נדרש מאזן אימה מסוג חדש
עם (או בלי) הסכם הגרעין הקרוב, רק איראן היא זו שתחליט אם ומתי להכריז על פצצה ראשונה. ישראל חייבת לפתח כלים חדשים מולה. האסטרטגיה הישנה מיצתה את עצמה. טור מיוחד של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 25/08/2022
תמונה: לשכת רוה״מ
הסכם הגרעין שייחתם בעוד ימים אחדים בין ארצות הברית ומעצמות אירופה מן הצד האחד, ובין איראן מצד שני, לא ישנה עובדת יסוד: עם ההסכם (וגם אם לא ייחתם) איראן הופכת למדינה גרעינית דה-פקטו. משטר האייתולות הוא שיחליט מתי להשלים את המרחק הקצרצר עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה.
נסיעת שר הביטחון בני גנץ לוושינגטון השבוע, לא תשנה את מהלך ההיסטוריה: האירופאים כבר נתנו אור ירוק, הנשיא האמריקאי ביידן נחוש לחתום, ולכן עיקר תשומת הלב של ישראל צריכה להיות מופנית לפיתוח אסטרטגיה חדשה: כיצד לגרום לכך ששום משטר איראני לא יעז לפתוח במלחמה גרעינית מול ישראל?
אלה דיונים עמוקים שמתנהלים בין מערכת הביטחון ובין הדרג המדיני, כמובן לא באופן פומבי. ההשפעה תהיה ארוכת טווח. לעומת זאת, השיחות שנערכות עם אמריקה, בימים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, הן בעיקר על עניינים טקטיים.
הניסיון הוא להפוך את גלולת ההסכם לקצת פחות מרה עבור ישראל.
ליבת ההסכם כבר ידועה: הוא יעסוק בכמות האוראניום שאיראן תהיה רשאית להעשיר, באיכות ההעשרה ובדרכי הפיקוח על תכנית הגרעין האיראנית מעתה והלאה. בהסכם הקודם, שנחתם בתקופת ברק אובאמה ובוטל על ידי דונלד טראמפ ב-2018, כמות האוראניום המועשר הוגבלה ל-280 קילו בשיעור של עד 3.8 אחוז. מאז ביטול ההסכם והסרת הפיקוח העלו האיראנים את רמת ההעשרה ל-60 אחוז. גם הכמות גדלה מאוד, מן הסתם.
מה שבטוח, גם אם ההסכם החדש יהיה דומה פחות או יותר דומה לקודמו, התנאים השתנו מאז 2018 לטובת האייתולות. איראן הוכיחה שהיא יכולה לעמוד בכל משטר של סנקציות, ושיפרה מאוד את איכות הצינטרופוגות (סרקזות) שלה.
האיכות הזאת תקבע כמה זמן יידרש לה כדי לייצר את הפצצה הראשונה בכלים שיישארו בידיה, ברגע שבו תחליט לסגת מההסכם ולפרוץ קדימה (בדיוק כמו שקוריאה הצפונית זיהתה בעבר הזדמנות לשים פס על הסכם קיים עם ארצות הברית ולהכריז על הפיכתה לגרעינית).
גם התנאים העולמיים השתנו לטובת איראן לאין שיעור. רוסיה שקועה עד צוואר במלחמה מול אוקראינה ואילו סין נמצאת בעיצומה של מלחמת סחר מול ארה"ב כאשר כל מעייניה נתונים להשתלטות על טאיוואן. שתי המדינות האלה לא ימהרו לגבות שום מהלך של המערב כנגד איראן. להפך: רוסיה מקבלת מאיראן ציוד צבאי, ואילו סין משתפת עימה פעולה בתחום הסייבר.
