סדר יום להרצי הלוי: איראן, צבא-חברה, ו"כל היתר"
עמיר רפפורט סוקר את האתגרים המיידיים שיעמדו בפני הרמטכ״ל החדש, שכדברי הקלישאה - לא צפוי לזכות אפילו ליום אחד של חסד
עמיר רפפורט
| 07/09/2022
הרמטכ״ל הבא, הרצי הלוי, יחד עם שר הביטחון בני גנץ. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
בסוף הקיץ של 2005 עמד הרצי הלוי להתמנות למפקד חטיבת מנשה של צה"ל, האחראית על צפון השומרון. ממש בימים האחרונים שלפני מינויו השלים צה"ל את פינוי הישוב חומש במסגרת ההתנתקות. וכך, בין עשרות הקצינים שהיו בחומש, בלטה דמותו של המח"ט המיועד כמי שסיים לפקד על סיירת מטכ"ל וכמי שרבות דובר בו ש"עוד יגיע רחוק בצה"ל".
הכי רחוק. יותר מ-17 שנים מאוחר יותר, הציפיה עומדת להגשים את עצמה. הלוי יהפוך בעוד כשלושה חודשים לרמטכ"ל ה-23.
הרצי הלוי יהיה השלישי מבין מפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר שמתמנה לרמטכ"ל, אחרי אהוד ברק ובוגי יעלון. הוא הרמטכ"ל הדתי הראשון, כאשר בסבירות לא קטנה השני יהיה אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו.
הלוי וטולדנו התגייסו שניהם עם כיפה. הלוי הוריד את שלו בדרך. כאשר היה מח"ט מנשה שאלתי אותו על הכיפה שאינה מעטרת את ראשו. הלוי הסביר שהוריד אותה בעיקר בגלל התחושה שהיא "מתייגת" אותו בכל אשר יפנה. הוא לא מתכחש לרקע שלו: הלוי, צאצא למשפחתו המורחבת של הרב קוק מצד אימו, גדל בבית עם שורשים רביזיוניסטים עבותים מצד האב. אחיו אמיר היה מנכ"ל משרד התיירות בתקופת אחת מממשלות הליכוד היציבות האחרונות.
איראן
17 שנים אחרי ההתנתקות, הקלישאה לפיה "לרמטכ"ל החדש לא מצפה אפילו יום אחד של חסד" לא יכולה להיות מדויקת יותר. לכאורה, מבצע "עלות השחר" הקנה לישראל שקט מול חזית רצועת עזה (גל הפיגועים באיו"ש הוא כבר סיפור אחר – עוד נגיע לזה). אבל תחת הרגיעה היחסית מתחוללים תהליכים שיכולים להתפוצץ לנו בפנים, בדומה לתקופת שלוש שנות השקט בין מלחמת ההתשה למלחמת יום כיפור, אשר נוצלו על ידי מצרים וסוריה לקידום טילי הקרקע -קרקע, דבר ששינה את מצבנו האסטרטגי מן היסוד.
50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, האתגר של הלוי גדול הרבה יותר מאשר טילי הקרקע-קרקע. הוא ראשון הרמטכ"לים שיתמודד עם הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית, עם הסכם גרעין חדש – וגם אם לא ייחתם בסופו של דבר, איראן כבר דה-פקטו שם: משטר האייתולות הוא שיחליט מתי להשלים את המרחק הקצר עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה. עד אז, איום הפצצה הופך למוחשי יותר ויותר מחודש לחודש.
ההשלכות דרמטיות: אם עד לשנים האחרונות נדרש צה"ל להכין תוכניות כיצד להשמיד את מתקני הגרעין של איראן, אך תקיפות בסגנון הפצצות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה היו לא מעשיות – הרי שעכשיו יידרש לתוכניות פעולה במקרה של איום גרעיני איראני. ההתאמה נדרשת להיות מסיבית, מתפיסות ההפעלה ועד לאיזון הנדרש בין הגנה להתקפה, חיזוק המודיעין והסייבר וגם אמצעי הלחימה הפיזיים: כבר בשנה הראשונה שלו כרמטכ"ל יחליט הלוי על טייסת הקרב הבאה של צה"ל – כנראה הגרסה המודרנית של המפציץ הכבד אף-15.
