הטור השבועי של עמיר רפפורט: אפשר למנוע את מלחמת לבנון השלישית
האם ישראל באמת יכולה – או רוצה – ״להחזיר את לבנון לתקופת האבן״, כיצד שני סוגי המדיניות הישראלית ביו״ש סותרים זה את זה, האם הממשלה תנטרל את ה״ישראליזציה״ של ערביי המדינה, והאם המחיר של נורמליזציה עם סעודיה באמת שווה את זה
עמיר רפפורט
| 10/08/2023
גלנט ונתניהו בכנסת, מוקדם יותר החודש. צילום: REUTERS/Amir Cohen
1. דחייה של הדאחיה
הדמות הפוליטית הקרובה ביותר לשר הביטחון יואב גלנט אינה מהליכוד. זהו ח"כ אריה דרעי, שנחלץ להציל אותו מהדחה בחודש מרס, ומשוחח עימו לעתים תכופות. דרעי המנוסה מגלה אמפתיה לגלנט. הוא מבין טוב ממרבית השרים את המצוקה שצה"ל נמצא בה: פנימית ומול האויבים, שנהנים לראות את ישראל מפרקת את עצמה.
במערכת הביטחון, גלנט קרוב מאוד לרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי. ההתייעצויות שלהם אמיתיות, לעתים גם בשעות הקטנות של הלילה. ההערכה בין מפקדי הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל לשעבר גבוהה. ושניהם נמצאים באותו צרה: הם יודעים שהמשבר בצבא המילואים חמור יותר מכפי שהוא מצטייר בתקשורת, ומחלחל במהירות למערכי צבא הקבע. סופו שיגיע גם לצבא החובה – אם כי גיוס ילידי שנת ההתנתקות, 2005, התחיל השבוע באופן חלק למדי. וכן, גלנט והלוי מאמינים שצה"ל עדיין נמצא בכשירות מבצעית, בינתיים.
הצרות הביטחוניות המיידיות של ישראל אינן מהקריסה של מודל צבא העם. לפני כל הזירות, אגף המודיעין מזהיר מפני מלחמה בצפון, בסבירות הגבוהה ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אם מסתכלים על הדברים באופן פשטני, אפשר לראות את ההצהרה הלוחמנית של גלנט בגבול הצפון השבוע כניסיון למנוע מנסראללה להגיע למסקנה שיש לו הזדמנות גדולה לפתוח במתקפה משום שצה"ל חלש מאי פעם (בעיקר בשל הפסקת ההתנדבות של מאות מטייסי המילואים).
"נחזיר את לבנון לתקופת האבן", איים גלנט ביום שני. האחרון שהשתמש בטרמינולוגיה הזאת היה הרמטכ"ל דן חלוץ בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. הרמז של גלנט ברור: טעות של חיזבאללה תעלה לנסראללה בהשמדה מחודשת של רובע החיזבאללה בביירות, הדאחייה, בדיוק כמו אז. זוהי טראומה, שספק אם נסראללה לגמרי התאושש ממנה.
אלא שהמציאות אינה נוטה להיות פשוטה. במשבר מול לבנון יש הרבה יותר מגורם אחד שמשפיע על הזירה, ויותר מתוצאה אפשרית אחת. כך, אילו הדברים היו תלויים רק בנסראללה ובפטרוניו בטהרן, סביר שאלה היו שואפים לפגיעה קשה בישראל מבלי לקחת אחריות ומבלי להתדרדר למלחמה רבתי, כמו בפיגוע בצומת מגידו ובירי הרקטות המסיבי לעבר ישראל בשיא המשבר החברתי באביב.
יש לחיזבאללה ולאיראנים כמה סיבות טובות מבחינתם לסגור חשבון עם ישראל, ובראשן נקמה על החיסולים של בכירים איראנים שמיוחסים בתקשורת העולמית לישראל, והתקפות חוזרות ונשנות המתרחשות בעיקר בסוריה, כולל השבוע.
חיזבאללה גם מנסה לאותת לישראל שהוא אינו מסכים לעבודות המבוצעות על ידי משרד הביטחון לאורך ״הקו הסגול" – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון שנקבע בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה, שחלקו שנוי במחלוקת. חיזבאללה גם בטח אינו מסכים לאיחוד בפועל שביצעה ישראל בכפר העלאווי רג'ר במורדות הר דב, שחלקו הצפוני נמצא בברור בשטח הריבוני הלבנוני.