מיצוי אסטרטגיה של 40 שנים
פחות או יותר 40 שנה חלפו מאז שאיראן קיבלה את ההחלטה העקרונית להפוך לגרעינית. זה קרה בעקבות מתקפת הטילים העיראקיים על טהרן במלחמת איראן-עיראק. הראשון שזיהה את התכנית היה ראש המוסד בשנות ה-80, שבתאי שביט. מאז התנהלו מאמצי הגרעין האיראניים בקצב משתנה, עם יעד קבוע: להגיע לפצצה וליכולת שיגור, בעיקר באמצעות טילים ארוכי טווח.
ישראל מצידה הכריזה כי "לא תאפשר לאיראן להגיע לפצצת גרעין בשום מקרה". כדי לממש את הכרזה, פעלה ישראל, לפי הפרסומים, בכל דרך אפשרית כדי להאט את תכנית הגרעין האיראנית, בסיוע שותפים מהמערב.
מתקני ייצור של הגרעין חובלו בדרכים לא דרכים, מדעני גרעין איראניים חוסלו שוב ושוב, כולל תקיפת סייבר מהממת שכונתה "סטקסנט", שבה הצליחו התוקפים לחדור לתוך מערך השליטה והבקרה במתקן הסרקזות בעיר נתאנז שבאיראן.
הסרקזות משמשות להעשרת אורניום ממצבן הטבעי. ההעשרה נדרשת משום שבכל קילוגרם של תערובת אורניום בטבע, יש 99.7% של אורניום מסוג 238, ורק 0.3 אחוז, שלושה גרם בלבד, של אורניום מסוג 235.
זהו בדיוק החומר הנדרש כדי לייצר פצצה אטומית, או כדי להפעיל כורי כוח גרעיניים. ההעשרה מפרידה בין הסוגים השונים של האורניום. המטרה היא לקבל תערובת, שבה אחוז ה-"235" גבוה הרבה יותר.
כל סרקזת היא גליל מוארך וצר, עשוי ממתכת דקה וחזקה. אורכו של הגליל מספר מטרים בודדים, והרוחב – כמה עשרות סנטימטרים. הגליל מסתובב במהירות של עשרות אלפי סיבובים בדקה, לעיתים אפילו 100,000 סל"ד, יותר מפי עשרה מן המהירות המרבית של הבוכנה במנוע המכונית.
רק מהירות כזאת מאפשרת הפרדה של ממש בין שתי הצורות של האורניום. אך המהירות העצומה גם מחייבת תחזוקה של חלקים יקרים, וייצור מסבים מגנטיים לגלילים ולרכיבים מורכבים נוספים, שבלעדיהם תצא הצנטריפוגה מאיזונה המדויק.
הוצאת הסרקזת מאיזון, מביאה להתרסקותה המידית. ההתרסקות יכולה לפגוע גם בצנטריפוגות שמסביב. זה מה שקרה בנתנאז בעקבות מתקפת "סטאקסנט", אך מאז הצטיידו האיראנים בסרקזות חדשות.
ארה"ב כגורם מרתיע
האם עדיין ניתן לגרום לאיראן לסגת מתכנית הגרעין שלה? ח"כ יובל שטייניץ, כשר אנרגיה ריכז את דיוני ישראל המסווגים מול המעצמות לפני ההסכם בעשור הקודם. הוא סבור שעם כל הכבוד לישראל, רק לארה"ב יש יכולת הרתעה אמיתית מול איראן. מידת ההרתעה האיראנית תלויה בנכונות שהם מייחסים לארה"ב להשתמש ביכולות הצבאיות שלה, שאין לגביהן שום ספק.
לדבריו, הפעם היחידה שבה האיראנים באמת הקפיאו לחלוטין את תכנית הגרעין שלהם הייתה ב-2003, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק. באותה תקופה נבהל מהתוקפנות האמריקאית גם נשיא לוב מועמד קדאפי, שוויתר מיוזמתו על תכנית הגרעין שלו, שישראל אפילו לא הייתה מודעת אליה.