צבא-חברה
בעיני, גם הממשק העדין ביחסי צה"ל והחברה הישראלית הוא סוגיה קיומית שמאיימת מן היסוד על חוסנו של הצבא. נכון להיום, השיח הרעיל בחברה הישראלית, על רקע המשבר הפוליטי הלא נגמר, עדיין לא מחלחל לצה"ל ומפלג בין משרתיו. אבל לא לעולם חוסן. התפרצויות סוערות כמו שהייתה ששבוע בתיכון בליך בעת הופעתו חה״כ איתמר בן גביר, הן התרחיש הקל במקרה שהוויכוח הפוליטי יזלוג אל תוך צה"ל.
שימור צה"ל כ"צבא העם" (כן, לא אבד הכלח על המושג הזה) הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. הסדקים הראשונים בקונצנזוס הלאומי סביב צה"ל כבר ניכרים במערך המילואים, שם פחות ופחות משרתים מרגישים יותר ויותר פראיירים, למרות כל ההטבות הכספיות שמרעיפים ועוד ירעיפו עליהם. נסיגה ניכרת גם בצבא הקבע, שאיכות משרתיו הולכת ויורדת לאורך השנים. עדיין יש בצה"ל איים מדהימים של מצוינות, אבל השדרה הראשית של כוח האדם הולכת ונדמית לארגונים כמו משטרת ישראל או צבאות אחרים בעולם. אין להתפלא על כך שצה"ל מתקשה להחתים לטווח ארוך את מרבית המשרתים שבהם הוא היה מעוניין יותר מכל: פיתויי השכר באזרחות גדלו, ובאותו זמן העליהום על צה"ל ועל המשרתים כ"אוכלי חינם", רק הולך ומתגבר. ומי ירצה לתת את מיטב שנותיו לארגון שאינו זוכה להוקרה מחברה שאותה הוא משרת, אפילו אם באופק יש פנסיה שמנה (שממנה ייהנו רק חלק קטן מאלה שבחרו במסלול הקבע מלכתחילה)?
מעבר לכך, גם 70 שנה אחרי ימי בן גוריון, לצה"ל עדיין נכונו משימות לאומיות לא צבאיות, כמו חיזוק הנגב על ידי העתקת הבסיסים הטכנולוגיים המרכזיים אליו. אולי זה יקרה סוף סוף במשמרת של הלוי.
"כל היתר"
לגבי סעיף ה"שוטף" קיבלנו השבוע , כמעט כמו בכל שבוע, תזכורת על האיומים שאיתם צה"ל מתמודד – גל פיגועים מתגבר ביהודה ושומרון, ומתיחות חריפה בצפון.
לגבי גל הפיגועים, הם אינם מקריים. זוהי אסטרטגיה של החמאס לפעול ביהודה ושומרון במקום מרצועת עזה, ולאתגר את המערכת הפוליטית הרעועה של ישראל. הגל הזה נמצא בעיצומו, וגובהו עדיין אינו ידוע.
הזירה הצפונית היא סיפור עם פוטנציאל נזק גדול הרבה יותר. לפי המיוחס לישראל בתקשורת, צה"ל שוב הפציץ השבוע שדה תעופה בסוריה, כדי לשבש נחיתה של מטוסים נושאי נשק שובר-שוויון. זהו חלק מהמערכה בין המלחמות (מב"מ, בז'רגון הצה"לי), שהולכת וממצה את עצמה, והלוי יידרש להמציא את הטקטיקה שלה מחדש.
בתמונה הרחבה, למרות התקיפות המוצלחות בסוריה, ישראל מורתעת במידה רבה מול חיזבאללה בלבנון ונמנעת כמעט לגמרי מלתקוף שם. לחיזבאללה יש מערך של נשק התקפי מדויק מאוד, וגם מערך הולך ומשתפר נגד מטוסים, ובעיקר כלי טיס בלתי מאוישים של צה"ל.
הסיפור הגדול של סתיו 2022 הוא המתיחות סביב כוונת ישראל להתחיל להפיק גז ממאגר כריש, שלגבי הבעלות עליו קיימת מחלוקת כלכלית. חיזבאללה אינו מעורב במאמצי ההסדרה הבינלאומיים, אבל מפזר איומים מילוליים ופיזיים – כגון שליחת מטוסים ללא טייס לעבר האסדה, שיורטו על ידי צה"ל – כפי שלא העז מאז מלחמת לבנון השנייה.
בינתיים, הפקת הגז לא מתחילה בספטמבר, כפי שתוכנן במקור. האם תתחיל באוקטובר? האם דברי הרהב של נסראללה יובילו לכמה ימי קרב או אולי אפילו למלחמת לבנון השלישית, עוד לפני שהלוי יעבור צד בקומה ה-14 של בניין המטה הכללי, מזה של סגן הרמטכ"ל לחדרו המרווח של המפקד? ישנה סבירות מסוימת לתרחיש כזה, גם אם שום צד אינו מעוניין בו.