ישראל, מצידה, מעדיפה להעלים בינתיים עין מהאוהל שהקים חיזבאללה על שטחנו הריבוני, מעבר לגדר המערכת, ולהציב רק שתי אפשרויות לעתיד הנראה לעין – או שיהיה שקט מלא בגבול הצפון, או שהחיזבאללה יחטוף מכה קשה, עם כל המשמעויות הקשות שיהיו לכך גם בישראל. כמו שגלנט "הבטיח".
וגם זה: לחיזבאללה אין אפילו טיפת לגיטימציה פנימית לפתוח במלחמה מול ישראל, כאשר הכלכלה הלבנונית מרוסקת לגמרי והרוב הלבנוני סבור שהוא זה שמשלם את המחיר בשם איראן. ואילו איראן לא תמהר "לבזבז" את הכוח הצבאי שבנתה בלבנון ואשר נועד בראש ובראשנה כדי להרתיע את ישראל וארה"ב מפני תקיפה אפשרית על אדמת איראן עצמה.
לישראל, מצידה, יש הרבה סיבות שלא לרצות במלחמה: גם בגלל שכמות הטילים בלבנון גדולה היום לאין שיעור מאשר הייתה ב-2006, ולא פחות מ-10,000 מהם נושאים ראש ביות שיכול להוביל אותם בצורה מדויקת לעבר יעדים אסטרטגיים בישראל. זוהי מסה שתקשה על מערכות ההגנה, דוגמת "כיפת ברזל", לספק הגנה מוחלטת על כל הארץ, והאתרים האסטרטגיים יזכו לעדיפות על פני הערים.
מעבר לכך, כמעט בטוח שכל עימות עתידי יהיה רב זירתי. כבר כעת אפשר לראות את השילוב בין הזירות, אפילו ביום-יום. למשל בהודעה של השב"כ השבוע, שלפיה תפס חוליית טרור שהופעלה מלבנון על ידי איש החזית העממית, עלאם כעבי – שבמקור גורש לעזה במסגרת עסקת גלעד שליט.
אז מה ייצא מכל התבשיל הלוהט שהגיע השבוע לעוד שיא? במערכת הביטחון הישראלית עדיין מאמינים שמלחמת לבנון השלישית יכולה להימנע, אבל לא הכול תלוי בנו, ולכל הסלמה תהיה דינמיקה משל עצמה. חלילה.
2. סיר לחץ
הרצי הלוי ויואב גלנט היו גם מי שלחצו על מבצע "בית וגן" בג'נין לפני כחודשיים. ההחלטה על המבצע התקבלה על ידי הקבינט סמוך לחצות הלילה, לא בלב שלם. החשש הגדול היה מפני נפגעים רבים מהצד הפלסטיני וגם מהצד שלנו. בסופו של דבר המבצע הלך הרבה יותר חלק מהציפיות, אבל הישגיו רחוקים מייבוש ביצת הטרור. כצפוי.
כך, חיסלו כוחות של ימ"מ וצה"ל, ביחד עם השב"כ, חוליה מג'נין שהייתה בדרך לבצע פיגוע ביום שני – אבל פספסו את המבוקש מג'נין שהסתובב במוצ"ש בלב תל אביב, ורצח את רכז הביטחון חן אמיר, לפני שחוסל על ידי חברו.
בשב"כ יודעים כי באזור ג'נין, ולא רק שם, יש עדיין הרבה מאוד נשק ולא מעט מבוקשים. הרשות הפלסטינית עושה שם צעדים מהוססים להפגין נוכחות, אבל יכולותיה ירודות.
לכאורה, הרשות הפלסטינית ניתקה את התיאום הביטחוני עם ישראל כבר בתחילת השנה. למעשה, התיאום נמשך במידה כזאת או אחרת בשל האויב המשותף – החמאס.
ניתן ללמוד עד כמה חשוב התיאום הביטחוני למניעת פיגועים מדברים שאמר קצין בכיר מאוד לאחרונה בדיון פנימי: "צריך לתת לאבו מאזן את פרס ביטחון ישראל, כי בלעדיו כבר היינו מזמן באינתיפאדה שלישית".
אולי הוא מגזים, אבל ההיסטוריה מלמדת כי בשבועות שבהם התחיל התיאום הביטחוני, בשנת 2005, לאחר מות יאסר ערפאת, פחתו מספר אירועי הטרור ביו"ש בצורה דרמטית, והסתיימה האינתיפאדה השנייה.