לדברי שטייניץ, בעשור הקודם איראן צמצמה את כמות האוראניום שלה עוד לפני החתימה על ההסכם עם המעצמות. והגדילה את ההעשרה רק אחרי ניצחון ביידן בבחירות. בימי טראמפ הם לא העיזו לעשות את זה.
הרתעה מסוג חדש
במערכת הביטחון הישראלית יש קונסנזוס - אין אפשרות צבאית להביא לחיסול תכנית הגרעין האיראנית בפעולה צבאית אחת. בדומה לההפצצות הכור האיראני ב-1981 והכור הסורי ב-2007. האיראנים למדו את הלקח, ופיזרו את המתקנים שלהם במקומות שונים, במעבה האדמה.
בהנחה שרק איראן היא זו שתחליט מתי לפרוץ לגרעין בעתיד, נדרשת תפיסה אסטרטגית חדשה מולה.
ראש המוסד המנוח מאיר דגן נחשב במשך שנים רבות ל"מוח" שהגה את האסטרטגיה של ישראל מול איראן. הוא נהג להעריך שבנקודת זמן מסוימת ישראל תידרש לעבור מאסטרטגיה של מניעת גרעין איראני בכל מחיר לאסטרטגיה של התנהלות מתוך הנחה שאיראן גרעינית.
דגן אינו איתנו מאמצע העשור שעבר. גורמים ביטחוניים רבים שהיו שותפים לסיעורי המוחות עימו, נוטים להעריך כדי נקודת הזמן הנכונה לשינוי האסטרטגי הזה הייתה אמורה להיות כבר לפני כ3-4 שנים. בסמוך לביטול הסכם הגרעין על ידי דונלד טראמפ. המהלכים הישראליים לעידן הגרעין החדש, תופסים תאוצה כעת.
במצב החדש, האסטרטגיה ששלטה בעידן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות לשעבר (אלפי ספרים נכתבו על מונחים כמו "הרתעה הדדית", יכולת "מכה שניה" ו"קווים אדומים") פחות רלוונטית למקרה האיראני.
הסיבה העיקרית לכך היא, שמשטר האייתולות מונע גם משיקולים משיחיים, שלפיהם ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב (יום הדין). בכיכר מרכזית בטהרן מוצב שעון שמונה לאחור את הזמן עד לחיסולה של הישות הציונית (לפי הספירה הזאת, "משאירים" לנו האירנים פחות או יותר 20 שנה). אפשר להתייחס לזה כקוריוז. עדיף שלא.
עליונות מודיעינית
לפי פרסומים זרים, ישראל מפתחת יכולת מכה שנייה. כלומר את היכולת לתקוף באמצעות גרעין את איראן, גם במקרה של נזק עצום בישראל בעקבות תקיפה איראנית מקדימה. לפי חלק מאותם פרסומים, זה הרקע לרכש צוללות על ידי ישראל, ולעסקאות ענק שעליהן יוחלט ב-2023 לרכש מטוסי קרב מפציצים חדשים. אבל, כאמור זה לא מספיק.
מה עוד? לקראת העידן החדש ישראל תידרש להגדיל עוד יותר את העליונות המודיעינית שלה מול איראן, ולגרום למשטר האיראני להרגיש שהוא "מחורר" לגמרי, כדי שלא יעז לפרוץ לפצצה.
מעבר לכך, פיתוח אמצעי יירוט כמו טילי ה"חץ 3" ו"שרביט קסמים" חשוב. עם זאת, גם אם ישראל תצטייד באינספור מיירטים, ניתן לדמיין נטישה המונית של תושבים בגוש דן, אם רק יהיה איום מוחשי של טיל גרעיני לעברנו והצהרת כוונות איראנית לשגר אותו. אף אחד לא ייקח את הסיכון ויישאר בבית, כמו במקרה של האיום הלא גרעיני מרצועת עזה או מלבנון.
