה זה ירי רגיל, והוא כלל גם מטחים לעבר מרכז הארץ, כולל תל אביב.
מכאן, הכול קרה מהר. הגדר נפרצה בקלות על ידי הכוחות שחדרו בבת אחת בשורה ארוכה של מקומות. עשרות לוחמי כוח העלית של חמאס (הנוח'בה) התמקדו במחנה רעים. הותקפו גם הבסיסים האחרים.
כוח החמאס הכיר את הפריסה של כל המצלמות לאורך הגבול והשמיד את רובן בירי מקרוב או באמצעות רחפנים שהטילו פצצות. האפילה המודיעינית שנוצרה, כאשר הציוד מושבת ורבות מהתצפיתניות שאמורות לשבת מאחורי מסכים מרחוק ולכוון את הכוחות, נטבחות, תרמה תרומה מכרעת לכאוס שנוצר. וזה כבר היה השלב שבו הותקפו בבת אחת גם הישובים עצמם.
אלה היו השעות הקשות ביותר בתולדות המדינה, קשות לא פחות מקריסת קו המעוזים והתעוזים ונפילת מוצב החרמון עם פרוץ מלמת יום הכיפורים לפני 50 שנה.
בשלב הזה, כאשר כוחות צה"ל היו עסוקים בהישרדות (עם היקף חללים עצום), כבר נכבשו רבים מתוך 22 הישובים שנחשבים "צמודי גדר" (כלומר הם עד 7 קילומטר מהגבול, לפי ההגדרות הביטחוניות).
סיפורי גבורה
את סיפורי הזוועה על הטבח שמענו השבוע שוב ושוב. ולמרות זאת, נחשפנו רק למעט ממה שקרה. טיפה בים הדם. עוד נשמע במשך שנים על הזוועות, לצד אינספור סיפורי גבורה, שגם הם טרם נחשפו ברובם.
הנה רק דוגמא אחת לגבורה, מיני רבות: סמ"ר ד', לוחם ביחידה מיוחדת, הגיע ליישוב בארי עצמאית וחתר למגע. כאשר הגיע ליישוב, ראה מולו בית בוער. ד' התקרב לבית על מנת לראות האם יש בו אנשים וחילץ מתוכו זוג קשישים תוך הרגעתם בקור רוח מוחלט.
בהמשך, נתקל סמ"ר ד' במחבלים, יחד עם יחידתו וכוחות משייטת 13. בהיתקלות, נפגע משלושה כדורים ברגליו. תחת אש, ד' ביצע על עצמו חוסם עורקים תוך כדי כך שחבריו מחזיקים לו את הרגליים. בזמן הלחימה, מפקד היחידה של ד' ולוחמים אחרים סביבו נהרגו אך הוא המשיך להילחם. רק בסיום האירוע חולץ לבית החולים סורוקה.
התמונה הרחבה
מבחינה צבאית, אוגדת עזה למעשה נפלה. בשעות הראשונות של המתקפה, נפרצה הגדר מסביב לרצועה לאורכה ולרוחבה, גם באמצעות דחפורים שמוטטו אותה.
ההצלחה הדהימה אפילו את החמאס. ככל הנראה בשלב הזה היו בשטח ישראל יותר מ-1000 אנשי חמאס. החמאס שיתף את הג'יהאד בסוד התוכנית שלו רק ביום האחרון, לכן היקף הכוחות שהשתתפו מטעמו בפשיטה הוא קטן יחסית.
הידיעה על פריצת הגדר התפשטה מהר בשבת, והובילה לישובים עוד מאות תושבים עזתים, שהצטרפו "ספונטנית" לביזה, לטבח לחטיפות.
בחלק קטן מהישובים (זיקים ומפלסים,לדוגמא), הצליחו כיתות הכוננות לבלום את החמאס. במרבית הישובים, ניצול יתרון ההפתעה והיקף הכוחות התוקפים הכריעו גם את הגיבורים שבמגינים.
חלק מהמחבלים נחתו בלב הישובים באמצעות מצנחי רחיפה, שטסו מעל לגדר, ועקפו ממילא את כיתת הכוננות.
כעת אנחנו יודעים כי מרבית הישראלים שצולמו נלקחים לעזה על גבי אופנועים וטרקטורים לאור יום - נפלו לידי אנשים שלא אמורים היו להיות חלק מהפשיטה. ככל הנראה, כ-30 מתוך כ- 100 מהחטופים שעליהם היה ידוע עד לסוף השבוע הזה נפלו לידי הג'יהאד האיסלאמי. ובכל זאת, מרבית החטופים מוחזקים בידי החמאס.