התפיסה שצריך לחזק את הרשות הפלסטינית ולשמר את התיאום הביטחוני מקובלת מאוד לא רק על מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס, שגדל כחרדי והתקרב מאוד לגלנט כאשר שירת תחתיו בפיקוד הדרום, אלא גם על השב"כ וכן בקומה ה-14 בבניין משרד הביטחון בקריה, שם יושב גלנט. לפי הגישה הזאת, התקרית בליל שבת בכפר בורקה, שבה נהרג פלסטיני בן 19, ונפצעו שני יהודים, הוא יותר מירייה עצמית מבחינת האינטרסים של ישראל וההתיישבות בפרט.
אלא שבקומה ה-15, קומה אחת מעל גלנט, יוזם השר בצלאל סמוטריץ צעדים שנועדו להחליש את הרשות, כך שלישראל יש ביהודה ושומרון שני סוגי מדיניות שסותרים את עצמם, בפעם הראשונה מאז 1967.
3. בין עבאס (מחמוד) לעבאס (מנסור)
גם בשבתו כשר אוצר, ההחלטה של סמוטריץ להקפיא תקציבים לרשויות ערביות בישראל ואת התמיכה בלימודים של תושבי מזרח ירושלים, שנויה במחלוקת מבחינה ביטחונית.
הפעם, זווית ראיה של השב"כ (שזכה השבוע לתמיכה פומבית רפה מצד ראש הממשלה נתניהו על רקע ביקורת שהושמעה כלפיו בשל אירועי בורקה והפיגוע בתל אביב): ערביי ישראל רחוקים מלהיות מקשה אחת.
בשירות עוקבים מזה שנים לא רק אחר קיני טרור בקרב ערביי ישראל, אלא גם אחר הלכי רוח בחברה הערבית.
לפי הגישה הזאת, ועל אף אירועי "שומר החומות" שחשפו את עומק האיבה כלפי יהודים בערים מעורבות, כלל ערביי ישראל עוברים תהליך ברור של "ישראליזציה". הם נוסעים לחו"ל הרבה יותר מאשר בעבר (תסכלו סביבכם בפעם הבאה כשאתם בנתב"ג), עושים יותר ג׳וגינג, מאמצים סממנים נוספים של תרבות ישראלית-מערבית – וגם מביאים לעולם פחות ילדים. רק 2.9 ילדים בממוצע לאישה, פחות מהיהודים.
במשקפיים הוורודות, המעורבות הפעילה של ערביי ישראל בטרור היא אפסית. רק שברי אחוזים מכלל האוכלסייה. זה אחד ההישגים הגדולים של ישראל ושל התנועה הציונית, אם חושבים על השנים הראשונות של המדינה, שבהן התושבים הערבים היו תחת משטר צבאי.
אבל מגמת ההשתלבות הכללית יכולה להשתנות. זה תלוי גם בצעדי הממשלה, אך לא רק.
4.הדרך לנורמליזציה
פעם נהוג היה לומר כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. לכולם היה ברור כי כדי להגיע להישגים מול ארה"ב, שהייתה מעצמת העל העולמית היחידה, צריך להתקרב לישראל.
לא זה המצב כעת, ושלא כמו בעת המגעים לקראת "הסכמי אברהם", הפעם ישראל היא שחקן משני מבחינת ערב הסעודית וארה"ב.
ועל רקע הפרסומים השבוע על התקדמות לכאורה לקראת נורמליזציה, חשוב לדעת כי לארה"ב וליורש העצר מוחמד בן סלמאן, השליט בפועל של סעודיה כבר כעת (עוד לפני שיקבל את המלוכה רשמית בעוד כשנה), יש אינטרסים משלהם להגיע להסכם לכאורה היסטורי. ערב הסעודית מעוניינת בתכנית גרעין אזרחית על רקע תכנית הגרעין הצבאית של איראן, בברית הגנה עם ארה"ב, ואולי גם במטוסי קרב מתקדמים. הנשיא ביידן זקוק להישג מדיני לפני בחירות 2024, ומעוניין לבלום את ההשפעה הגוברת של סין ואיראן במפרץ הפרסי.
גם לישראל יש עניין ברור בהסכם נורמליזציה, בטח על רקע המשבר הפוליטי הפנימי, אבל המחיר – תכנית גרעין ונשק מתקדם לערב הסעודית, ומחיר גם בזירה הפלסטינית – לא בהכרח משתלם לנו. לפי הגישה הזאת, את פירות הנורמליזציה העיקריים, הכוללים טיסות חופשיות וסחר נרחב עם ערב הסעודית – ממילא כבר יש לנו.
