טור שבועי של עמיר רפפורט: ארבע הערות על השבוע בביטחון
חיזבאללה מחמם את הגבול - אבל לא בטוח שהוא רוצה שריפה | תעשיית הרקטות של החמאס בשומרון מדאיגה - אך ניתנת לסיכול | שר הביטחון בבאקו | הביקור הקרוב של נתניהו בסין הוא יותר מלגיטימי
עמיר רפפורט
| 13/07/2023
Credit: Fadel Itani via Reuters Connect
האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא ההתפוררות הפנימית. בין היתר, חיל האוויר עלול להגיע כבר בשבוע הבא אל מה שהוגדר על ידו כ"קו אדום", כלומר המספר הכולל של טייסי המילואים שיודיעו על הפסקת התנדבות, כל אחד בפני עצמו, ויפגע ביכולות החיל.
המספר הזה אסור לפרסום בהוראת הצנזורה. בינתיים, חיל האוויר עדיין בכשירות מבצעית מלאה, ואפשר לתת את המקום הראשון ברשימת האירועים הביטחוניים המרכזיים של השבוע למתיחות הגדלה מול חיזבאללה בגבול הצפון.
רקע של 100 שנה ב-85 מילים
79 ק"מ של קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון נקבעו בסדרה של הסכמים בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הבעיה היא שהקו נמתח על המפה בעיפרון לא דקיק, שעוביו משקף כמה עשרות מטרים במציאות.
כאשר ישראל נסוגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, היא השתדלה להקים את גדר המערכת על פי הגבול הבינלאומי החמקמק, ככל שניתן. רוב הזמן, המיקום המדויק של הגבול לא מעניין אף אחד. לא בישראל. לא בלבנון.
אך כאשר מנהיג חיזבאללה מעוניין בכך, הוא משתמש בסוגיה כדי להדליק את האש ולבשל מתיחות.
במתיחות הנוכחית, שני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרת ריבונות. חסן נסראללה טוען שישראל פגעה בריבונות הלבנונית בכך שסגרה את הגבול בחלק הצפוני של הכפר העלאווי רג'ר במורדות הר דב, מצפון לקריית שמונה.
זה קרה כבר בספטמבר 2022, כדי לאפשר תנועה חופשית בתוך הכפר. ישראל חייבת מצידה להגיב על התנחלות של מאהל חיזבאללה בשטח שנמצא בשטחה הריבוני אך מעבר לגדר המערכת, לא הרחק מרג'ר. בתחילה הקים חיזבאללה שני מאהלים.
לאחרונה קיפל אחד מהם, אך האוהל שנותר בשטח עדיין מהווה התרסה בלתי נסבלת מבחינתנו. מה עושים? בינתיים מנסים לגרום לחיזבאללה לפרק גם אותו, באמצעים דיפלומטיים.
בתמונה הרחבה יותר ההרתעה שהושגה במלחמת לבנון השנייה שפרצה ב-2006, החזיקה מעמד באופן כמעט מוחלט כ-15 שנים, פחות או יותר (חשוב לציין, שגם ישראל מורתעת במידה רבה על ידי חיזבאללה).
בשנתיים האחרונות, חלה שחיקה חמורה בהרתעה, בלי קשר להרכב הממשלה בירושלים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשליחת מטוסים ללא טייס לעבר שדה גז ישראלי כריש" על ידי חיזבאללה, לפי החתימה על הסכם הגז בין הארצות.
לפי הערכות המודיעין, בחודשים האחרונים מפרש נסראללה את המחלוקת הפנימית הקשה בישראל כחולשה, וכהזדמנות לעבור למתקפה. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בשליחת חוליית טרור להניח מטען רב עוצמה ליד צומת מגידו, בפיגוע שבו נפצע אזרח ישראלי, ובירי חסר תקדים של קטיושות, שיוחס לחמאס בדרום לבנון.
בשני המקרים פעל נסראללה מבלי לקחת אחריות פורמלית. במקביל, בלי הצהרות לעיתונות, ממקם חיזבאללה עוד ועוד יחידות סמוך לגבול עם ישראל, שאמור היה להישלט על ידי צבא לבנון וכוח יוניפ"יל האימפוטנטי.
