סכנת חיים – דיון מלומד או מציאות סבוכה?
בעקבות התקרית בסופ"ש, בו ירה למוות מח"ט בנימין בצעיר פלסטיני שיידה לעברו אבנים, מנסה תא"ל (מיל') ניצן נוריאל להעניק הצצה לעולם המורכב של המציאות המבצעית באיו"ש ולפעילות הכוחות. דעה
ניצן נוריאל
| 13/07/2015
אירוע הריגת המחבל על ידי מח"ט בנימין, בסוף השבוע, מחדש את הוויכוח על מהי סכנת חיים? וכיצד, בזמן אמת, ניתן לערוך את הערכת המצב שתוביל לקבלת ההחלטה "הנכונה"?
טור זה אינו מבחינת ניתוח תיאורטי של מצבים מבצעיים וגם לא "מורה נבוכים" ללוחמים ומפקדים בשטח. כול תכליתו, בשלב הזה, הוא לאפשר הצצה לעולם המורכב והסבוך של המציאות המבצעית באשר היא ואולי לאפשר, מחד גיסא למגבים, ומאידך גיסא למגנים, לבסס את טענותיהם.
ראשית, חיוני לומר שסכנת חיים היא מצב סובייקטיבי. זה אינו מדע מדויק, אין אמת אחת. עבור אחד סכנת חיים זה לראות נחש ארסי מ-10 מטר - ועבור השני נחש ארסי אינו סכנת חיים כלל (כי יש לו ניסיון והוא יודע מה עושים).
מבחן הכרה במצב כסכנת חיים הוא "מבחן האדם הסביר". כלומר, אחרי, (כול הדיון על הנושא הוא בדיעבד) כך שאחרי האירוע יבחנו כלל הנסיבות על ידי "האדם הסביר" - כזה שבקיא בהוראות המבצעיות, בקיא במצבי סכנת חיים וידע לעשות את הערכת המצב שבדיעבד, להיכנס לנעליו של מי שהיה בסכנת החיים ורק כך ידע לשקול האם באמת היה בסכנת חיים שהצדיקה את מעשיו או לא.
מבלי להסתכסך עם אף אחד ממערכי החקירה של צה"ל, חיוני שמבחן "האדם הסביר" לא יישאר רק בידיהם של חוקרים. למימד הפיקודי יש וצריך להיות משקל רב יותר.
ולעצם הדיון – הדרך הפשוטה לבצעו היא דרך הדוגמאות. כאן המקום, בגילוי נאות, לציין שכותב טור זה היה בעצמו, לא כול שכן חייליו, במצבי "סכנת חיים" הן באיו"ש והן באזח"ע - כך שבמחינתי זה ממש לא דיון תיאורטי.
כאשר אתה נקלע למארב אבנים או סלעים (לגודל האבן לא צריכה להיות משמעות בפענוח המצב כסכנת חיים!) לא כול שכן בנסיעה, המפגש בין האבן לרכב הנוסע או ראשך הלא ממוגן הוא ללא כול ספק סכנת חיים. הסטת הרכב מבהלה, או חלילה פגיעה בשימשה שגורמת לך להיפגע וכתוצאה מכך לעשות תאונה. השאלה לכאורה מתחדדת מה הגדרת המצב כאשר האבנים חדלו מלעוף והמיידים נסים על נפשם מהשטח? האם סכנת החיים חלפה?
כאמור זה לא צריך להיות דיון פילוסופי אלא זו צריכה להיות מדיניות. למיטב שיפוטי, באירוע בו מתקיים יידוי אבנים על רכב בתנועה או על כוח רגלי מטווח קצר (10-15 מטר) הוא בהגדרה מצב של סכנת חיים, וככזה מוטלת עליך החובה להסיר את מצב סכנת החיים, לרבות בירי, על מנת לפגוע.
לפעולה שכזו, מעבר להסרת מצב סכנת החיים לאלתר, יש בה מרכיב משמעותי של הסרת מצב סכנת חיים עתידי כלפי "הקורבנות" הבאים. הדעת נותנת שמי שמעז לזרוק סלעים או אבנים על רכב נוסע או כוח רגלי בטווחים קצרים לא יהסס לעשות זאת שוב, יתרה מכך אם לאורך זמן ילמד שפעולת השלכת האבנים/סלעים אינה גובה ממנו שום מחיר. הרי במצב כזה יש סיכוי שיאזור יותר אומץ ויעיז יותר, אותה תעוזה שללא ספק תעמיד אנשים אחרים בסכנת חיים.