האם ישראל באמת יכולה – או רוצה – ״להחזיר את לבנון לתקופת האבן״, כיצד שני סוגי המדיניות הישראלית ביו״ש סותרים זה את זה, האם הממשלה תנטרל את ה״ישראליזציה״ של ערביי המדינה, והאם המחיר של נורמליזציה עם סעודיה באמת שווה את זה
גלנט ונתניהו בכנסת, מוקדם יותר החודש. צילום: REUTERS/Amir Cohen
1. דחייה של הדאחיה
הדמות הפוליטית הקרובה ביותר לשר הביטחון יואב גלנט אינה מהליכוד. זהו ח"כ אריה דרעי, שנחלץ להציל אותו מהדחה בחודש מרס, ומשוחח עימו לעתים תכופות. דרעי המנוסה מגלה אמפתיה לגלנט. הוא מבין טוב ממרבית השרים את המצוקה שצה"ל נמצא בה: פנימית ומול האויבים, שנהנים לראות את ישראל מפרקת את עצמה.
במערכת הביטחון, גלנט קרוב מאוד לרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי. ההתייעצויות שלהם אמיתיות, לעתים גם בשעות הקטנות של הלילה. ההערכה בין מפקדי הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל לשעבר גבוהה. ושניהם נמצאים באותו צרה: הם יודעים שהמשבר בצבא המילואים חמור יותר מכפי שהוא מצטייר בתקשורת, ומחלחל במהירות למערכי צבא הקבע. סופו שיגיע גם לצבא החובה – אם כי גיוס ילידי שנת ההתנתקות, 2005, התחיל השבוע באופן חלק למדי. וכן, גלנט והלוי מאמינים שצה"ל עדיין נמצא בכשירות מבצעית, בינתיים.
הצרות הביטחוניות המיידיות של ישראל אינן מהקריסה של מודל צבא העם. לפני כל הזירות, אגף המודיעין מזהיר מפני מלחמה בצפון, בסבירות הגבוהה ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אם מסתכלים על הדברים באופן פשטני, אפשר לראות את ההצהרה הלוחמנית של גלנט בגבול הצפון השבוע כניסיון למנוע מנסראללה להגיע למסקנה שיש לו הזדמנות גדולה לפתוח במתקפה משום שצה"ל חלש מאי פעם (בעיקר בשל הפסקת ההתנדבות של מאות מטייסי המילואים).
"נחזיר את לבנון לתקופת האבן", איים גלנט ביום שני. האחרון שהשתמש בטרמינולוגיה הזאת היה הרמטכ"ל דן חלוץ בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. הרמז של גלנט ברור: טעות של חיזבאללה תעלה לנסראללה בהשמדה מחודשת של רובע החיזבאללה בביירות, הדאחייה, בדיוק כמו אז. זוהי טראומה, שספק אם נסראללה לגמרי התאושש ממנה.
אלא שהמציאות אינה נוטה להיות פשוטה. במשבר מול לבנון יש הרבה יותר מגורם אחד שמשפיע על הזירה, ויותר מתוצאה אפשרית אחת. כך, אילו הדברים היו תלויים רק בנסראללה ובפטרוניו בטהרן, סביר שאלה היו שואפים לפגיעה קשה בישראל מבלי לקחת אחריות ומבלי להתדרדר למלחמה רבתי, כמו בפיגוע בצומת מגידו ובירי הרקטות המסיבי לעבר ישראל בשיא המשבר החברתי באביב.
יש לחיזבאללה ולאיראנים כמה סיבות טובות מבחינתם לסגור חשבון עם ישראל, ובראשן נקמה על החיסולים של בכירים איראנים שמיוחסים בתקשורת העולמית לישראל, והתקפות חוזרות ונשנות המתרחשות בעיקר בסוריה, כולל השבוע.
חיזבאללה גם מנסה לאותת לישראל שהוא אינו מסכים לעבודות המבוצעות על ידי משרד הביטחון לאורך ״הקו הסגול" – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון שנקבע בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה, שחלקו שנוי במחלוקת. חיזבאללה גם בטח אינו מסכים לאיחוד בפועל שביצעה ישראל בכפר העלאווי רג'ר במורדות הר דב, שחלקו הצפוני נמצא בברור בשטח הריבוני הלבנוני.