מערכת הביטחון הישראלית מבצעת מצידה עבודות בינוי וביצורים לאורך הגבול הבינלאומי, כפי שהוא נתפס על ידינו. כל הכיף הזה מלווה באינספור התגרויות ו"איתותים". טיל נ"ט ששוגר לפתע השבוע מלבנון לישראל שלא לעבר מטרה מסוימת, או מטען אל-הרג שהניח צה"ל סמוך לגבול והתפוצץ ביום רביעי.
האם המתיחות מובילה למלחמת לבנון השלישית? לכאורה כן, על פי דברים שאמר השבוע נסראללה בנאום זחוח לרגל יום השנה ל"לבנון השניה": ״האוהלים הפכו לנקודת מבחן לריבונות ולכוח שלנו. באמצעותם נלמד לקח את הישראלים. תנסו לפעול נגדם? אנחנו נלמד אתכם לקח שלא תשכחו".
ניתוח חליפי: למה לא תהיה מלחמה רבתי בצפון? כי לבנון נמצאת בקריסה כלכלית וחברתית כוללת ולנסראללה אין שום לגיטימציה פנימית לגרור את לבנון לעוד מלחמה עם ישראל. ומשום שאיראן בנתה את חיזבאללה בראש ובראשונה ככוח הרתעה למקרה של מתקפה ישראלית- אמריקאית נגדה. היא לא תרצה "לבזבז" אותו על פחות מכך.
ובכל זאת, מלחמות פורצות גם כששום צד אינו מעוניין בהן, בדיוק כמו השבוע לפני 17 שנה.
רקטה על שקד
בתחילת השבוע שוגרו רקטות מאולתרות גם לעבר הישוב שקד בצפון השמרון (מי זוכר?). תעשיית הרקטות של החמאס בשומרון מדאיגה של השב"כ וצה"ל, אבל לא יותר מידי. השומרון עדיין אינו עזה, ולא יהיה בלתי אפשרי לחסל את התשתית הזאת. הרבה יותר מעניין הניסיון של אבו מאזן לקבל דריסת רגל באיזור ג'נין, כפי שבא לידי ביטוי בביקור שלו בעיר ביום רביעי, לראשונה אחרי 11 שנה.
וגם זה: בתעשיות הביטחוניות הישראליות עובדים כעת במרץ על פרויקט ליירוט רקטות באמצעות קרני לייזר. את הקרניים מפתחת אלביט מערכות, אך פרויקט כולו מנוהל על ידי רפאל, שהביאה לזירה את כיפת ברזל לפני למעלה מעשור.
מערכת הלייזר "מגן אור" אמורה להשלים את מערכות היירוט האחרות של ישראל המבוססות על טילים כנגד טילים בכל הטווחים - "חץ" (שנמכר באחרונה לגרמניה) , "קלע דוד" (שנמכרת לפינלנד) ו"כמובן כיפת ברזל" עצמה. לפי ההערכות המעודכנות במערכת הביטחון מערכות הלייזר "מגן אור" הראשונות יוצבו בשטח בסוף שנת 2024. לא עוד מדע בדיוני.
בינתיים בבאקו
בירת אזרבייג'ן ששוכנת על החוף המערבי של הים הכספי, עלתה השבוע לכותרות (העמודים הפנימיים בלבד) בשני הקשרים: סיכול ניסיון פיגוע בשגרירות ישראל וביקור שר הביטחון יואב גלנט, שנמצא בעיצומו.
הביקור כשלעצמו מבטא את הפריחה ביחסים הביטחוניים בין הארצות, שהחלו כבר בתחילת העשור שעבר. במסגרת היחסים המיוחדים, מספקת ישראל מערכות נשק מתקדמות לאזרבייג'ן, ששקועה בסכסוך ממושך עם ארמניה.
מצד שני, לא קל לנחש מהו האינטרס העצום שיש לישראל בברית עם המדינה המוסלמית-שיעית, שחולקת גבול כמעט אינסופי עם איראן.
והקשר המיוחד הזה קשור גם לניסיון הפיגוע בשגרירות שרק נחשף. לפי הפרסומים, מאחורי הסיכול עומד המוסד. מאחורי הניסיון – איראן. אם הפיגוע היה מצליח, האיראנים לא היו לוקחים אחריות עליו, אך היו רשומים לעצמם בסיפוק פגיעה בשתי ציפורים במכה אחת – גם בישראל וגם באזרבייג'אן בת בריתה.