עמיר רפפורט סוקר את האתגרים המיידיים שיעמדו בפני הרמטכ״ל החדש, שכדברי הקלישאה - לא צפוי לזכות אפילו ליום אחד של חסד
הרמטכ״ל הבא, הרצי הלוי, יחד עם שר הביטחון בני גנץ. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
בסוף הקיץ של 2005 עמד הרצי הלוי להתמנות למפקד חטיבת מנשה של צה"ל, האחראית על צפון השומרון. ממש בימים האחרונים שלפני מינויו השלים צה"ל את פינוי הישוב חומש במסגרת ההתנתקות. וכך, בין עשרות הקצינים שהיו בחומש, בלטה דמותו של המח"ט המיועד כמי שסיים לפקד על סיירת מטכ"ל וכמי שרבות דובר בו ש"עוד יגיע רחוק בצה"ל".
הכי רחוק. יותר מ-17 שנים מאוחר יותר, הציפיה עומדת להגשים את עצמה. הלוי יהפוך בעוד כשלושה חודשים לרמטכ"ל ה-23.
הרצי הלוי יהיה השלישי מבין מפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר שמתמנה לרמטכ"ל, אחרי אהוד ברק ובוגי יעלון. הוא הרמטכ"ל הדתי הראשון, כאשר בסבירות לא קטנה השני יהיה אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו.
הלוי וטולדנו התגייסו שניהם עם כיפה. הלוי הוריד את שלו בדרך. כאשר היה מח"ט מנשה שאלתי אותו על הכיפה שאינה מעטרת את ראשו. הלוי הסביר שהוריד אותה בעיקר בגלל התחושה שהיא "מתייגת" אותו בכל אשר יפנה. הוא לא מתכחש לרקע שלו: הלוי, צאצא למשפחתו המורחבת של הרב קוק מצד אימו, גדל בבית עם שורשים רביזיוניסטים עבותים מצד האב. אחיו אמיר היה מנכ"ל משרד התיירות בתקופת אחת מממשלות הליכוד היציבות האחרונות.
איראן
17 שנים אחרי ההתנתקות, הקלישאה לפיה "לרמטכ"ל החדש לא מצפה אפילו יום אחד של חסד" לא יכולה להיות מדויקת יותר. לכאורה, מבצע "עלות השחר" הקנה לישראל שקט מול חזית רצועת עזה (גל הפיגועים באיו"ש הוא כבר סיפור אחר – עוד נגיע לזה). אבל תחת הרגיעה היחסית מתחוללים תהליכים שיכולים להתפוצץ לנו בפנים, בדומה לתקופת שלוש שנות השקט בין מלחמת ההתשה למלחמת יום כיפור, אשר נוצלו על ידי מצרים וסוריה לקידום טילי הקרקע -קרקע, דבר ששינה את מצבנו האסטרטגי מן היסוד.
50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, האתגר של הלוי גדול הרבה יותר מאשר טילי הקרקע-קרקע. הוא ראשון הרמטכ"לים שיתמודד עם הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית, עם הסכם גרעין חדש – וגם אם לא ייחתם בסופו של דבר, איראן כבר דה-פקטו שם: משטר האייתולות הוא שיחליט מתי להשלים את המרחק הקצר עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה. עד אז, איום הפצצה הופך למוחשי יותר ויותר מחודש לחודש.
ההשלכות דרמטיות: אם עד לשנים האחרונות נדרש צה"ל להכין תוכניות כיצד להשמיד את מתקני הגרעין של איראן, אך תקיפות בסגנון הפצצות הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה היו לא מעשיות – הרי שעכשיו יידרש לתוכניות פעולה במקרה של איום גרעיני איראני. ההתאמה נדרשת להיות מסיבית, מתפיסות ההפעלה ועד לאיזון הנדרש בין הגנה להתקפה, חיזוק המודיעין והסייבר וגם אמצעי הלחימה הפיזיים: כבר בשנה הראשונה שלו כרמטכ"ל יחליט הלוי על טייסת הקרב הבאה של צה"ל – כנראה הגרסה המודרנית של המפציץ הכבד אף-15.
צבא-חברה
בעיני, גם הממשק העדין ביחסי צה"ל והחברה הישראלית הוא סוגיה קיומית שמאיימת מן היסוד על חוסנו של הצבא. נכון להיום, השיח הרעיל בחברה הישראלית, על רקע המשבר הפוליטי הלא נגמר, עדיין לא מחלחל לצה"ל ומפלג בין משרתיו. אבל לא לעולם חוסן. התפרצויות סוערות כמו שהייתה ששבוע בתיכון בליך בעת הופעתו חה״כ איתמר בן גביר, הן התרחיש הקל במקרה שהוויכוח הפוליטי יזלוג אל תוך צה"ל.
