הקרב על ראשות הרשות
ברקע מאבק הירושה בשטחים – ועידת הפת"ח סימנה את המועמדים להוביל את הזירה הפלסטינית במקום אבו מאזן, המתמודדים העיקריים: מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב ומרוואן ברגותי
אלון אביתר
| 02/02/2017
צילום: AP
״לאלקודס ראיחין שהדאא' אלמלאיין, לאלקודס ראיחין שהדאא' אלמלאיין..." – לירושלים הולכים מיליון שהידים, זה הפזמון אותו קראו בקול רם חברי ועידת הפת"ח השביעית בכינוסם האחרון ברמאללה בנובמבר 2016, עם תום נאומו של אורח הכבוד בכנס, חה"כ איימן עודה, ראש מפלגת "הרשימה המשותפת" בכנסת ישראל. למי מכם שהפזמון מוכר - זה היה גם הפזמון הקבוע של יאסר ערפאת, לשעבר יו"ר אש"ף, יו"ר הרשות הפלסטינית ויו"ר תנועת הפת"ח, כאשר היה מבקש להלהיט את הקהל ולהזרים קצת דם לאומי-מהפכני רענן בקרב ציבור שומעיו. הכריזמה הערפאתית הלכה, המורשת והקצב נשארו.
נחזור קצת לאחור. ועידת הפת"ח השישית נערכה באוגוסט 2009 בבית לחם, ולמעשה עיגנה אז היטב את שלטונו של אבו מאזן, (שכמו ערפאת בזמנו, גם הוא נושא ב-3 התפקידים) וארגנה מחדש את המוסדות, לא לפני שכמובן אישררה את תקנון התנועה המהווה גם את האמנה האידיאולוגית שלה. לא נרשמו דרמות מיוחדות. מאז עברו מעל שבע שנים, והלחץ בקרב שורות התנועה על אבו מאזן גבר. ותיקי הפת"ח, המזוהים עם אבו מאזן ועם מחנהו, הכולל בעיקר את בני דורו, הרגישו היטב את נשיפות הדור הצעיר יותר בעורפיהם, ונאלצו בלית ברירה לקיים סוף סוף את הוועידה השביעית, לאחר שאבו מאזן עצמו פעל לדחותה שוב ושוב. ברקע הוועידה מתנהל מזה חודשים ארוכים מאבק שהולך ומתעצם אחר ירושתו רבת הכובעים של אבו מאזן, שהכל לוטשים עיניים אליה.
כמה מילים על המבנה הארגוני של המאבק הפוליטי המרתק הזה. ובכן, תנועת הפת"ח, המובילה את הזרם הלאומי הפלסטיני (בשונה מזה האסלאמי בהובלת החמאס) מהווה את עמוד השדרה של אש"ף, ובעיקר של הרשות הפלסטינית על זרועותיה. היא מורכבת משלושה רבדים. בראש הפירמידה התנועתית ניצבים יו"ר וחברי הוועד המרכזי (21 במספר, 18 נבחרים ו- 3 ממונים ע"י היו"ר), שהם למעשה גוף ההנהגה העליון של התנועה, מעין "ממשלת הפת"ח"; מתחתיהם ממוקמת המועצה המהפכנית, הכוללת כ-80 חברים, הפרלמנט של הפת"ח; והגוף השלישי במדרג, בסיס הפירמידה, הינו הוועידה הכללית, הכוללת כ-2700 חברים, בדומה לפורום שאנחנו מכירים בשם "חברי מרכז". ע"פ החלטת יושב ראש התנועה, מתכנסת תנועת הפת"ח על שלוש מסגרותיה לדיון ממושך העוסק בנושאים אידיאולוגיים וארגוניים שונים, כאשר בסופו מפרסמת התנועה את המצע האידאולוגי המעודכן שלה, וכן שורת החלטות אירגוניות הכוללות בד"כ גם מינויים לתפקידים שונים וכיו"ב.