בשיא הכאוס בשבת, לא היה ברור גם במערכת הביטחון למשך כמה זמן האם מפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד, לשעבר מפקד סיירת שלדג, נמצא בין החטופים. ידיעות על היקף הנחטפים רק החלו להגיע. כעבור כמה ימים הפיץ צה"ל את התמונה של רוזנפלד בשיחת מפקדים, כדי להזים שמועות שהוא אכן נחטף.
ההתעשתות
לאחר שעות של קרב בבוקר הנורא של שמחת תורה נפלה דממת מוות על מפקדת אוגדת צה"ל ברעים.
החמ"ל שרד, אבל שאר המחנה הפך לשדה קטל. עד כמה גדול היה האסון יעיד המקרה המזעזע שעלה מהתחקירים הראשונים, אודות אב שהתקשר לבתו המשרתת בבסיס, שלא ענתה.
הוא גם לא השיג אף אחד ממפקדיה ומחבריה. ביאושו הגיע לבסיס בדרך לא דרך. המחנה כבר היה נטוש מחמאס ושקט. דממת מוות, פשוטה כמשמעה. האב ראה גופות של חללים מוטלים לפניו. אחת מהן הייתה של בתו. הוא אסף את בתו המתה ברכבו ונסע עמה לבית החולים תל השומר. לא היה שום סיכוי להציל אותה.
קודם לכן, כבר סמוך לשעה 8 בבוקר, מי שהגיעו מהר לשטח וחילקו ביניהם את האחריות על הלחימה היו מפקד אוגדה 98 של צה"ל (עוצבת האש"), תא"ל דן גולדפוס, ומפקד אוגדה 99 ("הבזק"), תא"ל ברק חירם. אלה שתיים מהאוגדות המובחרות של צה"ל, שנבנו להתערבות מהירה.
גולדפוס סיפר כי נכנס לקיבוץ הכבוש ביחד עם קצין נוסף, והתחיל לנהל את הלחימה למרות שנורה. הוא אסף אליו מפקדים ולוחמים שהגיעו לשטח ממקומות שונים. "כוח צביקה" מודל 2023. אחד מהמצטרפים היה מפקד סיירת גבעתי, ובהמשך נוספו גם אנשי שלדג - הסיירת הקרקעית של חיל האוויר, שהוקפצה ללחימה והתפזרה בין ישובים שבתופת.
הגבורה בכל הישובים הייתה סוחפת, מהלוחמים ועד למפקדים, שרובם היו בקו ראשון, בהתאם לאתוס של צה"ל. רבים מהמפקדים נפגעו, כולל נפילתו של מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהודה יהודה שטיינברג ז"ל.
ום הלחימה של שמחת תורה לא ישכח לעולם. רק חיל הים הצליח בבלימה כמעט לגמרי. בקו הגבול שקרס, מסוקים ירו לעבר מחבלים שיכלו לזהות. בקרקע, עוד ועוד כוחות נכנסו היישר לתוך התופת, והצטרפו ללחימה. כל דקה הייתה חשובה כדי להציל חלק מהתושבים המתחננים על חייהם , בזמן שהטבח בשיאו.
צנחנים, דובדבן, גבעתי, גולני, "השייטת". עוד ועוד יחידות. גם לוחמים ממג"ב. שריון. אפילו יחידת ההתערבות של שירות בתי הסוהר "מצדה" הוקפצה לשטח, לזירת התופת במסיבת הטבע. שם ניסו המבלים לחלץ את עורם איש איש לנפשו במשך שעות ארוכות.
בכל אותו זמן נמשך הירי לעבר כל רחבי הארץ והתנהלה לחימה עזה גם בשדרות ובאופקים, שנמצאת לא פחות מ-25 קילומטרים מקו הגבול.
בני ערובה
ככלל, לישראל יש רק שתי יחידות שמתמחות בניהול מו"מ וחילוץ בני ערובה - הימ"מ של משמר הגבול וסיירת מטכ"ל. שתי היחידות ספגו אבדות קשות. באחד ממקרי השתלטות על בני הערובה, אפילו לא ניסו להזעיק אותם.
לוחם שב"כ בשטח פעל שם בכוחות עצמו בלבד. הוא זיהה מחבל שהחזיק בתושב מקומי מבוגר כבן ערובה, תוך כדי כך שהוא מצמיד רובה לראשו. איש השב"כ התחיל לנהל שיחה עם המחבל בערבית, כדי להסיח את דעתו, ותוך כדי כך ירה בו לפתע והרגו. הקיבוצניק ההמום נשמט מלפיתתו של המחבל המת, וניצל.