במצב דומה, כשמתחיל המרדף אחרי מיידה האבנים והוא/הם בוודאות במנוסה (עם הגב אליך) הרי שלכאורה סכנת חיים לא קיימת כלל. האומנם? לא בטוח! אותו מיידה אבנים שכרגע נמצא לכאורה במנוסה יכול בכול נקודת זמן להתכופף להרים אבן ולחזור על פעולת היידוי, רק שהפעם מתוך "הגנה" בניגוד ליידוי הקודם שהוא "התקפה". כמובן שתמיד קיימת האפשרות שיש כאן "מארב משיכה" - קרי הבורח מתכנן את מסלול מנוסתו כך שהרודף או הרודפים יוכנסו לתוך מארב מתוכנן. בכול מצב הירי נכון שיכוון לפלג גוף תחתון אם כי לא ניתן להבטיח פגיעה בפלג גוף תחתון.
אלו, על קצה המזלג, התרחישים איתם נדרש הכוח להתמודד (ניתן להמשיך ולפתחם וזה מה שאנחנו המפקדים עושים) ואל מולם צריך לתדרך על סדר פעולות המתחייב ממצבים אלו באופן שהחייל הפשוט ידע מה לעשות.
מעשית, אני מאמין שבמהלך מתוכנן נכון ונחוש ניתן לצמצם את השימוש בידויי אבנים/ סלעים כך שיהיה ברור לכול מי שחושב להשתתף בידויי אבנים שהוא משתתף באירוע בו יש "סכנת חיים" ולכן דמו בראשו!
שתי הערות לא בלתי רלוונטיות:
אם אלה הכללים הנכונים בעת כול אירועי זריקת אבנים, האם נכון להכיל את הכללים שציינתי גם על אירועי זריקות אבנים במגזר הערבי ישראלי? ובמגזר היהודי?
מה סט הכללים החלופי שיוכל להשיג את אפקט ההרתעה הנדרש? אם יש כזה נכון לאמצו. אם הפער הוא טכנולוגי, קרי אמצעים שאם נשתמש בהם ננטרל את מיידי האבנים מבלי להרוג אותם, יש לפתחם לאלתר.
מעשית, עלינו לחתור לכך שיידוי אבנים /סלעים יפסק כאמצעי "לגיטימי" לגילויי מרי /התנגדות, בשילוב של הרתעה וענישה.
אין סיכוי שחקירות מצ"ח יצליחו לצמצם את תופעת ידויי האבנים/סלעים ,רק להיפך. טוב שנמשיך לבדוק כול אירוע, לתחקר את המימד המבצעי ולתת למפקדים להוביל את מאמץ הענישה (היכן שצריך).
בעקבות התקרית בסופ"ש, בו ירה למוות מח"ט בנימין בצעיר פלסטיני שיידה לעברו אבנים, מנסה תא"ל (מיל') ניצן נוריאל להעניק הצצה לעולם המורכב של המציאות המבצעית באיו"ש ולפעילות הכוחות. דעה
ניצן נוריאל
| 13/07/2015
אירוע הריגת המחבל על ידי מח"ט בנימין, בסוף השבוע, מחדש את הוויכוח על מהי סכנת חיים? וכיצד, בזמן אמת, ניתן לערוך את הערכת המצב שתוביל לקבלת ההחלטה "הנכונה"?
טור זה אינו מבחינת ניתוח תיאורטי של מצבים מבצעיים וגם לא "מורה נבוכים" ללוחמים ומפקדים בשטח. כול תכליתו, בשלב הזה, הוא לאפשר הצצה לעולם המורכב והסבוך של המציאות המבצעית באשר היא ואולי לאפשר, מחד גיסא למגבים, ומאידך גיסא למגנים, לבסס את טענותיהם.
ראשית, חיוני לומר שסכנת חיים היא מצב סובייקטיבי. זה אינו מדע מדויק, אין אמת אחת. עבור אחד סכנת חיים זה לראות נחש ארסי מ-10 מטר - ועבור השני נחש ארסי אינו סכנת חיים כלל (כי יש לו ניסיון והוא יודע מה עושים).
מבחן הכרה במצב כסכנת חיים הוא "מבחן האדם הסביר". כלומר, אחרי, (כול הדיון על הנושא הוא בדיעבד) כך שאחרי האירוע יבחנו כלל הנסיבות על ידי "האדם הסביר" - כזה שבקיא בהוראות המבצעיות, בקיא במצבי סכנת חיים וידע לעשות את הערכת המצב שבדיעבד, להיכנס לנעליו של מי שהיה בסכנת החיים ורק כך ידע לשקול האם באמת היה בסכנת חיים שהצדיקה את מעשיו או לא.
מבלי להסתכסך עם אף אחד ממערכי החקירה של צה"ל, חיוני שמבחן "האדם הסביר" לא יישאר רק בידיהם של חוקרים. למימד הפיקודי יש וצריך להיות משקל רב יותר.
