עומדים על המשמר
במשרד לביטחון הפנים עומלים על יישום התיקון לחוק כלי ירייה שמטרתו לערוך בדיקות כשרות נפשית למי שמחזיק ברישיון נשק מתוקף תפקידו. דניאל רוט, לשעבר אלופת ישראל בקליעה (ירי אולימפי), בראיון מיוחד עם מי שאחראי על האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה
דניאל רוט
| 28/03/2015
מאות אלפי סחיטות ההדק, ההדף, קולות הנפץ והתרמילים הלוהטים שבקעו מקני הרובים שלי במשך עשור לימדו אותי המון על משמעת עצמית, יכולות שליטה בריכוז ובדופק ופיתוח אינסטינקטים חייתיים לצד שימוש רב בעדינות. דבר אחד ברור לי באופן חד-משמעי - מי שאוחז בנשק חייב להיות סופר רציני. את המתלהב התורן, שהצהיר בפניי "רוצה גם נשק משלי", הייתי שולחת למכונות משחקי הווידאו במרכז המסחרי השכונתי. האמנתי ששם יספיק לו אקדח צעצוע שיהלום את הפוזה. ובכך, עצתי אליו תחסוך מהאגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה סירוב לעוד בקשה.
מי שאחראי למתן רישיונות לכלי ירייה במדינת ישראל הוא האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה, שבראשו ניצב מר יעקב עמית. את הריאיון המיוחד עמו לישראל דיפנס אנו עורכים במגרש הביתי שלו, במשרד לביטחון הפנים, שבו הוא מאייש את כיסאו זה שני עשורים (יש להעיר כי עד לשנת 2011 האגף היה מסופח למשרד הפנים, ולאחר מכן עבר להיות תחת פיקודו של המשרד לביטחון הפנים).
יעקב עמית החל את דרכו הצה"לית בסיירות אגוז ושקד. מאז, שימש מפקד קורס אמצעים מיוחדים בביה"ס לחי"ר, קצין אג"ם בעזה ובהמשך של המנהל האזרחי והשתחרר בדרגת סא"ל. מאז שחרורו מצה"ל, ובמשך 19 שנים, הוא משמש ראש האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה. "יש לי עוד המון מה לעשות בתפקיד", הוא אומר בפה מלא. למרבה הפלא, נשק אישי אין לו בשנים האחרונות, "מעדיף שלא ירימו גבות", הוא מסביר.
עמית נכנס לתפקידו בתקופה שבה הייתה בישראל אנרכיה של ממש בתחום. אז, בשנת 1996, לא הייתה שליטה מלאה בכל נושא הפיקוח בארץ. חלק גדול מהגופים לא היו מחויבים לנהל את ענייני הנשק, אלא רק מהרגע שבו הוא נמכר. אחד ממהלכיו הראשונים בתפקיד היה להורות על חיוב דיווח על הנשקים שברשות הסוחרים, לטובת רישום ממוחשב, ולשמחתו הרבה נרשמה הבנה מצדם. אך נעזוב כרגע את זיכרונות העבר של עמית ונתמקד בהווה שלו וגם שלנו.
בחודש פברואר האחרון התיקון ל"חוק כלי ירייה" נכנס לתוקף. תיקון זה, רק נבהיר, אינו נוגע לאזרחים פרטיים אלא למי שנושאים כלי נשק מתוקף תפקידם בחברות אבטחה וכן בעלי רישיון מיוחד במשרדי ממשלה ובמפעלים פרטיים.
ולכן, מי שעד עכשיו ביקש להוציא רישיון לכלי ירייה נדרש למלא שאלון ולעבור בדיקת רופא בלבד, נדרש כיום לעבור גם בדיקת כשירות נפשית לפני שהוא מגיע לשלב ההכשרה המעשית. התיקון, מקורו בהבנה כי הבדיקות שנערכו עד כה, לא שיקפו את מצבו הבריאותי של האדם בצורה מהימנה ואת מידת מסוכנותו בכל הנוגע לנשיאת נשק. מעתה, כאמור, יצטרכו המבקשים רישיון לערוך בדיקת כשירות נפשית אצל אחד ממאה הפסיכולוגים שהוכשרו לטובת העניין על ידי האגף.