באופקים פעל הימ"מ כדי לחלץ את בני הזוג אדרי. תוך כדי הלחימה, התברר כי בנו של קצין בכיר בימ"מ נמצא בין הלוחמים הנופלים ביישובי העוטף.
בינתיים, אל מול רצועת עזה, הוזרמו עוד ועוד כוחות. צה"ל ייצב "קיר ברזל", מעין הפעלת קו אש דמיוני, שסגר מחדש את הרצועה על ידי מסוקים וירי טנקים. במשך יומיים לאחר מכן עוד המשיכה הלחימה בכוחות החמאס עד לטיהור השטח.
המחדל המודיעיני והקונספציה
עכשיו מתברר כי כאשר נפתחה באש בבוקר שמחת תורה, שהה ראש אמ"ן אלוף אהרון חליווה בחופשה באילת. אין סימן מובהק יותר מכך שלא הייתה התראה מודיעינית. ואם הייתה - היא לא נלקחה ברצינות רבה או נתפסה כמוחשית.
הסוגיה המודיעינית עוד תתוחקר וידובר בה רבות לאחר המלחמה, בינתיים חשוב להבדיל בין כשל מודיעיני טקטי לכשל אסטרטגי. למרות ש"זכינו" לשניהם.
טקטית, צה"ל ושב"כ פספסו את כל ההכנות שנעשו לקראת הפעולה במשך שנים ובמיוחד בשבועות, בימים ובשעות שקדמו לה. קשה להאמין, אבל חלקים מהמחדל המודיעיני שקדם למלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם גם ב-2023 : החמאס הרגיל את צה"ל באימונים שנערכו לעיתים קרובות ודימו פריצה לשטח ישראל.
יתירה מכך, בשנה האחרונה מיקד החמאס את הטרור ביהודה ושומרון, וגרם לצה"ל להבין שהוא מעוניין בשקט בעזה.
לאגף המודיעין בצה"ל ולשב"כ היה ידוע על תוכניות החמאס לפרוץ לשטח ישראל במספר מקומות במקביל, ולהשתלט על ישובים, כבר מ- 2013. התוכנית המקורית של החמאס הייתה לבצע את ההתקפה באמצעות מנהרות, שנהרסו לאחר "צוק איתן" ב-2014.
מדהים לדעת כעת כי במערכת הביטחון ידעו בוודאות שהחמאס ממשיך להתאמן על כיבוש ישובים בישראל, אבל כאן הייתה קונספציה לפיה הארגון מעדיף לשמור על השקט – וממילא הוקם קיר תת קרקעי כנגד המנהרות בהשקעה של מיליארדים. צה"ל סמך עליו. הוא לא העריך כי הגבול ייחצה בקלות מעל לפני הקרקע, באמצעות מצנחי רחיפה ודחפורים.
הכשל בהתנהלות האסטרטגית מול החמאס משותף למערכת הביטחון ולדרג המדיני, ששימר את החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון, כ"אסטרטגיה" בלתי פורמלית.
בתוך מערכת הביטחון עצמה, בין השב"כ לאמ"ן, היו כמה הבדלי ניואנסים בגישה לחמאס. שב"כ דגל בקו תקיף יותר מצה"ל לגבי הצורך בהשמדת היכולות הצבאיות של החמאס. צה"ל שם את החזית הצפונית ואת איו"ש בעדיפות מוחלטת על פני עזה, במקרה של מערכה רב זירתית שאליה נערך. גם ב"זכות" הגדר.
השבוע החלו כבר הפרסומים על ההתראות המודיעיניות שהיו או לא היו לפני במלחמה.
לגבי הפרסומים האלה, אפשר להעריך כי גם אם המצרים אכן העבירו התראה כללית שהחמאס מתכנן "משהו גדול" וגם אם צה"ל ראה בשטח "סימנים חשודים" בשעות שלפני ההתקפה - ה"קונספציה" גברה.
גם בתרחישים השחורים ביותר, איש במערכת הביטחון לא יכול היה להעלות על דעתו מעשים כמו עריפת ראשים של תינוקות בישובים שייכבשו. זה כבר היה מעבר לגבול הדמיון האנושי.
התמונה הגדולה וההכרעה
המלחמה בעזה היא אכן חלק ממערכה "רב זירתית", חלק מהתפתחות היסטוריה עצומה בהרבה, אפילו גלובלית, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה.