הוועידה הנוכחית הייתה כאמור מעניינת במיוחד, לאור התמקדותה של הפוליטיקה הפלסטינית במאבק הירושה. הטוען המרכזי לכתר הינו מוחמד דחלאן, המוכר היטב למערכת הישראלית כמי שהיה אחד מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים (ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה בעבר), שר הפנים הפלסטיני ובעיקר אחד מבכירי ההנהגה הפלסטינית. דחלאן, הידוע בכינויו "אבו פאדי", יליד מחנה הפליטים חאן יונס ואיש אמיד מאד ורב קשרים, נתפס בקרב גורמים בהנהגה הפלסטינית כמי שתבוסת הרשות לחמאס ברצועה ביוני 2007 רשומה על שמו. מאז אותו אירוע מכונן, אשר תפס את הרשות "עם המכנסיים למטה", שהה דחלאן בעיקר במדינות המפרץ ופעל על מנת לחזק את מעמדו במעגל החיצוני לשטחים, ובכלל זה מצרים. נוסף על כך ועל רקע יריבות קשה עם אבו מאזן, הורחק דחלאן על ידי ה"ראיס" מתנועת הפת"ח ומהשטחים בכלל ונושל מעמדות כוח. מחנהו בפת"ח ובמועצה המחוקקת ספג חבטות נוספות, כתוצאה מפעילות אינטנסיבית ונחושה מצד אבו מאזן ואנשיו ברשות, אשר עשו הכל על מנת למנוע מדחלאן כל אחיזה פוליטית. אקורד הסיום של אבו מאזן לקראת הוועידה היה למנוע מדחלאן וגורמי אופוזיציה נוספים, אשר חלקם שוהה מחוץ ליהודה ושומרון, השתתפות בוועידה, כך שבסופו של דבר נכחו בה כ-1400 איש, מחצית מהפורום המלא. הרכב זה היה נוח יותר למחנהו של אבו מאזן על מנת לעצב את תוצאות הבחירות כרצונו, ובעיקר כדי לקבע ככל שניתן את הישארותו של דחלאן, האויב המר והחתרן הבלתי נלאה, מחוץ לגבולות המגרש.
ההחלטה הראשונה של הנהגת התנועה, החלק הפחות מותח של תהליך הבחירות, לא הפתיעה אף אחד; אבו מאזן כמתמודד יחיד נבחר לקדנציה נוספת של חמש שנים. משמעות הדבר היא, שבניגוד לחלק מהתחזיות, חיזק אבו מאזן את מעמדו הפנימי עוד יותר, וסימן לסביבה הפנימית והחיצונית שבשלב זה אין בכוונתו להתנדב ולעזוב מרצונו את הזירה בקרוב. בהקשר זה ראוי לציין, כי אמנם אבו מאזן אינו נהנה מפופולריות גבוהה בציבור הפלסטיני, אולם בזירה הפוליטית הפנימית הוא הצליח לעבור היטב את כל המכשולים שהציבו בפניו מאז התיישב על כיסא המנהיג (נובמבר 2004). המהלך השני בוועידה היה מעניין ומשמעותי יותר; 65 מבכירי התנועה התמודדו על 18 מושבים, המעניקים לכל אחד מיושביהם מעמד, כוח, כבוד ותנאי שכר נאים. בין אלה היו מספר מועמדים שחתרו להתברג גבוה ולשפר את מעמדם הפוליטי, לקראת חלוקת שלל עתידית בהנהגה הפלסטינית. התוצאות הבולטות והחשובות בבחירות לוועד המרכזי היו כדלהלן: מרואן ברגותי מקום ראשון (שני אחרי אבו מאזן), ג'יבריל רג'וב מקום שני. כמו כן, ותיקי התנועה כמו אחמד קריע (אבו עלאא'), סלים זענון ונוספים, הורחקו מהנבחרת ועברו לרשימת המועצה המהפכנית. עוד שמות מוכרים שנכנסו לוועד המרכזי הינם צאא'ב עריקאת, האיש והמו"מ, ותאופיק טיראוי, לשעבר מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים. למעט אבו מאזן, דור הוותיקים, בני העשור השמיני לחייהם פינו את המקום לבכירי דור הביניים, הצעירים בעשרים שנה לערך. לא שינוי מהפכני אבל כזה שייחלו לו רבים בפת"ח.