רעיונות חדשים
תא"ל מיל ניצן נוריאל, שהיה בכיר במטה לביטחון לאומי, הציע לפני ימים אחדים במאמר "בישראל דיפנס" תפיסה חדשה של פיתוח "הרתעה עד כדי שיתוק". לדבריו, הסכמי אברהם יכולים להוות תשתית לתפיסת הגנה אזורית רב ממדית, בהובלת ארצות הברית.
הכוונה למערכת משולבת שתאפשר יצירת רשת כוללת של מכמי"ם שחיבורם יחד יאפשר תמונת גילוי רחבה מאוד, כולל בחיבור נכון למערך הלוויינים אף זיהוי רכיבים נוספים שחיוניים לכלל האיומים מאיראן.
במקביל, ייבנה מערך משולב של מגוון מיירטים ממספר פלטפורמות לכול שכבות היירוט כך שתיווצר הגנה התקפית רב שכבתית שתוכל להתמודד עם כול ראשי הנפץ בכול מתאר ובכול מסלול תעופה.
המערך המוצע, יוכל ליירט ראש קרב מעל מרחב השיגור, מספר שניות מרגע השיגור (במקרים מיוחדים טרם השיגור) ובכך תיווצר הרתעה משמעותית עד כדי שיתוק.
באופן מעשי, אף אחד לא ירצה שטיל אותו הוא מתכנן לשגר לעבר יעד כזה או אחר ייורט מעל היורה עצמו. כך שכלל הנזק הפוטנציאלי יחול על היורה עצמו. לא כול שכן כשמדובר בראש נפץ בלתי קונבנציאלי. מערכת שכזאת יכולה להתאים למקומות נוספים בעולם ובכך לנטרל באופן מלא איומים משמעותיים.
.
לדבריו, מה שנדרש הוא: להכריז אסטרטגיה זו, לקיים תצוגת תכלית, להעביר מסרים הן להנהגה האיראנית ושותפיה והן לעם האיראני (ההנהגה שלכם מביאה לחיסולכם). כך לנצל את הזמן שהרתעה זו מספקת, לגיבוש מהלכים משלימים שימוטטו את המשטר באיראן.
ומה לגבי הפנטזיה של שינוי משטר באיראן? משטר חדש לא ייסוג מתכנית הגרעין, אבל ניתן לצפות שיהיה יותר "רציונלי". האם משטר האייתולות באמת יכול לקרוס כלכלית וחברתית כמו ברית המועצות בזמנה? בהחלט כן.
הבעיה היא שראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, צפה קריסה קרובה כזאת בשנת 2000, וזה לא קרה. יתירה מכך, בשנת 2011 ערכו מתמטיקאים באגף המודיעין חישובים "מדעיים" שלפיהם תוחלת החיים של משטר בשאר אסד בסוריה הוא כמה חודשים. שר הביטחון בזמנו, אהוד ברק, שיתף בהערכה הזאת את ארה"ב, אבל גם זה, כידוע, לא קרה.
המסקנה שאי אפשר לבנות על שינוי משטר באיראן כעל מרכיב באסטרטגיה חדשה.
שקט משקר
מה צפוי בשנים הראשונות לאחר הסכם הגרעין? כנראה שקט יחסי, משכר ומשקר. כבר התבשמנו בעברנו משלוש שנים שקטות מאוד. בין סיום מלחמת ההתשה ב-1970 למלחמת יום הכיפורים ב-1973. תקופה שבה התברר כי ההפוגה נוצלה לשינוי מצב איזורי, על ידי טילי הקרקע-אוויר שסיפקה ברית המועצות.
לגבי הסכם הגרעין החדש, ישראל כבר הודיעה כי היא אינה מחויבת לו ואינה מהווה בו צד (המשמעות של ההכרזה: שמירת חופש הפעולה לבצע "סבוטאז" באיראן).
אבל, תמונת המצב האסטרטגית מדאיגה ומחייבת שינויים מרחיקי לכת באמצעי הלחימה שבידי ישראל ובתפיסת ההפעלה. לא רק דיבורים.