במהלך 2013 אירעו שבעה מקרים של ירי בנשק שהוחזק על ידי מאבטחים, שגרמו לפציעתם של 13 בני אדם. בשלושה מהמקרים המאבטח היורה שם קץ לחייו. האם בדיקת הכשירות הנפשית בנוגע לרישיון נשק נכנסה לתוקף בעקבות כך?
"אכן קיים קשר למקרים. בתחילה הייתה כוונה לחייב כל מי שמחזיק בכלי נשק לבצע בדיקת כשירות נפשית, אבל לא היה פשוט כל כך להעביר זאת. חברות אבטחה לעיתים ממהרות לחלק כלי נשק לעובדים. אדם שרוצה לעסוק באבטחה ועמד בתבחיני הסף - גיל, אזרחות ישראלית, תעודת יושר ואישור רפואי, רשאי לגשת לאימון ירי. הבעיה היא שחלק מהחברות מתנהלות לרוב משיקולים עסקיים, ולכן יש לא מעט מקומות שבהם מועסקים מאבטחים שאינם מיומנים מספיק, ואף מסוכנים".
האם יש כוונה לצמצום כמות כלי הנשק שברשות האזרחים?
"המדיניות היא לא כזו. אין כוונה לצמצם, אלא לחדד את התבחינים. רק אם אתה צריך נשק וכשיר לכך - תקבל. רק בחודש נובמבר האחרון הרחבנו את רשימת היישובים שזכאים לכלי ירייה לטובת ביטחון האזרחים המתגוררים בהם. מה שכן, אחד הדברים הראשונים שהשר לביטחון הפנים הבא יצטרך לעשות, הוא לבדוק את התבחינים ובשלב מאוחר יותר לתת הערכת מצב".
במדינת ישראל יש כיום כ-150 אלף כלי נשק בבעלות פרטית, כ-130 אלף כלי נשק ברשות ארגונים ומספר לא מבוטל של כלי נשק שמוברחים לגבולות המדינה, ועליהם משטרת ישראל מתקשה להשתלט. שיעור הנשים בסטטיסטיקה הזו עומד על 5% במגזר הפרטי, לעומת פי חמישה במגזר הארגוני. למרות הצהרתו של עמית כי אין כוונה לצמצם את כמות כלי הנשק שברשות האזרחים, העובדות מעידות אחרת. כמות כלי הנשק בבעלות הפרטית ירדה במחצית מהיום שבו הוא נכנס לתפקיד.
יש לציין כי תהליך הוצאת רישיון לכלי ירייה לאדם פרטי כולל תשעה שלבים: הגשת בקשה לרישיון חדש, בדיקת זכאות (תבחינים), קביעת תור בלשכה לריאיון אישי עם פקיד רישוי, מילוי הצהרת בריאות, קניית כלי נשק, אימון במטווח, תשלום אגרה, השגת האישורים הנדרשים ללשכת רישוי כלי ירייה ולבסוף קבלת הרישיון. אך מעבר להליך קפדני זה ולעלויות שמצטברות בעקבותיו לאלפי שקלים, הסיפור אינו מסתיים כאן.
טענת כי אין כוונה לצמצם את כמות כלי הנשק שברשות האזרחים, אך דרישות האגף הופכות נוקשות
"אין ספק שכיום יש הקפדה מסיבית על הכשרה ולא די בלשלם את אגרת הרישוי אחת לשלוש שנים. לא ייתכן שאדם יחדש את רישיונו בלי שעבר אימון ירי או בלי שיבדקו את הכשירות שלו. כמו כן, במסגרת הבדיקות שמבוצעות לפני חידוש רישיון הנשק, מתבצע אימות כי אכן מדובר בכלי הנשק הרלוונטי. היו מקרים שאנשים הגיעו למטווחים עם כלי נשק לא שלהם, ובדיעבד מצאנו כלי נשק שהוחלפו בטעות בין בני משפחה או כאלה שכלל לא מסוגלים לירות. כיום יש לנו כוונה מוצהרת לקצר את תוקף הרישיון ולהעלות את מספר האימונים".