הנשיא ג'ו ביידן התייחס בנאומו השבוע להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי: איראן, הפטרונית של החמאס וחיזבאללה, ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארצות הברית, ביחד עם מדינות אירופה המערביות, ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
בלבנון, גם מבלי שחסן נסראללה עבר עד כה את הרף יוביל את ישראל לחזית לחימה נרחבת נוספת, עצם המתיחות הגדולה והאפשרות הזאת, מאלץ את צה"ל לרתק כוחות עצומים לזירה הזאת. וגם ליהודה ושומרון, כמובן.
בתחומי הקו הירוק, ובעיקר בערים המעורבות, היה עד ליום שישי שקט כמעט מוחלט. לישראל יש אינטרס עליון לשמור את הזירה הזאת כך, ולכן היו גורמים בכירים באחד מגופי הביטחון שממש תשלו שיער בזעם כאשר שמעו כי השר לביטחון פנים "הנחה את המשטרה להיערך לאירועי 'שומר חומות' 2", שהוא מעריך כי יישנו.
זה נראה להם כאילו בן גביר מנסה להבעיר בכוח את השטח. צודקים או לא, בכל מקרה, השר לביטחון לאומי שוב הוכיח, גם בשבוע הביטחוני הגורלי ביותר שהיה לנו מאז מלחמת יום הכיפורים, כי הגבול העליון של יכולותיו המקצועיות מסתכם לכל היותר בסוגיות של אישורי נשק.
הדרתו מקבינט לניהול המלחמה והצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל בני גנץ, יחזקו את הדרג המדיני בשעתנו הקריטית.
״שרון ולא גורדיש"
שבוע ראשון תם. אנחנו עמוק במלחמה שלא ידענו כמוה. 360 אלף אנשי מילואים כבר מגויסים. בחולות סביב מחנה צאלים בנגב נפרסו השבוע המכוניות של המתגייסים על פני קילומטרים. מרבד המתכת יהזה ישאר שם עד לתום הקרבות. זה לא יקרה בקרוב.
אחד ההישגים הגדולים של ישראל בשבוע הראשון של המלחמה היה בתחם המדיני – ההתייצבות החד משמעית של ארה"ב ומדינות חשובות אחרות לצידנו – וגם ההסברתי: ההכרה במקומות רבים בעולם שמעכשיו והלאה "חמאס זה דעאש".
הערך של כך הוא הרבה יותר מהסברה. הגיבוי לישראל לנוכח הזוועה, הוא שאיפשר לישראל לפתוח במצור מוחלט וחסר תקדים על רצועת עזה, ולבצע ירי כמעט ללא מגבלות לעבר מטרות ברצועה. פעולה קרקעית עד לריסוק החמאס נתפסת כעת כבלתי נמנעת.
היה מי שאמר השבוע למפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן, שממלחמת שמחת תורה הוא ייצא בזיכרון הציבורי "או גורודיש או אריק שרון". פינקלמן לא ירצה להיחשב בשוך הקרוב כאחד מהסמלים לכישלון כמו גורדיש שסיים את חייו בגלות באפריקה, בעקבות כשלי מלחמת יום הכיפורים. כולם ירצו שהוא יהיה סמל הגבורה- "אריק".
טור פרשנות של עמיר רפפורט: אחד ההישגים הגדולים של ישראל בשבוע הראשון של המלחמה היה בתחם המדיני – ההתייצבות החד משמעית של ארה"ב ומדינות חשובות אחרות לצידנו
בשעה 6 וחצי בבוקר שמחת תורה השתנה מהלך ההיסטוריה במזרח התיכון. אנחנו רק בתחילת ההתחלה של המציאות החדשה. עדיין מוקדם לדעת את כל מה שהתרחש, ומה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח. אז נתמקד במה שכבר יודעים, ולאן אנחנו הולכים בשבועות הבאים.
הקריסה והגבורה
מלחמת שמחת תורה נפתחה בנוק-אווט צבאי שנתן חמאס לצה"ל. קו ההגנה מול רצועת עזה קרס כמו מגדל קלפים. הקו הזה היה מבוסס על פעילותה של אוגדת עזה" (שועלי שמשון"), שמפקדתה ליד קיבוץ רעים.
להבדיל מאוגדות שיש להן כוחות קבועים שכפופים אליהן, מדובר ב"אוגדה מרחבית", שהיחידות שהיא מפעילה משתנים מפעם לפעם, כאשר הן מגיעות לגזרה ומקבלות אחריות על ה"קו".