עם (או בלי) הסכם הגרעין הקרוב, רק איראן היא זו שתחליט אם ומתי להכריז על פצצה ראשונה. ישראל חייבת לפתח כלים חדשים מולה. האסטרטגיה הישנה מיצתה את עצמה. טור מיוחד של עמיר רפפורט
תמונה: לשכת רוה״מ
הסכם הגרעין שייחתם בעוד ימים אחדים בין ארצות הברית ומעצמות אירופה מן הצד האחד, ובין איראן מצד שני, לא ישנה עובדת יסוד: עם ההסכם (וגם אם לא ייחתם) איראן הופכת למדינה גרעינית דה-פקטו. משטר האייתולות הוא שיחליט מתי להשלים את המרחק הקצרצר עד לפצצת האטום הראשונה, ומתי להכריז עליה.
נסיעת שר הביטחון בני גנץ לוושינגטון השבוע, לא תשנה את מהלך ההיסטוריה: האירופאים כבר נתנו אור ירוק, הנשיא האמריקאי ביידן נחוש לחתום, ולכן עיקר תשומת הלב של ישראל צריכה להיות מופנית לפיתוח אסטרטגיה חדשה: כיצד לגרום לכך ששום משטר איראני לא יעז לפתוח במלחמה גרעינית מול ישראל?
אלה דיונים עמוקים שמתנהלים בין מערכת הביטחון ובין הדרג המדיני, כמובן לא באופן פומבי. ההשפעה תהיה ארוכת טווח. לעומת זאת, השיחות שנערכות עם אמריקה, בימים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, הן בעיקר על עניינים טקטיים.
הניסיון הוא להפוך את גלולת ההסכם לקצת פחות מרה עבור ישראל.
ליבת ההסכם כבר ידועה: הוא יעסוק בכמות האוראניום שאיראן תהיה רשאית להעשיר, באיכות ההעשרה ובדרכי הפיקוח על תכנית הגרעין האיראנית מעתה והלאה. בהסכם הקודם, שנחתם בתקופת ברק אובאמה ובוטל על ידי דונלד טראמפ ב-2018, כמות האוראניום המועשר הוגבלה ל-280 קילו בשיעור של עד 3.8 אחוז. מאז ביטול ההסכם והסרת הפיקוח העלו האיראנים את רמת ההעשרה ל-60 אחוז. גם הכמות גדלה מאוד, מן הסתם.
מה שבטוח, גם אם ההסכם החדש יהיה דומה פחות או יותר דומה לקודמו, התנאים השתנו מאז 2018 לטובת האייתולות. איראן הוכיחה שהיא יכולה לעמוד בכל משטר של סנקציות, ושיפרה מאוד את איכות הצינטרופוגות (סרקזות) שלה.
האיכות הזאת תקבע כמה זמן יידרש לה כדי לייצר את הפצצה הראשונה בכלים שיישארו בידיה, ברגע שבו תחליט לסגת מההסכם ולפרוץ קדימה (בדיוק כמו שקוריאה הצפונית זיהתה בעבר הזדמנות לשים פס על הסכם קיים עם ארצות הברית ולהכריז על הפיכתה לגרעינית).
גם התנאים העולמיים השתנו לטובת איראן לאין שיעור. רוסיה שקועה עד צוואר במלחמה מול אוקראינה ואילו סין נמצאת בעיצומה של מלחמת סחר מול ארה"ב כאשר כל מעייניה נתונים להשתלטות על טאיוואן. שתי המדינות האלה לא ימהרו לגבות שום מהלך של המערב כנגד איראן. להפך: רוסיה מקבלת מאיראן ציוד צבאי, ואילו סין משתפת עימה פעולה בתחום הסייבר.