כוונה זו מייקרת משמעותית את העלויות לבעלי כלי נשק
"לא מדויק. הם ישלמו אגרה חד-פעמית לתקופה של כעשור ולא יחויבו לחדש את הרישיון מדי שלוש שנים, אבל כן לבצע הכשרה בתשלום כל שנה. בשיחות מוקדמות שערכנו עם המטווחים הובעה נכונות למחירים נוחים יותר".
בעלי כלי הנשק הפרטיים היחידים בישראל שפטורים מתשלום אגרה ומהכשרה הם בני משפחות שכולות. אותן משפחות שמחזיקות בכלי הנשק האישי של אהובן כמזכרת. על אף היותו של כלי הנשק ממוסגר ומושבת (הנוקר מפורק וחלקים בנשק מולחמים), גם עליהם חלה החובה לחדש את רישיון הנשק בכל שלוש שנים, במסגרת ההקלות.
אוכלוסייה נוספת שעליה עמית נותן את הדעת היא זו שטרם חידשה את רישיון הנשק. "מדובר בכ-4,500 אנשים שכלי הנשק שלהם לא נבדקו ויש פוטנציאל לסכנה. על פי החוק, הם חייבים להפקיד מיד את כלי הנשק במשטרה ומי שלא יעשה זאת, דינו חצי שנת מאסר. בקרוב נצא במבצע אכיפה וברגע שנתפוס את אותם אנשים, אני בספק גדול אם נחדש להם את הרישיון", כך לדבריו.
האם במדינת ישראל קשה לקבל רישיון לנשק?
"התשובה מורכבת, כי כל מי שצריך וכשיר לכך, מקבל רישיון. המדיניות כיום היא מאזנת, ולפיה אם יש צורך בכמות גדולה יותר של כלי נשק בקרב אוכלוסיות מסוימות הן יקבלו אותם בפרק זמן של שבוע עד שבועיים. מנגד, אם סבורים כי נשק בידי הציבור הרחב עלול להזיק, מקשים את התבחינים. לאדם שאינו עומד בתבחינים, קשה מאוד להוציא רישיון נשק עד כדי בלתי אפשרי".
מה לגבי חריגים?
"מעבר לספורטאים צעירים מהתחום (כותבת שורות אלו קיבלה רישיון לנשק בגיל 15), אנחנו משתדלים לא לאשר רישיונות חריגים, כי אנחנו חוטפים על זה ולפעמים גם מגיעים לבתי משפט. אני מבין אנשים ששירתו בצבא ומרגישים שנתנו את כל כולם ואחר כך לא מאפשרים להם לקבל נשק כביכול. עם זאת, אנחנו תמיד מנסים להסביר שנשק בבעלות פרטית הוא מקרה אחר ולא נכנעים למלחמות שיוצאים אליהם נגדנו".
ובכל זאת, מה הסיפוק הגדול ביותר בתפקידך?
"העובדות מעידות על כך שאם כלי נשק נמצא ברשות אדם אמין, זה תמיד גורם לתוספת ביטחון ולא לנזק. הרבה פעמים הלכתי לישון בלילה במחשבה שמחבל תכנן לבצע פיגוע באזור הומה אדם, אך ברגע האמת הבחין באדם הנושא כלי נשק ותחמושת ונרתע".
