טור מלחמה: כך ננצח
ישראל כבר גייסה את משאביה הלאומיים: גיוס המילואים לא התמהמה והיה כמעט מקסימאלי מהרגע הראשון
עמיר רפפורט
| 12/10/2023
תמונה: דובר צה״ל
יפני אחד לא היה באופוריה אחרי ההתקפה המהממת שהשמידה את מרבית ספינות הצי הפסיפי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי, בבוקר המר והבלתי נשכח של יום ראשון 7 בדצמבר 1941: דווקא מפקד הצי הקיסרי, אדמירל איסורוקו יממוטו, שתכנן את מתקפת הפתע הגאונית, היה מוטרד יותר מכולם מהצלחתו המדהימה.
טרם המלחמה חי יממוטו במשך שנתיים בארצות הברית כחניך במכללה צבאית.
הוא הכיר מקרוב את התרבות האמריקאית וגם את היכולות של הכלכליות והטכנולוגיות של ארצות הברית, שעד אז עשתה הכול שלא להתערב במלחמת העולם שהנייה שכבר הייתה בעיצומה.
יממוטו ידע מה יהיו המשמעויות של הכרזת מלחמה בלתי נמנעת שתבוא מצד ארה"ב כלפי יפן. והוא צדק: זו הייתה מלחמה טוטאלית. יממוטו עצמו נהרג בשנת 1943.
חלפו עוד שנתיים עד לכניעתה המוחלטת של יפן הקיסרית, אחרי הטלת פצצות האטום על הירושמה ןנגסאקי, ואין ספור קרבות מו הנחתים והצי שהשתקם, ברחבי האוקיאנוס השקט.
יותר מ-80 שנה אחרי, ישראל לא תטיל על רצועת עזה פצצות אטום, אבל גם כך הנמשל ברור. ההתקפה על מערב הנגב, שנעשה בבוקר יום מנוחה, ממש כמו במקרה של פרל הארבור, הייתה מזעזעת כמו הטראומה האמריקאית, והצליחה יתר על המידה, מבחינת החמאס.
יחיא סנואר, שהיה 22 שנה בכלא הישראלי, יודע זאת היטב, וכך גם מוחמד דף ואיסמעיל הניה. לישראל אין אופציה אחרת זולת מלחמת שמד כנגד החמאס, למרות שלא הכריזה על מיטוט מוחלט של שלטונו בעזה כאחד מהיעדים הרשמיים של המלחמה. יש לה לגיטמציה בינלאומית חסרת תקדים, אבל איך עושים את זה?
גיוס משאבים לאומי
ישראל היא לא ארה"ב, אבל גם החמאס אינה יפן. החמאס תפס את צה"ל בלתי מוכן לחלוטין, אבל פערי העוצמות בינינו לבינם עודם אדירים.
נכון, יש בעיה: עוצמה לאומית אינה נמדדת רק במספרי החיילים, המטוסים והטנקים ויכולות הסייבר. היא מתחילה בלכידות חברתית – תחום שבו גרמנו לעצמנו נזק בל יתואר. תיקון השסע החברתי רק מתחיל עם ממשלת אחדות.
אבל, מעכשיו, ידברו העוצמה המדינית והכלכלית של ישראל, ובעיקר המסות.
ישראל כבר גייסה את משאביה הלאומיים: גיוס המילואים לא התמהמה והיה כמעט מקסימאלי מהרגע הראשון. החברה האזרחית נרתמה במלואה. גם העולם.
ארצות הברית שלחה נושאת מטוסים וגם מטוסי תחמושת. התעשיות הביטחוניות עובדות מסביב לשעון ביחד עם צה"ל, כדי לייצר אינספור חימושים (ולא רק טילים של כיפת ברזל, במקום אלה שנורים בקצב מסחרר) ופתרונות טכנולוגיים אד-הוק לאתגרים שבדרך.
כמות האש של צה"ל אדירה, וגם היכולות המודיעיניות הן מהטובות בעולם, גם לאחר המחדל הבלתי נתפס שגרם לצה"ל להיתפס בלתי מוכן בבוקר החג.