מיצוי אסטרטגיה של 40 שנים
פחות או יותר 40 שנה חלפו מאז שאיראן קיבלה את ההחלטה העקרונית להפוך לגרעינית. זה קרה בעקבות מתקפת הטילים העיראקיים על טהרן במלחמת איראן-עיראק. הראשון שזיהה את התכנית היה ראש המוסד בשנות ה-80, שבתאי שביט. מאז התנהלו מאמצי הגרעין האיראניים בקצב משתנה, עם יעד קבוע: להגיע לפצצה וליכולת שיגור, בעיקר באמצעות טילים ארוכי טווח.
ישראל מצידה הכריזה כי "לא תאפשר לאיראן להגיע לפצצת גרעין בשום מקרה". כדי לממש את הכרזה, פעלה ישראל, לפי הפרסומים, בכל דרך אפשרית כדי להאט את תכנית הגרעין האיראנית, בסיוע שותפים מהמערב.
מתקני ייצור של הגרעין חובלו בדרכים לא דרכים, מדעני גרעין איראניים חוסלו שוב ושוב, כולל תקיפת סייבר מהממת שכונתה "סטקסנט", שבה הצליחו התוקפים לחדור לתוך מערך השליטה והבקרה במתקן הסרקזות בעיר נתאנז שבאיראן.
הסרקזות משמשות להעשרת אורניום ממצבן הטבעי. ההעשרה נדרשת משום שבכל קילוגרם של תערובת אורניום בטבע, יש 99.7% של אורניום מסוג 238, ורק 0.3 אחוז, שלושה גרם בלבד, של אורניום מסוג 235.
זהו בדיוק החומר הנדרש כדי לייצר פצצה אטומית, או כדי להפעיל כורי כוח גרעיניים. ההעשרה מפרידה בין הסוגים השונים של האורניום. המטרה היא לקבל תערובת, שבה אחוז ה-"235" גבוה הרבה יותר.
כל סרקזת היא גליל מוארך וצר, עשוי ממתכת דקה וחזקה. אורכו של הגליל מספר מטרים בודדים, והרוחב – כמה עשרות סנטימטרים. הגליל מסתובב במהירות של עשרות אלפי סיבובים בדקה, לעיתים אפילו 100,000 סל"ד, יותר מפי עשרה מן המהירות המרבית של הבוכנה במנוע המכונית.
רק מהירות כזאת מאפשרת הפרדה של ממש בין שתי הצורות של האורניום. אך המהירות העצומה גם מחייבת תחזוקה של חלקים יקרים, וייצור מסבים מגנטיים לגלילים ולרכיבים מורכבים נוספים, שבלעדיהם תצא הצנטריפוגה מאיזונה המדויק.
הוצאת הסרקזת מאיזון, מביאה להתרסקותה המידית. ההתרסקות יכולה לפגוע גם בצנטריפוגות שמסביב. זה מה שקרה בנתנאז בעקבות מתקפת "סטאקסנט", אך מאז הצטיידו האיראנים בסרקזות חדשות.
ארה"ב כגורם מרתיע
האם עדיין ניתן לגרום לאיראן לסגת מתכנית הגרעין שלה? ח"כ יובל שטייניץ, כשר אנרגיה ריכז את דיוני ישראל המסווגים מול המעצמות לפני ההסכם בעשור הקודם. הוא סבור שעם כל הכבוד לישראל, רק לארה"ב יש יכולת הרתעה אמיתית מול איראן. מידת ההרתעה האיראנית תלויה בנכונות שהם מייחסים לארה"ב להשתמש ביכולות הצבאיות שלה, שאין לגביהן שום ספק.
לדבריו, הפעם היחידה שבה האיראנים באמת הקפיאו לחלוטין את תכנית הגרעין שלהם הייתה ב-2003, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק. באותה תקופה נבהל מהתוקפנות האמריקאית גם נשיא לוב מועמד קדאפי, שוויתר מיוזמתו על תכנית הגרעין שלו, שישראל אפילו לא הייתה מודעת אליה.