****
הכותבת הייתה אלופת ישראל בקליעה (ירי אולימפי) במשך 8 שנים, היא מדליסטית הארד מאליפות העולם 2006 ועד היום מחזיקה בשיאי ישראל
במשרד לביטחון הפנים עומלים על יישום התיקון לחוק כלי ירייה שמטרתו לערוך בדיקות כשרות נפשית למי שמחזיק ברישיון נשק מתוקף תפקידו. דניאל רוט, לשעבר אלופת ישראל בקליעה (ירי אולימפי), בראיון מיוחד עם מי שאחראי על האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה
מאות אלפי סחיטות ההדק, ההדף, קולות הנפץ והתרמילים הלוהטים שבקעו מקני הרובים שלי במשך עשור לימדו אותי המון על משמעת עצמית, יכולות שליטה בריכוז ובדופק ופיתוח אינסטינקטים חייתיים לצד שימוש רב בעדינות. דבר אחד ברור לי באופן חד-משמעי - מי שאוחז בנשק חייב להיות סופר רציני. את המתלהב התורן, שהצהיר בפניי "רוצה גם נשק משלי", הייתי שולחת למכונות משחקי הווידאו במרכז המסחרי השכונתי. האמנתי ששם יספיק לו אקדח צעצוע שיהלום את הפוזה. ובכך, עצתי אליו תחסוך מהאגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה סירוב לעוד בקשה.
מי שאחראי למתן רישיונות לכלי ירייה במדינת ישראל הוא האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה, שבראשו ניצב מר יעקב עמית. את הריאיון המיוחד עמו לישראל דיפנס אנו עורכים במגרש הביתי שלו, במשרד לביטחון הפנים, שבו הוא מאייש את כיסאו זה שני עשורים (יש להעיר כי עד לשנת 2011 האגף היה מסופח למשרד הפנים, ולאחר מכן עבר להיות תחת פיקודו של המשרד לביטחון הפנים).
יעקב עמית החל את דרכו הצה"לית בסיירות אגוז ושקד. מאז, שימש מפקד קורס אמצעים מיוחדים בביה"ס לחי"ר, קצין אג"ם בעזה ובהמשך של המנהל האזרחי והשתחרר בדרגת סא"ל. מאז שחרורו מצה"ל, ובמשך 19 שנים, הוא משמש ראש האגף לרישוי ולפיקוח כלי ירייה. "יש לי עוד המון מה לעשות בתפקיד", הוא אומר בפה מלא. למרבה הפלא, נשק אישי אין לו בשנים האחרונות, "מעדיף שלא ירימו גבות", הוא מסביר.
עמית נכנס לתפקידו בתקופה שבה הייתה בישראל אנרכיה של ממש בתחום. אז, בשנת 1996, לא הייתה שליטה מלאה בכל נושא הפיקוח בארץ. חלק גדול מהגופים לא היו מחויבים לנהל את ענייני הנשק, אלא רק מהרגע שבו הוא נמכר. אחד ממהלכיו הראשונים בתפקיד היה להורות על חיוב דיווח על הנשקים שברשות הסוחרים, לטובת רישום ממוחשב, ולשמחתו הרבה נרשמה הבנה מצדם. אך נעזוב כרגע את זיכרונות העבר של עמית ונתמקד בהווה שלו וגם שלנו.
בחודש פברואר האחרון התיקון ל"חוק כלי ירייה" נכנס לתוקף. תיקון זה, רק נבהיר, אינו נוגע לאזרחים פרטיים אלא למי שנושאים כלי נשק מתוקף תפקידם בחברות אבטחה וכן בעלי רישיון מיוחד במשרדי ממשלה ובמפעלים פרטיים.
ולכן, מי שעד עכשיו ביקש להוציא רישיון לכלי ירייה נדרש למלא שאלון ולעבור בדיקת רופא בלבד, נדרש כיום לעבור גם בדיקת כשירות נפשית לפני שהוא מגיע לשלב ההכשרה המעשית. התיקון, מקורו בהבנה כי הבדיקות שנערכו עד כה, לא שיקפו את מצבו הבריאותי של האדם בצורה מהימנה ואת מידת מסוכנותו בכל הנוגע לנשיאת נשק. מעתה, כאמור, יצטרכו המבקשים רישיון לערוך בדיקת כשירות נפשית אצל אחד ממאה הפסיכולוגים שהוכשרו לטובת העניין על ידי האגף.