ישראל, מצידה, מעדיפה להעלים בינתיים עין מהאוהל שהקים חיזבאללה על שטחנו הריבוני, מעבר לגדר המערכת, ולהציב רק שתי אפשרויות לעתיד הנראה לעין – או שיהיה שקט מלא בגבול הצפון, או שהחיזבאללה יחטוף מכה קשה, עם כל המשמעויות הקשות שיהיו לכך גם בישראל. כמו שגלנט "הבטיח".
וגם זה: לחיזבאללה אין אפילו טיפת לגיטימציה פנימית לפתוח במלחמה מול ישראל, כאשר הכלכלה הלבנונית מרוסקת לגמרי והרוב הלבנוני סבור שהוא זה שמשלם את המחיר בשם איראן. ואילו איראן לא תמהר "לבזבז" את הכוח הצבאי שבנתה בלבנון ואשר נועד בראש ובראשנה כדי להרתיע את ישראל וארה"ב מפני תקיפה אפשרית על אדמת איראן עצמה.
לישראל, מצידה, יש הרבה סיבות שלא לרצות במלחמה: גם בגלל שכמות הטילים בלבנון גדולה היום לאין שיעור מאשר הייתה ב-2006, ולא פחות מ-10,000 מהם נושאים ראש ביות שיכול להוביל אותם בצורה מדויקת לעבר יעדים אסטרטגיים בישראל. זוהי מסה שתקשה על מערכות ההגנה, דוגמת "כיפת ברזל", לספק הגנה מוחלטת על כל הארץ, והאתרים האסטרטגיים יזכו לעדיפות על פני הערים.
מעבר לכך, כמעט בטוח שכל עימות עתידי יהיה רב זירתי. כבר כעת אפשר לראות את השילוב בין הזירות, אפילו ביום-יום. למשל בהודעה של השב"כ השבוע, שלפיה תפס חוליית טרור שהופעלה מלבנון על ידי איש החזית העממית, עלאם כעבי – שבמקור גורש לעזה במסגרת עסקת גלעד שליט.
אז מה ייצא מכל התבשיל הלוהט שהגיע השבוע לעוד שיא? במערכת הביטחון הישראלית עדיין מאמינים שמלחמת לבנון השלישית יכולה להימנע, אבל לא הכול תלוי בנו, ולכל הסלמה תהיה דינמיקה משל עצמה. חלילה.
2. סיר לחץ
הרצי הלוי ויואב גלנט היו גם מי שלחצו על מבצע "בית וגן" בג'נין לפני כחודשיים. ההחלטה על המבצע התקבלה על ידי הקבינט סמוך לחצות הלילה, לא בלב שלם. החשש הגדול היה מפני נפגעים רבים מהצד הפלסטיני וגם מהצד שלנו. בסופו של דבר המבצע הלך הרבה יותר חלק מהציפיות, אבל הישגיו רחוקים מייבוש ביצת הטרור. כצפוי.
כך, חיסלו כוחות של ימ"מ וצה"ל, ביחד עם השב"כ, חוליה מג'נין שהייתה בדרך לבצע פיגוע ביום שני – אבל פספסו את המבוקש מג'נין שהסתובב במוצ"ש בלב תל אביב, ורצח את רכז הביטחון חן אמיר, לפני שחוסל על ידי חברו.
בשב"כ יודעים כי באזור ג'נין, ולא רק שם, יש עדיין הרבה מאוד נשק ולא מעט מבוקשים. הרשות הפלסטינית עושה שם צעדים מהוססים להפגין נוכחות, אבל יכולותיה ירודות.
לכאורה, הרשות הפלסטינית ניתקה את התיאום הביטחוני עם ישראל כבר בתחילת השנה. למעשה, התיאום נמשך במידה כזאת או אחרת בשל האויב המשותף – החמאס.
ניתן ללמוד עד כמה חשוב התיאום הביטחוני למניעת פיגועים מדברים שאמר קצין בכיר מאוד לאחרונה בדיון פנימי: "צריך לתת לאבו מאזן את פרס ביטחון ישראל, כי בלעדיו כבר היינו מזמן באינתיפאדה שלישית".
אולי הוא מגזים, אבל ההיסטוריה מלמדת כי בשבועות שבהם התחיל התיאום הביטחוני, בשנת 2005, לאחר מות יאסר ערפאת, פחתו מספר אירועי הטרור ביו"ש בצורה דרמטית, והסתיימה האינתיפאדה השנייה.