תחת אוגדת עזה פועלות החטיבה הצפונית ("הגפן") והדרומית ("קטיף"). גם המפקדות שלהן ממוקמות ב"רעים" אבל הכוחות, בעיקר שילוב של שיריון וחי"ר, פרוסים בבסיסים ובמוצבים קדמיים, החל מאשכול שבגבול מצריים ועד סמוך למושב נתיב העשרה מצפון לרצועה.
את גזרת הים מאבטחות באופן קבוע ספינות פטרול תחת אחריות בסיס אשדוד, עם בסיס קדמי סמוך. כל הקו הזה מגובה במטוסים מאוישים ולא מאוישים, שאמורים להיות מוקפצים בהתראה כמעט מיידית, בלוני תצפית, תצפיות וסנסורים גם מהים ומתחת לפני הקרקע.
לפני הקו - גדר בגובה שישה מטרים, המספקת התראה אלקטרונית על כל נגיעה. הגדר נפרצה בעשרות נקודות בבת אחת. יחד עמה קרסה הגנה כולה.
עכשיו כבר ברור שמתקפת 7 באוקטובר נפתחה בהרעשה מסיבית של רקטות ומרגמות לעבר כל מוצבי ויישובי הגזרה.
החמאס ידע למה לצפות: תחת האזעקות נכנסנו הכוחות והישובים למקלטים, למעט חמ"ל האוגדה עצמו, שממילא פועל מתוך בונקר ממוגן. אלא שלא היה זה ירי רגיל, והוא כלל גם מטחים לעבר מרכז הארץ, כולל תל אביב.
מכאן, הכול קרה מהר. הגדר נפרצה בקלות על ידי הכוחות שחדרו בבת אחת בשורה ארוכה של מקומות. עשרות לוחמי כוח העלית של חמאס (הנוח'בה) התמקדו במחנה רעים. הותקפו גם הבסיסים האחרים.
כוח החמאס הכיר את הפריסה של כל המצלמות לאורך הגבול והשמיד את רובן בירי מקרוב או באמצעות רחפנים שהטילו פצצות. האפילה המודיעינית שנוצרה, כאשר הציוד מושבת ורבות מהתצפיתניות שאמורות לשבת מאחורי מסכים מרחוק ולכוון את הכוחות, נטבחות, תרמה תרומה מכרעת לכאוס שנוצר. וזה כבר היה השלב שבו הותקפו בבת אחת גם הישובים עצמם.
אלה היו השעות הקשות ביותר בתולדות המדינה, קשות לא פחות מקריסת קו המעוזים והתעוזים ונפילת מוצב החרמון עם פרוץ מלמת יום הכיפורים לפני 50 שנה.
בשלב הזה, כאשר כוחות צה"ל היו עסוקים בהישרדות (עם היקף חללים עצום), כבר נכבשו רבים מתוך 22 הישובים שנחשבים "צמודי גדר" (כלומר הם עד 7 קילומטר מהגבול, לפי ההגדרות הביטחוניות).
סיפורי גבורה
את סיפורי הזוועה על הטבח שמענו השבוע שוב ושוב. ולמרות זאת, נחשפנו רק למעט ממה שקרה. טיפה בים הדם. עוד נשמע במשך שנים על הזוועות, לצד אינספור סיפורי גבורה, שגם הם טרם נחשפו ברובם.
הנה רק דוגמא אחת לגבורה, מיני רבות: סמ"ר ד', לוחם ביחידה מיוחדת, הגיע ליישוב בארי עצמאית וחתר למגע. כאשר הגיע ליישוב, ראה מולו בית בוער. ד' התקרב לבית על מנת לראות האם יש בו אנשים וחילץ מתוכו זוג קשישים תוך הרגעתם בקור רוח מוחלט.
בהמשך, נתקל סמ"ר ד' במחבלים, יחד עם יחידתו וכוחות משייטת 13. בהיתקלות, נפגע משלושה כדורים ברגליו. תחת אש, ד' ביצע על עצמו חוסם עורקים תוך כדי כך שחבריו מחזיקים לו את הרגליים. בזמן הלחימה, מפקד היחידה של ד' ולוחמים אחרים סביבו נהרגו אך הוא המשיך להילחם. רק בסיום האירוע חולץ לבית החולים סורוקה.
התמונה הרחבה
מבחינה צבאית, אוגדת עזה למעשה נפלה. בשעות הראשונות של המתקפה, נפרצה הגדר מסביב לרצועה לאורכה ולרוחבה, גם באמצעות דחפורים שמוטטו אותה.