ולעצם הדיון – הדרך הפשוטה לבצעו היא דרך הדוגמאות. כאן המקום, בגילוי נאות, לציין שכותב טור זה היה בעצמו, לא כול שכן חייליו, במצבי "סכנת חיים" הן באיו"ש והן באזח"ע - כך שבמחינתי זה ממש לא דיון תיאורטי.
כאשר אתה נקלע למארב אבנים או סלעים (לגודל האבן לא צריכה להיות משמעות בפענוח המצב כסכנת חיים!) לא כול שכן בנסיעה, המפגש בין האבן לרכב הנוסע או ראשך הלא ממוגן הוא ללא כול ספק סכנת חיים. הסטת הרכב מבהלה, או חלילה פגיעה בשימשה שגורמת לך להיפגע וכתוצאה מכך לעשות תאונה. השאלה לכאורה מתחדדת מה הגדרת המצב כאשר האבנים חדלו מלעוף והמיידים נסים על נפשם מהשטח? האם סכנת החיים חלפה?
כאמור זה לא צריך להיות דיון פילוסופי אלא זו צריכה להיות מדיניות. למיטב שיפוטי, באירוע בו מתקיים יידוי אבנים על רכב בתנועה או על כוח רגלי מטווח קצר (10-15 מטר) הוא בהגדרה מצב של סכנת חיים, וככזה מוטלת עליך החובה להסיר את מצב סכנת החיים, לרבות בירי, על מנת לפגוע.
לפעולה שכזו, מעבר להסרת מצב סכנת החיים לאלתר, יש בה מרכיב משמעותי של הסרת מצב סכנת חיים עתידי כלפי "הקורבנות" הבאים. הדעת נותנת שמי שמעז לזרוק סלעים או אבנים על רכב נוסע או כוח רגלי בטווחים קצרים לא יהסס לעשות זאת שוב, יתרה מכך אם לאורך זמן ילמד שפעולת השלכת האבנים/סלעים אינה גובה ממנו שום מחיר. הרי במצב כזה יש סיכוי שיאזור יותר אומץ ויעיז יותר, אותה תעוזה שללא ספק תעמיד אנשים אחרים בסכנת חיים.
במצב דומה, כשמתחיל המרדף אחרי מיידה האבנים והוא/הם בוודאות במנוסה (עם הגב אליך) הרי שלכאורה סכנת חיים לא קיימת כלל. האומנם? לא בטוח! אותו מיידה אבנים שכרגע נמצא לכאורה במנוסה יכול בכול נקודת זמן להתכופף להרים אבן ולחזור על פעולת היידוי, רק שהפעם מתוך "הגנה" בניגוד ליידוי הקודם שהוא "התקפה". כמובן שתמיד קיימת האפשרות שיש כאן "מארב משיכה" - קרי הבורח מתכנן את מסלול מנוסתו כך שהרודף או הרודפים יוכנסו לתוך מארב מתוכנן. בכול מצב הירי נכון שיכוון לפלג גוף תחתון אם כי לא ניתן להבטיח פגיעה בפלג גוף תחתון.
אלו, על קצה המזלג, התרחישים איתם נדרש הכוח להתמודד (ניתן להמשיך ולפתחם וזה מה שאנחנו המפקדים עושים) ואל מולם צריך לתדרך על סדר פעולות המתחייב ממצבים אלו באופן שהחייל הפשוט ידע מה לעשות.
מעשית, אני מאמין שבמהלך מתוכנן נכון ונחוש ניתן לצמצם את השימוש בידויי אבנים/ סלעים כך שיהיה ברור לכול מי שחושב להשתתף בידויי אבנים שהוא משתתף באירוע בו יש "סכנת חיים" ולכן דמו בראשו!
שתי הערות לא בלתי רלוונטיות:
אם אלה הכללים הנכונים בעת כול אירועי זריקת אבנים, האם נכון להכיל את הכללים שציינתי גם על אירועי זריקות אבנים במגזר הערבי ישראלי? ובמגזר היהודי?
מה סט הכללים החלופי שיוכל להשיג את אפקט ההרתעה הנדרש? אם יש כזה נכון לאמצו. אם הפער הוא טכנולוגי, קרי אמצעים שאם נשתמש בהם ננטרל את מיידי האבנים מבלי להרוג אותם, יש לפתחם לאלתר.
מעשית, עלינו לחתור לכך שיידוי אבנים /סלעים יפסק כאמצעי "לגיטימי" לגילויי מרי /התנגדות, בשילוב של הרתעה וענישה.
אין סיכוי שחקירות מצ"ח יצליחו לצמצם את תופעת ידויי האבנים/סלעים ,רק להיפך. טוב שנמשיך לבדוק כול אירוע, לתחקר את המימד המבצעי ולתת למפקדים להוביל את מאמץ הענישה (היכן שצריך).