מעל לכל כבר הוכחה רוח צה"ל וכוחות ביטחון נוספים – הן בקרבות גבורה לשחרור היישובים הכבושים והן לקראת ההמשך. המוטיבציה בשמיים, וההתייצבות למילואים ביחידות השונות שברה את כל השיאים.
האתגר הטקטי
לגבי עיתוי הפעולה הנרחבת בעזה, שתכלול ללא ספק גם מהלך קרקעי, גם אם לא יהיה מדובר בכיבוש כל הרצועה, יש להניח כי הזמן משחק כעת לטובת ישראל אבל רק עד נקודה מסיוימת.
הוא מאפשר לכוחות העצומים להתארגן, לאסוף מודיעין מדויק למבצעים, לשחוק את החמאס והגי'יהאד במצור חסר תקדים ואפקטיבי ובהפצצות מהים ומהיבשה, ובעיקר מהאוויר.
מצד שני, המשק הישראלי לא יכול להיות מגויס (ומוסדות הלימוד משותקים) – לנצח. הזמן מאפשר גם לאויב שכרגע נמצא ב"מצב ספיגה", לבצע הפתעות (וכיום אף אחד אינו מזלזל ביכולותיו).
כך או כך, אחרי הכתישה, כפי שארע בעבר תחולק רצועת עזה לגזרות קרקעיות וניתן להניח כי תבותר כך שלא ניתן יהיה לנוע בין חלקיה, בזמן שייערכו פעולות על הקרקע לאחר עוד הפצצות מסיביות.
כדי למוטט את החמאס, לא יהיה מנוס מהוצאתו מתוך המנהרות. יש שם עשרות אלפי לוחמים. אסור שהבכירים של הארגון ישרדו.
לצה"ל יש מגוון תוכניות לפעולה קרקעית ברצועת עזה. הוא ישלוף אחת מהן ויבצע בה התאמות, ויציג לדרג המדיני. המשימה לתכנן את המהלך הוטלה על המילואימניק תא"ל משה צ'יקו תמיר, גולנצ'יק שפיקד בעבר על אוגדת עזה, וידוע כתחבולן.
אורך רוח וחזיתות נוספות
זה לא יהיה קל. גם עם תחבולות, צה"ל אינו נהנה כעת מיתרון ההפתעה. החמאס מצפה בדיוק למהלך קרקעי, והתכוננן עם אינספור מלכודות בצירים וגם בתוך המנהרות והבניינים. צה"ל מודע לרובן.
נכון לעכשיו, הנשק העיקרי של צה"ל מלבד ההפצצות הוא המצור תוך לגיטימציה בינלאומית מוחלטת שלא הייתה כמוה.
האתגר הגדול הוא להשמיד את כלל יכולות החמאס אך גם להחזיר את החטופים חיים (לפחות רובם), וזאת תוך יותר מאשר עין אחת פקוחה לחזיתות נוספות – יהודה ושומרון ולבנון. בעיקר לבנון.
המערכה בישראל היא חלק מתמונה גלובלית רחבה, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה. הנשיא ג'ו ביידן התייחס בנאומו להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי: איראן, הפטרונית של החמאס וחיזבאללה, ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארצות הברית, ביחד עם מדינות אירופה המערביות, ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
לכל מה שלא יקרה ברצועת עזה יהיו השלכות גלובליות. חייבים להיות מודעים גם לזה.
חזית אחת
ככלל, לישראל מוטב שהמלחמה לא תימשך יותר מכמה שבועות, לא תכלול יותר מחזית אחת, אבל לא כל ההתפתחויות הבאות הן בשליטתנו. המפתח הוא במידה רבה בטהרן.
דבר אחד בטוח: אנחנו חייבים לגייס את כול החוסן הלאומי שלנו, בגיבוי העם היהודי ובנות בירתנו העולמיות. הדרך עד לניצחון עדיין אינה ברורה אבל הסוף חייב להיות חד משמעתי: סופו של החמאס ברצועת עזה, כפי שהכרנו אותו ככוח שלטוני כבר כמעט 20 שמנה. פחות מזה לא יתקבל לנוכח מימדי הזוועה.