לדברי שטייניץ, בעשור הקודם איראן צמצמה את כמות האוראניום שלה עוד לפני החתימה על ההסכם עם המעצמות. והגדילה את ההעשרה רק אחרי ניצחון ביידן בבחירות. בימי טראמפ הם לא העיזו לעשות את זה.
הרתעה מסוג חדש
במערכת הביטחון הישראלית יש קונסנזוס - אין אפשרות צבאית להביא לחיסול תכנית הגרעין האיראנית בפעולה צבאית אחת. בדומה לההפצצות הכור האיראני ב-1981 והכור הסורי ב-2007. האיראנים למדו את הלקח, ופיזרו את המתקנים שלהם במקומות שונים, במעבה האדמה.
בהנחה שרק איראן היא זו שתחליט מתי לפרוץ לגרעין בעתיד, נדרשת תפיסה אסטרטגית חדשה מולה.
ראש המוסד המנוח מאיר דגן נחשב במשך שנים רבות ל"מוח" שהגה את האסטרטגיה של ישראל מול איראן. הוא נהג להעריך שבנקודת זמן מסוימת ישראל תידרש לעבור מאסטרטגיה של מניעת גרעין איראני בכל מחיר לאסטרטגיה של התנהלות מתוך הנחה שאיראן גרעינית.
דגן אינו איתנו מאמצע העשור שעבר. גורמים ביטחוניים רבים שהיו שותפים לסיעורי המוחות עימו, נוטים להעריך כדי נקודת הזמן הנכונה לשינוי האסטרטגי הזה הייתה אמורה להיות כבר לפני כ3-4 שנים. בסמוך לביטול הסכם הגרעין על ידי דונלד טראמפ. המהלכים הישראליים לעידן הגרעין החדש, תופסים תאוצה כעת.
במצב החדש, האסטרטגיה ששלטה בעידן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות לשעבר (אלפי ספרים נכתבו על מונחים כמו "הרתעה הדדית", יכולת "מכה שניה" ו"קווים אדומים") פחות רלוונטית למקרה האיראני.
הסיבה העיקרית לכך היא, שמשטר האייתולות מונע גם משיקולים משיחיים, שלפיהם ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב (יום הדין). בכיכר מרכזית בטהרן מוצב שעון שמונה לאחור את הזמן עד לחיסולה של הישות הציונית (לפי הספירה הזאת, "משאירים" לנו האירנים פחות או יותר 20 שנה). אפשר להתייחס לזה כקוריוז. עדיף שלא.
עליונות מודיעינית
לפי פרסומים זרים, ישראל מפתחת יכולת מכה שנייה. כלומר את היכולת לתקוף באמצעות גרעין את איראן, גם במקרה של נזק עצום בישראל בעקבות תקיפה איראנית מקדימה. לפי חלק מאותם פרסומים, זה הרקע לרכש צוללות על ידי ישראל, ולעסקאות ענק שעליהן יוחלט ב-2023 לרכש מטוסי קרב מפציצים חדשים. אבל, כאמור זה לא מספיק.
מה עוד? לקראת העידן החדש ישראל תידרש להגדיל עוד יותר את העליונות המודיעינית שלה מול איראן, ולגרום למשטר האיראני להרגיש שהוא "מחורר" לגמרי, כדי שלא יעז לפרוץ לפצצה.
מעבר לכך, פיתוח אמצעי יירוט כמו טילי ה"חץ 3" ו"שרביט קסמים" חשוב. עם זאת, גם אם ישראל תצטייד באינספור מיירטים, ניתן לדמיין נטישה המונית של תושבים בגוש דן, אם רק יהיה איום מוחשי של טיל גרעיני לעברנו והצהרת כוונות איראנית לשגר אותו. אף אחד לא ייקח את הסיכון ויישאר בבית, כמו במקרה של האיום הלא גרעיני מרצועת עזה או מלבנון.