התפיסה שצריך לחזק את הרשות הפלסטינית ולשמר את התיאום הביטחוני מקובלת מאוד לא רק על מפקד פיקוד המרכז אלוף יהודה פוקס, שגדל כחרדי והתקרב מאוד לגלנט כאשר שירת תחתיו בפיקוד הדרום, אלא גם על השב"כ וכן בקומה ה-14 בבניין משרד הביטחון בקריה, שם יושב גלנט. לפי הגישה הזאת, התקרית בליל שבת בכפר בורקה, שבה נהרג פלסטיני בן 19, ונפצעו שני יהודים, הוא יותר מירייה עצמית מבחינת האינטרסים של ישראל וההתיישבות בפרט.
אלא שבקומה ה-15, קומה אחת מעל גלנט, יוזם השר בצלאל סמוטריץ צעדים שנועדו להחליש את הרשות, כך שלישראל יש ביהודה ושומרון שני סוגי מדיניות שסותרים את עצמם, בפעם הראשונה מאז 1967.
3. בין עבאס (מחמוד) לעבאס (מנסור)
גם בשבתו כשר אוצר, ההחלטה של סמוטריץ להקפיא תקציבים לרשויות ערביות בישראל ואת התמיכה בלימודים של תושבי מזרח ירושלים, שנויה במחלוקת מבחינה ביטחונית.
הפעם, זווית ראיה של השב"כ (שזכה השבוע לתמיכה פומבית רפה מצד ראש הממשלה נתניהו על רקע ביקורת שהושמעה כלפיו בשל אירועי בורקה והפיגוע בתל אביב): ערביי ישראל רחוקים מלהיות מקשה אחת.
בשירות עוקבים מזה שנים לא רק אחר קיני טרור בקרב ערביי ישראל, אלא גם אחר הלכי רוח בחברה הערבית.
לפי הגישה הזאת, ועל אף אירועי "שומר החומות" שחשפו את עומק האיבה כלפי יהודים בערים מעורבות, כלל ערביי ישראל עוברים תהליך ברור של "ישראליזציה". הם נוסעים לחו"ל הרבה יותר מאשר בעבר (תסכלו סביבכם בפעם הבאה כשאתם בנתב"ג), עושים יותר ג׳וגינג, מאמצים סממנים נוספים של תרבות ישראלית-מערבית – וגם מביאים לעולם פחות ילדים. רק 2.9 ילדים בממוצע לאישה, פחות מהיהודים.
במשקפיים הוורודות, המעורבות הפעילה של ערביי ישראל בטרור היא אפסית. רק שברי אחוזים מכלל האוכלסייה. זה אחד ההישגים הגדולים של ישראל ושל התנועה הציונית, אם חושבים על השנים הראשונות של המדינה, שבהן התושבים הערבים היו תחת משטר צבאי.
אבל מגמת ההשתלבות הכללית יכולה להשתנות. זה תלוי גם בצעדי הממשלה, אך לא רק.
4.הדרך לנורמליזציה
פעם נהוג היה לומר כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. לכולם היה ברור כי כדי להגיע להישגים מול ארה"ב, שהייתה מעצמת העל העולמית היחידה, צריך להתקרב לישראל.
לא זה המצב כעת, ושלא כמו בעת המגעים לקראת "הסכמי אברהם", הפעם ישראל היא שחקן משני מבחינת ערב הסעודית וארה"ב.
ועל רקע הפרסומים השבוע על התקדמות לכאורה לקראת נורמליזציה, חשוב לדעת כי לארה"ב וליורש העצר מוחמד בן סלמאן, השליט בפועל של סעודיה כבר כעת (עוד לפני שיקבל את המלוכה רשמית בעוד כשנה), יש אינטרסים משלהם להגיע להסכם לכאורה היסטורי. ערב הסעודית מעוניינת בתכנית גרעין אזרחית על רקע תכנית הגרעין הצבאית של איראן, בברית הגנה עם ארה"ב, ואולי גם במטוסי קרב מתקדמים. הנשיא ביידן זקוק להישג מדיני לפני בחירות 2024, ומעוניין לבלום את ההשפעה הגוברת של סין ואיראן במפרץ הפרסי.
גם לישראל יש עניין ברור בהסכם נורמליזציה, בטח על רקע המשבר הפוליטי הפנימי, אבל המחיר – תכנית גרעין ונשק מתקדם לערב הסעודית, ומחיר גם בזירה הפלסטינית – לא בהכרח משתלם לנו. לפי הגישה הזאת, את פירות הנורמליזציה העיקריים, הכוללים טיסות חופשיות וסחר נרחב עם ערב הסעודית – ממילא כבר יש לנו.