מבחינת ישראל, ניסיון הפיגוע בבאקו מצטרף לשורה ארוכה של ניסיונות איראנים לפגוע ביעדים ישראלים ברחבי העולם בתגובה לפגיעה במדעני גרעין וביעדים באיראן, שהם מייחסים לישראל. סיכול אחרי סיכול (חלק מהסיכולים אינם מתפרסמים) – יצר הנקם של טהרן עדיין עז. בסופו של דבר האיראנים גם יצליחו לבצע פיגוע ביעד כלשהו.
דברים שרואים מסין
דווקא על רקע הפרסומים על ה"הערכה מחדש", לכאורה, שמבצע הנשא ביידן ליחסים המיוחדים של ארצות הברית עם ישראל, חשוב לשים את ההקשר של הביקור הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסין באופן נכון. הוא אינו נועד לתחוב אצבע ישראלית בעין אמריקאית, כפי שניתן היה להבין מחלק מהפרסומים בתקשורת.
אלה הדברים שיכולתי להבין מביקור שערכתי בבייג׳ינג ובשנגחאי, בין היתר לרקע הפורום הכלכלי העולמי. המתיחות המסחרית בין ארה"ב לסין עצומה, אבל סין עדיין אינה בבחינת אויב מר.
ביקור נתניהו, שעדיין לא נקבע לו תאריך סופי, ייערך אחרי ביקורים שערכו השנה בבייג'ין נשיאים של מדינות כמו צרפת ואוסטרליה, וביקור של מזכיר המדינה של ארצות הברית עצמה.
לישראל ולסין עדיין נותר כר עצום לשיתוף פעולה כלכלי מדעי, בכל זירה שאינה ביטחונית או שאינה קשורה למרוץ להשגת עליונות בתחומי הבינה המלאכותית. וכן, לא כל דבר שקורה בעולם קשור לכאוס הפליטי והחברתי אצלנו. הביקור הקרוב של נתניהו בסין הוא יותר מלגיטימי.
חיזבאללה מחמם את הגבול - אבל לא בטוח שהוא רוצה שריפה | תעשיית הרקטות של החמאס בשומרון מדאיגה - אך ניתנת לסיכול | שר הביטחון בבאקו | הביקור הקרוב של נתניהו בסין הוא יותר מלגיטימי
Credit: Fadel Itani via Reuters Connect
האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא ההתפוררות הפנימית. בין היתר, חיל האוויר עלול להגיע כבר בשבוע הבא אל מה שהוגדר על ידו כ"קו אדום", כלומר המספר הכולל של טייסי המילואים שיודיעו על הפסקת התנדבות, כל אחד בפני עצמו, ויפגע ביכולות החיל.
המספר הזה אסור לפרסום בהוראת הצנזורה. בינתיים, חיל האוויר עדיין בכשירות מבצעית מלאה, ואפשר לתת את המקום הראשון ברשימת האירועים הביטחוניים המרכזיים של השבוע למתיחות הגדלה מול חיזבאללה בגבול הצפון.
רקע של 100 שנה ב-85 מילים
79 ק"מ של קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון נקבעו בסדרה של הסכמים בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הבעיה היא שהקו נמתח על המפה בעיפרון לא דקיק, שעוביו משקף כמה עשרות מטרים במציאות.
כאשר ישראל נסוגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, היא השתדלה להקים את גדר המערכת על פי הגבול הבינלאומי החמקמק, ככל שניתן. רוב הזמן, המיקום המדויק של הגבול לא מעניין אף אחד. לא בישראל. לא בלבנון.
אך כאשר מנהיג חיזבאללה מעוניין בכך, הוא משתמש בסוגיה כדי להדליק את האש ולבשל מתיחות.
במתיחות הנוכחית, שני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרת ריבונות. חסן נסראללה טוען שישראל פגעה בריבונות הלבנונית בכך שסגרה את הגבול בחלק הצפוני של הכפר העלאווי רג'ר במורדות הר דב, מצפון לקריית שמונה.