ההצלחה הדהימה אפילו את החמאס. ככל הנראה בשלב הזה היו בשטח ישראל יותר מ-1000 אנשי חמאס. החמאס שיתף את הג'יהאד בסוד התוכנית שלו רק ביום האחרון, לכן היקף הכוחות שהשתתפו מטעמו בפשיטה הוא קטן יחסית.
הידיעה על פריצת הגדר התפשטה מהר בשבת, והובילה לישובים עוד מאות תושבים עזתים, שהצטרפו "ספונטנית" לביזה, לטבח לחטיפות.
בחלק קטן מהישובים (זיקים ומפלסים,לדוגמא), הצליחו כיתות הכוננות לבלום את החמאס. במרבית הישובים, ניצול יתרון ההפתעה והיקף הכוחות התוקפים הכריעו גם את הגיבורים שבמגינים.
חלק מהמחבלים נחתו בלב הישובים באמצעות מצנחי רחיפה, שטסו מעל לגדר, ועקפו ממילא את כיתת הכוננות.
כעת אנחנו יודעים כי מרבית הישראלים שצולמו נלקחים לעזה על גבי אופנועים וטרקטורים לאור יום - נפלו לידי אנשים שלא אמורים היו להיות חלק מהפשיטה. ככל הנראה, כ-30 מתוך כ- 100 מהחטופים שעליהם היה ידוע עד לסוף השבוע הזה נפלו לידי הג'יהאד האיסלאמי. ובכל זאת, מרבית החטופים מוחזקים בידי החמאס.
בשיא הכאוס בשבת, לא היה ברור גם במערכת הביטחון למשך כמה זמן האם מפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד, לשעבר מפקד סיירת שלדג, נמצא בין החטופים. ידיעות על היקף הנחטפים רק החלו להגיע. כעבור כמה ימים הפיץ צה"ל את התמונה של רוזנפלד בשיחת מפקדים, כדי להזים שמועות שהוא אכן נחטף.
ההתעשתות
לאחר שעות של קרב בבוקר הנורא של שמחת תורה נפלה דממת מוות על מפקדת אוגדת צה"ל ברעים.
החמ"ל שרד, אבל שאר המחנה הפך לשדה קטל. עד כמה גדול היה האסון יעיד המקרה המזעזע שעלה מהתחקירים הראשונים, אודות אב שהתקשר לבתו המשרתת בבסיס, שלא ענתה.
הוא גם לא השיג אף אחד ממפקדיה ומחבריה. ביאושו הגיע לבסיס בדרך לא דרך. המחנה כבר היה נטוש מחמאס ושקט. דממת מוות, פשוטה כמשמעה. האב ראה גופות של חללים מוטלים לפניו. אחת מהן הייתה של בתו. הוא אסף את בתו המתה ברכבו ונסע עמה לבית החולים תל השומר. לא היה שום סיכוי להציל אותה.
קודם לכן, כבר סמוך לשעה 8 בבוקר, מי שהגיעו מהר לשטח וחילקו ביניהם את האחריות על הלחימה היו מפקד אוגדה 98 של צה"ל (עוצבת האש"), תא"ל דן גולדפוס, ומפקד אוגדה 99 ("הבזק"), תא"ל ברק חירם. אלה שתיים מהאוגדות המובחרות של צה"ל, שנבנו להתערבות מהירה.
גולדפוס סיפר כי נכנס לקיבוץ הכבוש ביחד עם קצין נוסף, והתחיל לנהל את הלחימה למרות שנורה. הוא אסף אליו מפקדים ולוחמים שהגיעו לשטח ממקומות שונים. "כוח צביקה" מודל 2023. אחד מהמצטרפים היה מפקד סיירת גבעתי, ובהמשך נוספו גם אנשי שלדג - הסיירת הקרקעית של חיל האוויר, שהוקפצה ללחימה והתפזרה בין ישובים שבתופת.
הגבורה בכל הישובים הייתה סוחפת, מהלוחמים ועד למפקדים, שרובם היו בקו ראשון, בהתאם לאתוס של צה"ל. רבים מהמפקדים נפגעו, כולל נפילתו של מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהודה יהודה שטיינברג ז"ל.
ום הלחימה של שמחת תורה לא ישכח לעולם. רק חיל הים הצליח בבלימה כמעט לגמרי. בקו הגבול שקרס, מסוקים ירו לעבר מחבלים שיכלו לזהות. בקרקע, עוד ועוד כוחות נכנסו היישר לתוך התופת, והצטרפו ללחימה. כל דקה הייתה חשובה כדי להציל חלק מהתושבים המתחננים על חייהם , בזמן שהטבח בשיאו.