בחזרה למספרי 1-2; האסיר מרואן ברגותי, הכלוא לחמישה מאסרי עולם, נהנה כמובן מהילה של גיבור מלחמה ומקונצנזוס, וכמי שמנצח את כל הסקרים. אולם, גם אם מדובר במועמד טבעי הרואה עצמו מקבל על כתפיו את כל הירושה הגדולה שיותיר אבו מאזן, הרי שמתוך תא הכלא מדובר במועמדות וירטואלית של כבוד, ללא אחיזה ממשית במושכות. ברגותי האמביציוזי ומקורביו, ביניהם רעייתו פדוא, עורכת דין במקצועה ואישה דומיננטית (אשר נבחרה למקום ראשון במועצה המהפכנית), החלו זה מכבר להניע קמפיין לשחרורו, בתקווה שיצבור תאוצה והלחץ על ישראל לפתוח את שער בית הכלא "הדרים" יהפוך לממשי בעתיד לבוא.
נוכח זאת, ראוי למקד את הזרקור דווקא סביב מי שכבש את המקום השני, רג'וב, אשר מכהן כיום כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, תפקיד משני בחשיבותו. רג'וב, שועל קרבות ותיק ומחוספס, המבין דבר או שניים ברחוב הפלסטיני, עונד את מדליית הכסף (ומעשית, זהב) בזכות דחיפה חזקה מצד אבו מאזן, אשר כפי הנראה – כך מסתמן ע"פ התוצאות, מעדיף לראות את רג'וב בעמדה טובה יותר לא רק בתנועת הפת"ח, כי אם גם בפיינל פור להנהגת הרשות הפלסטינית כולה. בשלב זה נהנים הפרשנים מלעסוק בספקולציות שונות ובהערכות פוליטיות, אך אין ספק שהעמדה הנוכחית תאפשר לרג'וב, המוכר היטב בישראל, גם לשדרג את הרכב נבחרת הכדורגל הפלסטינית, אולם יותר מכך – לשפר את מיקומו לקראת ההתמודדות על תפקיד הקפטן הפלסטיני.
הכותב הוא מומחה ומרצה לזירה הפלסטינית, לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים.
aloneviatar1.wixsite.com/aloneviatar
ברקע מאבק הירושה בשטחים – ועידת הפת"ח סימנה את המועמדים להוביל את הזירה הפלסטינית במקום אבו מאזן, המתמודדים העיקריים: מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב ומרוואן ברגותי
צילום: AP
״לאלקודס ראיחין שהדאא' אלמלאיין, לאלקודס ראיחין שהדאא' אלמלאיין..." – לירושלים הולכים מיליון שהידים, זה הפזמון אותו קראו בקול רם חברי ועידת הפת"ח השביעית בכינוסם האחרון ברמאללה בנובמבר 2016, עם תום נאומו של אורח הכבוד בכנס, חה"כ איימן עודה, ראש מפלגת "הרשימה המשותפת" בכנסת ישראל. למי מכם שהפזמון מוכר - זה היה גם הפזמון הקבוע של יאסר ערפאת, לשעבר יו"ר אש"ף, יו"ר הרשות הפלסטינית ויו"ר תנועת הפת"ח, כאשר היה מבקש להלהיט את הקהל ולהזרים קצת דם לאומי-מהפכני רענן בקרב ציבור שומעיו. הכריזמה הערפאתית הלכה, המורשת והקצב נשארו.
נחזור קצת לאחור. ועידת הפת"ח השישית נערכה באוגוסט 2009 בבית לחם, ולמעשה עיגנה אז היטב את שלטונו של אבו מאזן, (שכמו ערפאת בזמנו, גם הוא נושא ב-3 התפקידים) וארגנה מחדש את המוסדות, לא לפני שכמובן אישררה את תקנון התנועה המהווה גם את האמנה האידיאולוגית שלה. לא נרשמו דרמות מיוחדות. מאז עברו מעל שבע שנים, והלחץ בקרב שורות התנועה על אבו מאזן גבר. ותיקי הפת"ח, המזוהים עם אבו מאזן ועם מחנהו, הכולל בעיקר את בני דורו, הרגישו היטב את נשיפות הדור הצעיר יותר בעורפיהם, ונאלצו בלית ברירה לקיים סוף סוף את הוועידה השביעית, לאחר שאבו מאזן עצמו פעל לדחותה שוב ושוב. ברקע הוועידה מתנהל מזה חודשים ארוכים מאבק שהולך ומתעצם אחר ירושתו רבת הכובעים של אבו מאזן, שהכל לוטשים עיניים אליה.