זה קרה כבר בספטמבר 2022, כדי לאפשר תנועה חופשית בתוך הכפר. ישראל חייבת מצידה להגיב על התנחלות של מאהל חיזבאללה בשטח שנמצא בשטחה הריבוני אך מעבר לגדר המערכת, לא הרחק מרג'ר. בתחילה הקים חיזבאללה שני מאהלים.
לאחרונה קיפל אחד מהם, אך האוהל שנותר בשטח עדיין מהווה התרסה בלתי נסבלת מבחינתנו. מה עושים? בינתיים מנסים לגרום לחיזבאללה לפרק גם אותו, באמצעים דיפלומטיים.
בתמונה הרחבה יותר ההרתעה שהושגה במלחמת לבנון השנייה שפרצה ב-2006, החזיקה מעמד באופן כמעט מוחלט כ-15 שנים, פחות או יותר (חשוב לציין, שגם ישראל מורתעת במידה רבה על ידי חיזבאללה).
בשנתיים האחרונות, חלה שחיקה חמורה בהרתעה, בלי קשר להרכב הממשלה בירושלים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשליחת מטוסים ללא טייס לעבר שדה גז ישראלי כריש" על ידי חיזבאללה, לפי החתימה על הסכם הגז בין הארצות.
לפי הערכות המודיעין, בחודשים האחרונים מפרש נסראללה את המחלוקת הפנימית הקשה בישראל כחולשה, וכהזדמנות לעבור למתקפה. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בשליחת חוליית טרור להניח מטען רב עוצמה ליד צומת מגידו, בפיגוע שבו נפצע אזרח ישראלי, ובירי חסר תקדים של קטיושות, שיוחס לחמאס בדרום לבנון.
בשני המקרים פעל נסראללה מבלי לקחת אחריות פורמלית. במקביל, בלי הצהרות לעיתונות, ממקם חיזבאללה עוד ועוד יחידות סמוך לגבול עם ישראל, שאמור היה להישלט על ידי צבא לבנון וכוח יוניפ"יל האימפוטנטי.
מערכת הביטחון הישראלית מבצעת מצידה עבודות בינוי וביצורים לאורך הגבול הבינלאומי, כפי שהוא נתפס על ידינו. כל הכיף הזה מלווה באינספור התגרויות ו"איתותים". טיל נ"ט ששוגר לפתע השבוע מלבנון לישראל שלא לעבר מטרה מסוימת, או מטען אל-הרג שהניח צה"ל סמוך לגבול והתפוצץ ביום רביעי.
האם המתיחות מובילה למלחמת לבנון השלישית? לכאורה כן, על פי דברים שאמר השבוע נסראללה בנאום זחוח לרגל יום השנה ל"לבנון השניה": ״האוהלים הפכו לנקודת מבחן לריבונות ולכוח שלנו. באמצעותם נלמד לקח את הישראלים. תנסו לפעול נגדם? אנחנו נלמד אתכם לקח שלא תשכחו".
ניתוח חליפי: למה לא תהיה מלחמה רבתי בצפון? כי לבנון נמצאת בקריסה כלכלית וחברתית כוללת ולנסראללה אין שום לגיטימציה פנימית לגרור את לבנון לעוד מלחמה עם ישראל. ומשום שאיראן בנתה את חיזבאללה בראש ובראשונה ככוח הרתעה למקרה של מתקפה ישראלית- אמריקאית נגדה. היא לא תרצה "לבזבז" אותו על פחות מכך.
ובכל זאת, מלחמות פורצות גם כששום צד אינו מעוניין בהן, בדיוק כמו השבוע לפני 17 שנה.
רקטה על שקד
בתחילת השבוע שוגרו רקטות מאולתרות גם לעבר הישוב שקד בצפון השמרון (מי זוכר?). תעשיית הרקטות של החמאס בשומרון מדאיגה של השב"כ וצה"ל, אבל לא יותר מידי. השומרון עדיין אינו עזה, ולא יהיה בלתי אפשרי לחסל את התשתית הזאת. הרבה יותר מעניין הניסיון של אבו מאזן לקבל דריסת רגל באיזור ג'נין, כפי שבא לידי ביטוי בביקור שלו בעיר ביום רביעי, לראשונה אחרי 11 שנה.