ישראל כבר גייסה את משאביה הלאומיים: גיוס המילואים לא התמהמה והיה כמעט מקסימאלי מהרגע הראשון
תמונה: דובר צה״ל
יפני אחד לא היה באופוריה אחרי ההתקפה המהממת שהשמידה את מרבית ספינות הצי הפסיפי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי, בבוקר המר והבלתי נשכח של יום ראשון 7 בדצמבר 1941: דווקא מפקד הצי הקיסרי, אדמירל איסורוקו יממוטו, שתכנן את מתקפת הפתע הגאונית, היה מוטרד יותר מכולם מהצלחתו המדהימה.
טרם המלחמה חי יממוטו במשך שנתיים בארצות הברית כחניך במכללה צבאית.
הוא הכיר מקרוב את התרבות האמריקאית וגם את היכולות של הכלכליות והטכנולוגיות של ארצות הברית, שעד אז עשתה הכול שלא להתערב במלחמת העולם שהנייה שכבר הייתה בעיצומה.
יממוטו ידע מה יהיו המשמעויות של הכרזת מלחמה בלתי נמנעת שתבוא מצד ארה"ב כלפי יפן. והוא צדק: זו הייתה מלחמה טוטאלית. יממוטו עצמו נהרג בשנת 1943.
חלפו עוד שנתיים עד לכניעתה המוחלטת של יפן הקיסרית, אחרי הטלת פצצות האטום על הירושמה ןנגסאקי, ואין ספור קרבות מו הנחתים והצי שהשתקם, ברחבי האוקיאנוס השקט.
יותר מ-80 שנה אחרי, ישראל לא תטיל על רצועת עזה פצצות אטום, אבל גם כך הנמשל ברור. ההתקפה על מערב הנגב, שנעשה בבוקר יום מנוחה, ממש כמו במקרה של פרל הארבור, הייתה מזעזעת כמו הטראומה האמריקאית, והצליחה יתר על המידה, מבחינת החמאס.
יחיא סנואר, שהיה 22 שנה בכלא הישראלי, יודע זאת היטב, וכך גם מוחמד דף ואיסמעיל הניה. לישראל אין אופציה אחרת זולת מלחמת שמד כנגד החמאס, למרות שלא הכריזה על מיטוט מוחלט של שלטונו בעזה כאחד מהיעדים הרשמיים של המלחמה. יש לה לגיטמציה בינלאומית חסרת תקדים, אבל איך עושים את זה?
גיוס משאבים לאומי
ישראל היא לא ארה"ב, אבל גם החמאס אינה יפן. החמאס תפס את צה"ל בלתי מוכן לחלוטין, אבל פערי העוצמות בינינו לבינם עודם אדירים.
נכון, יש בעיה: עוצמה לאומית אינה נמדדת רק במספרי החיילים, המטוסים והטנקים ויכולות הסייבר. היא מתחילה בלכידות חברתית – תחום שבו גרמנו לעצמנו נזק בל יתואר. תיקון השסע החברתי רק מתחיל עם ממשלת אחדות.
אבל, מעכשיו, ידברו העוצמה המדינית והכלכלית של ישראל, ובעיקר המסות.
ישראל כבר גייסה את משאביה הלאומיים: גיוס המילואים לא התמהמה והיה כמעט מקסימאלי מהרגע הראשון. החברה האזרחית נרתמה במלואה. גם העולם.
ארצות הברית שלחה נושאת מטוסים וגם מטוסי תחמושת. התעשיות הביטחוניות עובדות מסביב לשעון ביחד עם צה"ל, כדי לייצר אינספור חימושים (ולא רק טילים של כיפת ברזל, במקום אלה שנורים בקצב מסחרר) ופתרונות טכנולוגיים אד-הוק לאתגרים שבדרך.
כמות האש של צה"ל אדירה, וגם היכולות המודיעיניות הן מהטובות בעולם, גם לאחר המחדל הבלתי נתפס שגרם לצה"ל להיתפס בלתי מוכן בבוקר החג.