צנחנים, דובדבן, גבעתי, גולני, "השייטת". עוד ועוד יחידות. גם לוחמים ממג"ב. שריון. אפילו יחידת ההתערבות של שירות בתי הסוהר "מצדה" הוקפצה לשטח, לזירת התופת במסיבת הטבע. שם ניסו המבלים לחלץ את עורם איש איש לנפשו במשך שעות ארוכות.
בכל אותו זמן נמשך הירי לעבר כל רחבי הארץ והתנהלה לחימה עזה גם בשדרות ובאופקים, שנמצאת לא פחות מ-25 קילומטרים מקו הגבול.
בני ערובה
ככלל, לישראל יש רק שתי יחידות שמתמחות בניהול מו"מ וחילוץ בני ערובה - הימ"מ של משמר הגבול וסיירת מטכ"ל. שתי היחידות ספגו אבדות קשות. באחד ממקרי השתלטות על בני הערובה, אפילו לא ניסו להזעיק אותם.
לוחם שב"כ בשטח פעל שם בכוחות עצמו בלבד. הוא זיהה מחבל שהחזיק בתושב מקומי מבוגר כבן ערובה, תוך כדי כך שהוא מצמיד רובה לראשו. איש השב"כ התחיל לנהל שיחה עם המחבל בערבית, כדי להסיח את דעתו, ותוך כדי כך ירה בו לפתע והרגו. הקיבוצניק ההמום נשמט מלפיתתו של המחבל המת, וניצל.
באופקים פעל הימ"מ כדי לחלץ את בני הזוג אדרי. תוך כדי הלחימה, התברר כי בנו של קצין בכיר בימ"מ נמצא בין הלוחמים הנופלים ביישובי העוטף.
בינתיים, אל מול רצועת עזה, הוזרמו עוד ועוד כוחות. צה"ל ייצב "קיר ברזל", מעין הפעלת קו אש דמיוני, שסגר מחדש את הרצועה על ידי מסוקים וירי טנקים. במשך יומיים לאחר מכן עוד המשיכה הלחימה בכוחות החמאס עד לטיהור השטח.
המחדל המודיעיני והקונספציה
עכשיו מתברר כי כאשר נפתחה באש בבוקר שמחת תורה, שהה ראש אמ"ן אלוף אהרון חליווה בחופשה באילת. אין סימן מובהק יותר מכך שלא הייתה התראה מודיעינית. ואם הייתה - היא לא נלקחה ברצינות רבה או נתפסה כמוחשית.
הסוגיה המודיעינית עוד תתוחקר וידובר בה רבות לאחר המלחמה, בינתיים חשוב להבדיל בין כשל מודיעיני טקטי לכשל אסטרטגי. למרות ש"זכינו" לשניהם.
טקטית, צה"ל ושב"כ פספסו את כל ההכנות שנעשו לקראת הפעולה במשך שנים ובמיוחד בשבועות, בימים ובשעות שקדמו לה. קשה להאמין, אבל חלקים מהמחדל המודיעיני שקדם למלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם גם ב-2023 : החמאס הרגיל את צה"ל באימונים שנערכו לעיתים קרובות ודימו פריצה לשטח ישראל.
יתירה מכך, בשנה האחרונה מיקד החמאס את הטרור ביהודה ושומרון, וגרם לצה"ל להבין שהוא מעוניין בשקט בעזה.
לאגף המודיעין בצה"ל ולשב"כ היה ידוע על תוכניות החמאס לפרוץ לשטח ישראל במספר מקומות במקביל, ולהשתלט על ישובים, כבר מ- 2013. התוכנית המקורית של החמאס הייתה לבצע את ההתקפה באמצעות מנהרות, שנהרסו לאחר "צוק איתן" ב-2014.
מדהים לדעת כעת כי במערכת הביטחון ידעו בוודאות שהחמאס ממשיך להתאמן על כיבוש ישובים בישראל, אבל כאן הייתה קונספציה לפיה הארגון מעדיף לשמור על השקט – וממילא הוקם קיר תת קרקעי כנגד המנהרות בהשקעה של מיליארדים. צה"ל סמך עליו. הוא לא העריך כי הגבול ייחצה בקלות מעל לפני הקרקע, באמצעות מצנחי רחיפה ודחפורים.
הכשל בהתנהלות האסטרטגית מול החמאס משותף למערכת הביטחון ולדרג המדיני, ששימר את החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון, כ"אסטרטגיה" בלתי פורמלית.