וגם זה: בתעשיות הביטחוניות הישראליות עובדים כעת במרץ על פרויקט ליירוט רקטות באמצעות קרני לייזר. את הקרניים מפתחת אלביט מערכות, אך פרויקט כולו מנוהל על ידי רפאל, שהביאה לזירה את כיפת ברזל לפני למעלה מעשור.
מערכת הלייזר "מגן אור" אמורה להשלים את מערכות היירוט האחרות של ישראל המבוססות על טילים כנגד טילים בכל הטווחים - "חץ" (שנמכר באחרונה לגרמניה) , "קלע דוד" (שנמכרת לפינלנד) ו"כמובן כיפת ברזל" עצמה. לפי ההערכות המעודכנות במערכת הביטחון מערכות הלייזר "מגן אור" הראשונות יוצבו בשטח בסוף שנת 2024. לא עוד מדע בדיוני.
בינתיים בבאקו
בירת אזרבייג'ן ששוכנת על החוף המערבי של הים הכספי, עלתה השבוע לכותרות (העמודים הפנימיים בלבד) בשני הקשרים: סיכול ניסיון פיגוע בשגרירות ישראל וביקור שר הביטחון יואב גלנט, שנמצא בעיצומו.
הביקור כשלעצמו מבטא את הפריחה ביחסים הביטחוניים בין הארצות, שהחלו כבר בתחילת העשור שעבר. במסגרת היחסים המיוחדים, מספקת ישראל מערכות נשק מתקדמות לאזרבייג'ן, ששקועה בסכסוך ממושך עם ארמניה.
מצד שני, לא קל לנחש מהו האינטרס העצום שיש לישראל בברית עם המדינה המוסלמית-שיעית, שחולקת גבול כמעט אינסופי עם איראן.
והקשר המיוחד הזה קשור גם לניסיון הפיגוע בשגרירות שרק נחשף. לפי הפרסומים, מאחורי הסיכול עומד המוסד. מאחורי הניסיון – איראן. אם הפיגוע היה מצליח, האיראנים לא היו לוקחים אחריות עליו, אך היו רשומים לעצמם בסיפוק פגיעה בשתי ציפורים במכה אחת – גם בישראל וגם באזרבייג'אן בת בריתה.
מבחינת ישראל, ניסיון הפיגוע בבאקו מצטרף לשורה ארוכה של ניסיונות איראנים לפגוע ביעדים ישראלים ברחבי העולם בתגובה לפגיעה במדעני גרעין וביעדים באיראן, שהם מייחסים לישראל. סיכול אחרי סיכול (חלק מהסיכולים אינם מתפרסמים) – יצר הנקם של טהרן עדיין עז. בסופו של דבר האיראנים גם יצליחו לבצע פיגוע ביעד כלשהו.
דברים שרואים מסין
דווקא על רקע הפרסומים על ה"הערכה מחדש", לכאורה, שמבצע הנשא ביידן ליחסים המיוחדים של ארצות הברית עם ישראל, חשוב לשים את ההקשר של הביקור הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסין באופן נכון. הוא אינו נועד לתחוב אצבע ישראלית בעין אמריקאית, כפי שניתן היה להבין מחלק מהפרסומים בתקשורת.
אלה הדברים שיכולתי להבין מביקור שערכתי בבייג׳ינג ובשנגחאי, בין היתר לרקע הפורום הכלכלי העולמי. המתיחות המסחרית בין ארה"ב לסין עצומה, אבל סין עדיין אינה בבחינת אויב מר.
ביקור נתניהו, שעדיין לא נקבע לו תאריך סופי, ייערך אחרי ביקורים שערכו השנה בבייג'ין נשיאים של מדינות כמו צרפת ואוסטרליה, וביקור של מזכיר המדינה של ארצות הברית עצמה.
לישראל ולסין עדיין נותר כר עצום לשיתוף פעולה כלכלי מדעי, בכל זירה שאינה ביטחונית או שאינה קשורה למרוץ להשגת עליונות בתחומי הבינה המלאכותית. וכן, לא כל דבר שקורה בעולם קשור לכאוס הפליטי והחברתי אצלנו. הביקור הקרוב של נתניהו בסין הוא יותר מלגיטימי.