במהלך 2013 אירעו שבעה מקרים של ירי בנשק שהוחזק על ידי מאבטחים, שגרמו לפציעתם של 13 בני אדם. בשלושה מהמקרים המאבטח היורה שם קץ לחייו. האם בדיקת הכשירות הנפשית בנוגע לרישיון נשק נכנסה לתוקף בעקבות כך?
"אכן קיים קשר למקרים. בתחילה הייתה כוונה לחייב כל מי שמחזיק בכלי נשק לבצע בדיקת כשירות נפשית, אבל לא היה פשוט כל כך להעביר זאת. חברות אבטחה לעיתים ממהרות לחלק כלי נשק לעובדים. אדם שרוצה לעסוק באבטחה ועמד בתבחיני הסף - גיל, אזרחות ישראלית, תעודת יושר ואישור רפואי, רשאי לגשת לאימון ירי. הבעיה היא שחלק מהחברות מתנהלות לרוב משיקולים עסקיים, ולכן יש לא מעט מקומות שבהם מועסקים מאבטחים שאינם מיומנים מספיק, ואף מסוכנים".
האם יש כוונה לצמצום כמות כלי הנשק שברשות האזרחים?
"המדיניות היא לא כזו. אין כוונה לצמצם, אלא לחדד את התבחינים. רק אם אתה צריך נשק וכשיר לכך - תקבל. רק בחודש נובמבר האחרון הרחבנו את רשימת היישובים שזכאים לכלי ירייה לטובת ביטחון האזרחים המתגוררים בהם. מה שכן, אחד הדברים הראשונים שהשר לביטחון הפנים הבא יצטרך לעשות, הוא לבדוק את התבחינים ובשלב מאוחר יותר לתת הערכת מצב".
במדינת ישראל יש כיום כ-150 אלף כלי נשק בבעלות פרטית, כ-130 אלף כלי נשק ברשות ארגונים ומספר לא מבוטל של כלי נשק שמוברחים לגבולות המדינה, ועליהם משטרת ישראל מתקשה להשתלט. שיעור הנשים בסטטיסטיקה הזו עומד על 5% במגזר הפרטי, לעומת פי חמישה במגזר הארגוני. למרות הצהרתו של עמית כי אין כוונה לצמצם את כמות כלי הנשק שברשות האזרחים, העובדות מעידות אחרת. כמות כלי הנשק בבעלות הפרטית ירדה במחצית מהיום שבו הוא נכנס לתפקיד.
יש לציין כי תהליך הוצאת רישיון לכלי ירייה לאדם פרטי כולל תשעה שלבים: הגשת בקשה לרישיון חדש, בדיקת זכאות (תבחינים), קביעת תור בלשכה לריאיון אישי עם פקיד רישוי, מילוי הצהרת בריאות, קניית כלי נשק, אימון במטווח, תשלום אגרה, השגת האישורים הנדרשים ללשכת רישוי כלי ירייה ולבסוף קבלת הרישיון. אך מעבר להליך קפדני זה ולעלויות שמצטברות בעקבותיו לאלפי שקלים, הסיפור אינו מסתיים כאן.
טענת כי אין כוונה לצמצם את כמות כלי הנשק שברשות האזרחים, אך דרישות האגף הופכות נוקשות
"אין ספק שכיום יש הקפדה מסיבית על הכשרה ולא די בלשלם את אגרת הרישוי אחת לשלוש שנים. לא ייתכן שאדם יחדש את רישיונו בלי שעבר אימון ירי או בלי שיבדקו את הכשירות שלו. כמו כן, במסגרת הבדיקות שמבוצעות לפני חידוש רישיון הנשק, מתבצע אימות כי אכן מדובר בכלי הנשק הרלוונטי. היו מקרים שאנשים הגיעו למטווחים עם כלי נשק לא שלהם, ובדיעבד מצאנו כלי נשק שהוחלפו בטעות בין בני משפחה או כאלה שכלל לא מסוגלים לירות. כיום יש לנו כוונה מוצהרת לקצר את תוקף הרישיון ולהעלות את מספר האימונים".