בתוך מערכת הביטחון עצמה, בין השב"כ לאמ"ן, היו כמה הבדלי ניואנסים בגישה לחמאס. שב"כ דגל בקו תקיף יותר מצה"ל לגבי הצורך בהשמדת היכולות הצבאיות של החמאס. צה"ל שם את החזית הצפונית ואת איו"ש בעדיפות מוחלטת על פני עזה, במקרה של מערכה רב זירתית שאליה נערך. גם ב"זכות" הגדר.
השבוע החלו כבר הפרסומים על ההתראות המודיעיניות שהיו או לא היו לפני במלחמה.
לגבי הפרסומים האלה, אפשר להעריך כי גם אם המצרים אכן העבירו התראה כללית שהחמאס מתכנן "משהו גדול" וגם אם צה"ל ראה בשטח "סימנים חשודים" בשעות שלפני ההתקפה - ה"קונספציה" גברה.
גם בתרחישים השחורים ביותר, איש במערכת הביטחון לא יכול היה להעלות על דעתו מעשים כמו עריפת ראשים של תינוקות בישובים שייכבשו. זה כבר היה מעבר לגבול הדמיון האנושי.
התמונה הגדולה וההכרעה
המלחמה בעזה היא אכן חלק ממערכה "רב זירתית", חלק מהתפתחות היסטוריה עצומה בהרבה, אפילו גלובלית, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה.
הנשיא ג'ו ביידן התייחס בנאומו השבוע להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי: איראן, הפטרונית של החמאס וחיזבאללה, ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארצות הברית, ביחד עם מדינות אירופה המערביות, ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
בלבנון, גם מבלי שחסן נסראללה עבר עד כה את הרף יוביל את ישראל לחזית לחימה נרחבת נוספת, עצם המתיחות הגדולה והאפשרות הזאת, מאלץ את צה"ל לרתק כוחות עצומים לזירה הזאת. וגם ליהודה ושומרון, כמובן.
בתחומי הקו הירוק, ובעיקר בערים המעורבות, היה עד ליום שישי שקט כמעט מוחלט. לישראל יש אינטרס עליון לשמור את הזירה הזאת כך, ולכן היו גורמים בכירים באחד מגופי הביטחון שממש תשלו שיער בזעם כאשר שמעו כי השר לביטחון פנים "הנחה את המשטרה להיערך לאירועי 'שומר חומות' 2", שהוא מעריך כי יישנו.
זה נראה להם כאילו בן גביר מנסה להבעיר בכוח את השטח. צודקים או לא, בכל מקרה, השר לביטחון לאומי שוב הוכיח, גם בשבוע הביטחוני הגורלי ביותר שהיה לנו מאז מלחמת יום הכיפורים, כי הגבול העליון של יכולותיו המקצועיות מסתכם לכל היותר בסוגיות של אישורי נשק.
הדרתו מקבינט לניהול המלחמה והצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל בני גנץ, יחזקו את הדרג המדיני בשעתנו הקריטית.
״שרון ולא גורדיש"
שבוע ראשון תם. אנחנו עמוק במלחמה שלא ידענו כמוה. 360 אלף אנשי מילואים כבר מגויסים. בחולות סביב מחנה צאלים בנגב נפרסו השבוע המכוניות של המתגייסים על פני קילומטרים. מרבד המתכת יהזה ישאר שם עד לתום הקרבות. זה לא יקרה בקרוב.
אחד ההישגים הגדולים של ישראל בשבוע הראשון של המלחמה היה בתחם המדיני – ההתייצבות החד משמעית של ארה"ב ומדינות חשובות אחרות לצידנו – וגם ההסברתי: ההכרה במקומות רבים בעולם שמעכשיו והלאה "חמאס זה דעאש".
הערך של כך הוא הרבה יותר מהסברה. הגיבוי לישראל לנוכח הזוועה, הוא שאיפשר לישראל לפתוח במצור מוחלט וחסר תקדים על רצועת עזה, ולבצע ירי כמעט ללא מגבלות לעבר מטרות ברצועה. פעולה קרקעית עד לריסוק החמאס נתפסת כעת כבלתי נמנעת.
היה מי שאמר השבוע למפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן, שממלחמת שמחת תורה הוא ייצא בזיכרון הציבורי "או גורודיש או אריק שרון". פינקלמן לא ירצה להיחשב בשוך הקרוב כאחד מהסמלים לכישלון כמו גורדיש שסיים את חייו בגלות באפריקה, בעקבות כשלי מלחמת יום הכיפורים. כולם ירצו שהוא יהיה סמל הגבורה- "אריק".