רעיונות חדשים
תא"ל מיל ניצן נוריאל, שהיה בכיר במטה לביטחון לאומי, הציע לפני ימים אחדים במאמר "בישראל דיפנס" תפיסה חדשה של פיתוח "הרתעה עד כדי שיתוק". לדבריו, הסכמי אברהם יכולים להוות תשתית לתפיסת הגנה אזורית רב ממדית, בהובלת ארצות הברית.
הכוונה למערכת משולבת שתאפשר יצירת רשת כוללת של מכמי"ם שחיבורם יחד יאפשר תמונת גילוי רחבה מאוד, כולל בחיבור נכון למערך הלוויינים אף זיהוי רכיבים נוספים שחיוניים לכלל האיומים מאיראן.
במקביל, ייבנה מערך משולב של מגוון מיירטים ממספר פלטפורמות לכול שכבות היירוט כך שתיווצר הגנה התקפית רב שכבתית שתוכל להתמודד עם כול ראשי הנפץ בכול מתאר ובכול מסלול תעופה.
המערך המוצע, יוכל ליירט ראש קרב מעל מרחב השיגור, מספר שניות מרגע השיגור (במקרים מיוחדים טרם השיגור) ובכך תיווצר הרתעה משמעותית עד כדי שיתוק.
באופן מעשי, אף אחד לא ירצה שטיל אותו הוא מתכנן לשגר לעבר יעד כזה או אחר ייורט מעל היורה עצמו. כך שכלל הנזק הפוטנציאלי יחול על היורה עצמו. לא כול שכן כשמדובר בראש נפץ בלתי קונבנציאלי. מערכת שכזאת יכולה להתאים למקומות נוספים בעולם ובכך לנטרל באופן מלא איומים משמעותיים.
.
לדבריו, מה שנדרש הוא: להכריז אסטרטגיה זו, לקיים תצוגת תכלית, להעביר מסרים הן להנהגה האיראנית ושותפיה והן לעם האיראני (ההנהגה שלכם מביאה לחיסולכם). כך לנצל את הזמן שהרתעה זו מספקת, לגיבוש מהלכים משלימים שימוטטו את המשטר באיראן.
ומה לגבי הפנטזיה של שינוי משטר באיראן? משטר חדש לא ייסוג מתכנית הגרעין, אבל ניתן לצפות שיהיה יותר "רציונלי". האם משטר האייתולות באמת יכול לקרוס כלכלית וחברתית כמו ברית המועצות בזמנה? בהחלט כן.
הבעיה היא שראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, צפה קריסה קרובה כזאת בשנת 2000, וזה לא קרה. יתירה מכך, בשנת 2011 ערכו מתמטיקאים באגף המודיעין חישובים "מדעיים" שלפיהם תוחלת החיים של משטר בשאר אסד בסוריה הוא כמה חודשים. שר הביטחון בזמנו, אהוד ברק, שיתף בהערכה הזאת את ארה"ב, אבל גם זה, כידוע, לא קרה.
המסקנה שאי אפשר לבנות על שינוי משטר באיראן כעל מרכיב באסטרטגיה חדשה.
שקט משקר
מה צפוי בשנים הראשונות לאחר הסכם הגרעין? כנראה שקט יחסי, משכר ומשקר. כבר התבשמנו בעברנו משלוש שנים שקטות מאוד. בין סיום מלחמת ההתשה ב-1970 למלחמת יום הכיפורים ב-1973. תקופה שבה התברר כי ההפוגה נוצלה לשינוי מצב איזורי, על ידי טילי הקרקע-אוויר שסיפקה ברית המועצות.
לגבי הסכם הגרעין החדש, ישראל כבר הודיעה כי היא אינה מחויבת לו ואינה מהווה בו צד (המשמעות של ההכרזה: שמירת חופש הפעולה לבצע "סבוטאז" באיראן).
אבל, תמונת המצב האסטרטגית מדאיגה ומחייבת שינויים מרחיקי לכת באמצעי הלחימה שבידי ישראל ובתפיסת ההפעלה. לא רק דיבורים.