כוונה זו מייקרת משמעותית את העלויות לבעלי כלי נשק
"לא מדויק. הם ישלמו אגרה חד-פעמית לתקופה של כעשור ולא יחויבו לחדש את הרישיון מדי שלוש שנים, אבל כן לבצע הכשרה בתשלום כל שנה. בשיחות מוקדמות שערכנו עם המטווחים הובעה נכונות למחירים נוחים יותר".
בעלי כלי הנשק הפרטיים היחידים בישראל שפטורים מתשלום אגרה ומהכשרה הם בני משפחות שכולות. אותן משפחות שמחזיקות בכלי הנשק האישי של אהובן כמזכרת. על אף היותו של כלי הנשק ממוסגר ומושבת (הנוקר מפורק וחלקים בנשק מולחמים), גם עליהם חלה החובה לחדש את רישיון הנשק בכל שלוש שנים, במסגרת ההקלות.
אוכלוסייה נוספת שעליה עמית נותן את הדעת היא זו שטרם חידשה את רישיון הנשק. "מדובר בכ-4,500 אנשים שכלי הנשק שלהם לא נבדקו ויש פוטנציאל לסכנה. על פי החוק, הם חייבים להפקיד מיד את כלי הנשק במשטרה ומי שלא יעשה זאת, דינו חצי שנת מאסר. בקרוב נצא במבצע אכיפה וברגע שנתפוס את אותם אנשים, אני בספק גדול אם נחדש להם את הרישיון", כך לדבריו.
האם במדינת ישראל קשה לקבל רישיון לנשק?
"התשובה מורכבת, כי כל מי שצריך וכשיר לכך, מקבל רישיון. המדיניות כיום היא מאזנת, ולפיה אם יש צורך בכמות גדולה יותר של כלי נשק בקרב אוכלוסיות מסוימות הן יקבלו אותם בפרק זמן של שבוע עד שבועיים. מנגד, אם סבורים כי נשק בידי הציבור הרחב עלול להזיק, מקשים את התבחינים. לאדם שאינו עומד בתבחינים, קשה מאוד להוציא רישיון נשק עד כדי בלתי אפשרי".
מה לגבי חריגים?
"מעבר לספורטאים צעירים מהתחום (כותבת שורות אלו קיבלה רישיון לנשק בגיל 15), אנחנו משתדלים לא לאשר רישיונות חריגים, כי אנחנו חוטפים על זה ולפעמים גם מגיעים לבתי משפט. אני מבין אנשים ששירתו בצבא ומרגישים שנתנו את כל כולם ואחר כך לא מאפשרים להם לקבל נשק כביכול. עם זאת, אנחנו תמיד מנסים להסביר שנשק בבעלות פרטית הוא מקרה אחר ולא נכנעים למלחמות שיוצאים אליהם נגדנו".
ובכל זאת, מה הסיפוק הגדול ביותר בתפקידך?
"העובדות מעידות על כך שאם כלי נשק נמצא ברשות אדם אמין, זה תמיד גורם לתוספת ביטחון ולא לנזק. הרבה פעמים הלכתי לישון בלילה במחשבה שמחבל תכנן לבצע פיגוע באזור הומה אדם, אך ברגע האמת הבחין באדם הנושא כלי נשק ותחמושת ונרתע".
****
הכותבת הייתה אלופת ישראל בקליעה (ירי אולימפי) במשך 8 שנים, היא מדליסטית הארד מאליפות העולם 2006 ועד היום מחזיקה בשיאי ישראל