שימור צה"ל כ"צבא העם" (כן, לא אבד הכלח על המושג הזה) הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת. הסדקים הראשונים בקונצנזוס הלאומי סביב צה"ל כבר ניכרים במערך המילואים, שם פחות ופחות משרתים מרגישים יותר ויותר פראיירים, למרות כל ההטבות הכספיות שמרעיפים ועוד ירעיפו עליהם. נסיגה ניכרת גם בצבא הקבע, שאיכות משרתיו הולכת ויורדת לאורך השנים. עדיין יש בצה"ל איים מדהימים של מצוינות, אבל השדרה הראשית של כוח האדם הולכת ונדמית לארגונים כמו משטרת ישראל או צבאות אחרים בעולם. אין להתפלא על כך שצה"ל מתקשה להחתים לטווח ארוך את מרבית המשרתים שבהם הוא היה מעוניין יותר מכל: פיתויי השכר באזרחות גדלו, ובאותו זמן העליהום על צה"ל ועל המשרתים כ"אוכלי חינם", רק הולך ומתגבר. ומי ירצה לתת את מיטב שנותיו לארגון שאינו זוכה להוקרה מחברה שאותה הוא משרת, אפילו אם באופק יש פנסיה שמנה (שממנה ייהנו רק חלק קטן מאלה שבחרו במסלול הקבע מלכתחילה)?
מעבר לכך, גם 70 שנה אחרי ימי בן גוריון, לצה"ל עדיין נכונו משימות לאומיות לא צבאיות, כמו חיזוק הנגב על ידי העתקת הבסיסים הטכנולוגיים המרכזיים אליו. אולי זה יקרה סוף סוף במשמרת של הלוי.
"כל היתר"
לגבי סעיף ה"שוטף" קיבלנו השבוע , כמעט כמו בכל שבוע, תזכורת על האיומים שאיתם צה"ל מתמודד – גל פיגועים מתגבר ביהודה ושומרון, ומתיחות חריפה בצפון.
לגבי גל הפיגועים, הם אינם מקריים. זוהי אסטרטגיה של החמאס לפעול ביהודה ושומרון במקום מרצועת עזה, ולאתגר את המערכת הפוליטית הרעועה של ישראל. הגל הזה נמצא בעיצומו, וגובהו עדיין אינו ידוע.
הזירה הצפונית היא סיפור עם פוטנציאל נזק גדול הרבה יותר. לפי המיוחס לישראל בתקשורת, צה"ל שוב הפציץ השבוע שדה תעופה בסוריה, כדי לשבש נחיתה של מטוסים נושאי נשק שובר-שוויון. זהו חלק מהמערכה בין המלחמות (מב"מ, בז'רגון הצה"לי), שהולכת וממצה את עצמה, והלוי יידרש להמציא את הטקטיקה שלה מחדש.
בתמונה הרחבה, למרות התקיפות המוצלחות בסוריה, ישראל מורתעת במידה רבה מול חיזבאללה בלבנון ונמנעת כמעט לגמרי מלתקוף שם. לחיזבאללה יש מערך של נשק התקפי מדויק מאוד, וגם מערך הולך ומשתפר נגד מטוסים, ובעיקר כלי טיס בלתי מאוישים של צה"ל.
הסיפור הגדול של סתיו 2022 הוא המתיחות סביב כוונת ישראל להתחיל להפיק גז ממאגר כריש, שלגבי הבעלות עליו קיימת מחלוקת כלכלית. חיזבאללה אינו מעורב במאמצי ההסדרה הבינלאומיים, אבל מפזר איומים מילוליים ופיזיים – כגון שליחת מטוסים ללא טייס לעבר האסדה, שיורטו על ידי צה"ל – כפי שלא העז מאז מלחמת לבנון השנייה.
בינתיים, הפקת הגז לא מתחילה בספטמבר, כפי שתוכנן במקור. האם תתחיל באוקטובר? האם דברי הרהב של נסראללה יובילו לכמה ימי קרב או אולי אפילו למלחמת לבנון השלישית, עוד לפני שהלוי יעבור צד בקומה ה-14 של בניין המטה הכללי, מזה של סגן הרמטכ"ל לחדרו המרווח של המפקד? ישנה סבירות מסוימת לתרחיש כזה, גם אם שום צד אינו מעוניין בו.