כמה מילים על המבנה הארגוני של המאבק הפוליטי המרתק הזה. ובכן, תנועת הפת"ח, המובילה את הזרם הלאומי הפלסטיני (בשונה מזה האסלאמי בהובלת החמאס) מהווה את עמוד השדרה של אש"ף, ובעיקר של הרשות הפלסטינית על זרועותיה. היא מורכבת משלושה רבדים. בראש הפירמידה התנועתית ניצבים יו"ר וחברי הוועד המרכזי (21 במספר, 18 נבחרים ו- 3 ממונים ע"י היו"ר), שהם למעשה גוף ההנהגה העליון של התנועה, מעין "ממשלת הפת"ח"; מתחתיהם ממוקמת המועצה המהפכנית, הכוללת כ-80 חברים, הפרלמנט של הפת"ח; והגוף השלישי במדרג, בסיס הפירמידה, הינו הוועידה הכללית, הכוללת כ-2700 חברים, בדומה לפורום שאנחנו מכירים בשם "חברי מרכז". ע"פ החלטת יושב ראש התנועה, מתכנסת תנועת הפת"ח על שלוש מסגרותיה לדיון ממושך העוסק בנושאים אידיאולוגיים וארגוניים שונים, כאשר בסופו מפרסמת התנועה את המצע האידאולוגי המעודכן שלה, וכן שורת החלטות אירגוניות הכוללות בד"כ גם מינויים לתפקידים שונים וכיו"ב.
הוועידה הנוכחית הייתה כאמור מעניינת במיוחד, לאור התמקדותה של הפוליטיקה הפלסטינית במאבק הירושה. הטוען המרכזי לכתר הינו מוחמד דחלאן, המוכר היטב למערכת הישראלית כמי שהיה אחד מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים (ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה בעבר), שר הפנים הפלסטיני ובעיקר אחד מבכירי ההנהגה הפלסטינית. דחלאן, הידוע בכינויו "אבו פאדי", יליד מחנה הפליטים חאן יונס ואיש אמיד מאד ורב קשרים, נתפס בקרב גורמים בהנהגה הפלסטינית כמי שתבוסת הרשות לחמאס ברצועה ביוני 2007 רשומה על שמו. מאז אותו אירוע מכונן, אשר תפס את הרשות "עם המכנסיים למטה", שהה דחלאן בעיקר במדינות המפרץ ופעל על מנת לחזק את מעמדו במעגל החיצוני לשטחים, ובכלל זה מצרים. נוסף על כך ועל רקע יריבות קשה עם אבו מאזן, הורחק דחלאן על ידי ה"ראיס" מתנועת הפת"ח ומהשטחים בכלל ונושל מעמדות כוח. מחנהו בפת"ח ובמועצה המחוקקת ספג חבטות נוספות, כתוצאה מפעילות אינטנסיבית ונחושה מצד אבו מאזן ואנשיו ברשות, אשר עשו הכל על מנת למנוע מדחלאן כל אחיזה פוליטית. אקורד הסיום של אבו מאזן לקראת הוועידה היה למנוע מדחלאן וגורמי אופוזיציה נוספים, אשר חלקם שוהה מחוץ ליהודה ושומרון, השתתפות בוועידה, כך שבסופו של דבר נכחו בה כ-1400 איש, מחצית מהפורום המלא. הרכב זה היה נוח יותר למחנהו של אבו מאזן על מנת לעצב את תוצאות הבחירות כרצונו, ובעיקר כדי לקבע ככל שניתן את הישארותו של דחלאן, האויב המר והחתרן הבלתי נלאה, מחוץ לגבולות המגרש.