מעל לכל כבר הוכחה רוח צה"ל וכוחות ביטחון נוספים – הן בקרבות גבורה לשחרור היישובים הכבושים והן לקראת ההמשך. המוטיבציה בשמיים, וההתייצבות למילואים ביחידות השונות שברה את כל השיאים.
האתגר הטקטי
לגבי עיתוי הפעולה הנרחבת בעזה, שתכלול ללא ספק גם מהלך קרקעי, גם אם לא יהיה מדובר בכיבוש כל הרצועה, יש להניח כי הזמן משחק כעת לטובת ישראל אבל רק עד נקודה מסיוימת.
הוא מאפשר לכוחות העצומים להתארגן, לאסוף מודיעין מדויק למבצעים, לשחוק את החמאס והגי'יהאד במצור חסר תקדים ואפקטיבי ובהפצצות מהים ומהיבשה, ובעיקר מהאוויר.
מצד שני, המשק הישראלי לא יכול להיות מגויס (ומוסדות הלימוד משותקים) – לנצח. הזמן מאפשר גם לאויב שכרגע נמצא ב"מצב ספיגה", לבצע הפתעות (וכיום אף אחד אינו מזלזל ביכולותיו).
כך או כך, אחרי הכתישה, כפי שארע בעבר תחולק רצועת עזה לגזרות קרקעיות וניתן להניח כי תבותר כך שלא ניתן יהיה לנוע בין חלקיה, בזמן שייערכו פעולות על הקרקע לאחר עוד הפצצות מסיביות.
כדי למוטט את החמאס, לא יהיה מנוס מהוצאתו מתוך המנהרות. יש שם עשרות אלפי לוחמים. אסור שהבכירים של הארגון ישרדו.
לצה"ל יש מגוון תוכניות לפעולה קרקעית ברצועת עזה. הוא ישלוף אחת מהן ויבצע בה התאמות, ויציג לדרג המדיני. המשימה לתכנן את המהלך הוטלה על המילואימניק תא"ל משה צ'יקו תמיר, גולנצ'יק שפיקד בעבר על אוגדת עזה, וידוע כתחבולן.
אורך רוח וחזיתות נוספות
זה לא יהיה קל. גם עם תחבולות, צה"ל אינו נהנה כעת מיתרון ההפתעה. החמאס מצפה בדיוק למהלך קרקעי, והתכוננן עם אינספור מלכודות בצירים וגם בתוך המנהרות והבניינים. צה"ל מודע לרובן.
נכון לעכשיו, הנשק העיקרי של צה"ל מלבד ההפצצות הוא המצור תוך לגיטימציה בינלאומית מוחלטת שלא הייתה כמוה.
האתגר הגדול הוא להשמיד את כלל יכולות החמאס אך גם להחזיר את החטופים חיים (לפחות רובם), וזאת תוך יותר מאשר עין אחת פקוחה לחזיתות נוספות – יהודה ושומרון ולבנון. בעיקר לבנון.
המערכה בישראל היא חלק מתמונה גלובלית רחבה, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה. הנשיא ג'ו ביידן התייחס בנאומו להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי: איראן, הפטרונית של החמאס וחיזבאללה, ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארצות הברית, ביחד עם מדינות אירופה המערביות, ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
לכל מה שלא יקרה ברצועת עזה יהיו השלכות גלובליות. חייבים להיות מודעים גם לזה.
חזית אחת
ככלל, לישראל מוטב שהמלחמה לא תימשך יותר מכמה שבועות, לא תכלול יותר מחזית אחת, אבל לא כל ההתפתחויות הבאות הן בשליטתנו. המפתח הוא במידה רבה בטהרן.
דבר אחד בטוח: אנחנו חייבים לגייס את כול החוסן הלאומי שלנו, בגיבוי העם היהודי ובנות בירתנו העולמיות. הדרך עד לניצחון עדיין אינה ברורה אבל הסוף חייב להיות חד משמעתי: סופו של החמאס ברצועת עזה, כפי שהכרנו אותו ככוח שלטוני כבר כמעט 20 שמנה. פחות מזה לא יתקבל לנוכח מימדי הזוועה.