ההחלטה הראשונה של הנהגת התנועה, החלק הפחות מותח של תהליך הבחירות, לא הפתיעה אף אחד; אבו מאזן כמתמודד יחיד נבחר לקדנציה נוספת של חמש שנים. משמעות הדבר היא, שבניגוד לחלק מהתחזיות, חיזק אבו מאזן את מעמדו הפנימי עוד יותר, וסימן לסביבה הפנימית והחיצונית שבשלב זה אין בכוונתו להתנדב ולעזוב מרצונו את הזירה בקרוב. בהקשר זה ראוי לציין, כי אמנם אבו מאזן אינו נהנה מפופולריות גבוהה בציבור הפלסטיני, אולם בזירה הפוליטית הפנימית הוא הצליח לעבור היטב את כל המכשולים שהציבו בפניו מאז התיישב על כיסא המנהיג (נובמבר 2004). המהלך השני בוועידה היה מעניין ומשמעותי יותר; 65 מבכירי התנועה התמודדו על 18 מושבים, המעניקים לכל אחד מיושביהם מעמד, כוח, כבוד ותנאי שכר נאים. בין אלה היו מספר מועמדים שחתרו להתברג גבוה ולשפר את מעמדם הפוליטי, לקראת חלוקת שלל עתידית בהנהגה הפלסטינית. התוצאות הבולטות והחשובות בבחירות לוועד המרכזי היו כדלהלן: מרואן ברגותי מקום ראשון (שני אחרי אבו מאזן), ג'יבריל רג'וב מקום שני. כמו כן, ותיקי התנועה כמו אחמד קריע (אבו עלאא'), סלים זענון ונוספים, הורחקו מהנבחרת ועברו לרשימת המועצה המהפכנית. עוד שמות מוכרים שנכנסו לוועד המרכזי הינם צאא'ב עריקאת, האיש והמו"מ, ותאופיק טיראוי, לשעבר מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים. למעט אבו מאזן, דור הוותיקים, בני העשור השמיני לחייהם פינו את המקום לבכירי דור הביניים, הצעירים בעשרים שנה לערך. לא שינוי מהפכני אבל כזה שייחלו לו רבים בפת"ח.
בחזרה למספרי 1-2; האסיר מרואן ברגותי, הכלוא לחמישה מאסרי עולם, נהנה כמובן מהילה של גיבור מלחמה ומקונצנזוס, וכמי שמנצח את כל הסקרים. אולם, גם אם מדובר במועמד טבעי הרואה עצמו מקבל על כתפיו את כל הירושה הגדולה שיותיר אבו מאזן, הרי שמתוך תא הכלא מדובר במועמדות וירטואלית של כבוד, ללא אחיזה ממשית במושכות. ברגותי האמביציוזי ומקורביו, ביניהם רעייתו פדוא, עורכת דין במקצועה ואישה דומיננטית (אשר נבחרה למקום ראשון במועצה המהפכנית), החלו זה מכבר להניע קמפיין לשחרורו, בתקווה שיצבור תאוצה והלחץ על ישראל לפתוח את שער בית הכלא "הדרים" יהפוך לממשי בעתיד לבוא.
נוכח זאת, ראוי למקד את הזרקור דווקא סביב מי שכבש את המקום השני, רג'וב, אשר מכהן כיום כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, תפקיד משני בחשיבותו. רג'וב, שועל קרבות ותיק ומחוספס, המבין דבר או שניים ברחוב הפלסטיני, עונד את מדליית הכסף (ומעשית, זהב) בזכות דחיפה חזקה מצד אבו מאזן, אשר כפי הנראה – כך מסתמן ע"פ התוצאות, מעדיף לראות את רג'וב בעמדה טובה יותר לא רק בתנועת הפת"ח, כי אם גם בפיינל פור להנהגת הרשות הפלסטינית כולה. בשלב זה נהנים הפרשנים מלעסוק בספקולציות שונות ובהערכות פוליטיות, אך אין ספק שהעמדה הנוכחית תאפשר לרג'וב, המוכר היטב בישראל, גם לשדרג את הרכב נבחרת הכדורגל הפלסטינית, אולם יותר מכך – לשפר את מיקומו לקראת ההתמודדות על תפקיד הקפטן הפלסטיני.
הכותב הוא מומחה ומרצה לזירה הפלסטינית, לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים.
aloneviatar1.wixsite.com/
