משחקי הונאה
ברחבי העולם ציינו בקיץ האחרון 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ד"ר תא"ל (מיל') דני אשר חוזר לגנרל אלנבי ולאופן בו הוא לחם מול הטורקים ברחבי הארץ וכבש את שטחי ישראל
Dani Asher
| 09/12/2014
באוגוסט 2014, ציינו 100 שנה לפרוץ המלחמה העולמית הגדולה – לימים מלחמת העולם הראשונה. הגם שזירת הקרב העיקרית הייתה בשדות הקטל הסטטיים של אירופה בחר ישראל דיפנס לציין את המלחמה דרך הזירה המשנית במזרח התיכון באמצעות תיאורו של פן אחד (ההונאה) במסע המלחמה, שניהל מפקד "חיל המשלוח המצרי" הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי, אל מול הכוח המגן הטורקי – גרמני, משעריה של עזה ועד להשלמת הכיבוש של ארץ ישראל כולה.
הגם שעברו כבר 100 שנים הרי שעקרונות המלחמה נשארו דומים. השינויים בפני השטח לצד התמורות באמצעי הלחימה מקשים על ההשוואה. יחד עם זאת בולט בהכרעת האויב חלקו החשוב של התמרון במאמץ העיקרי, אותו תומך בשדה הקרב מאמץ ההונאה.
על מבצעי גנרל אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, על המתקפה הסופית בעת מבצע "פתיחת הדלת", שהביא להשלמה כיבוש הארץ, אמר ההיסטוריון הצבאי המפורסם, לידל הארט, כי "הניצחון הושג בעיקרו באמצעים אסטרטגיים ו"חלק הלחימה בו היה מבוטל". בקרבות אלה התגלה אלנבי כמצביא מתכנן, המנצל את כל הטמון באמנות המלחמה, כדי להבטיח את הניצחון. בשלבים השונים של המלחמה הבין אלנבי את כל היתרונות, שמאפשרת ההתקפה המתוכננת הסדירה, וניצל אותם. הוא פעל תוך דבקות במשימה, שיתף בלחימה את כל הזרועות שעמדו לרשותו (כולל רגלים, פרשים, תותחים, אווירייה וים), ריכז את הכוח העיקרי בזמן ובמקום המכריע, אבטח אגפים, תקף ונע במהירות לניצול ההצלחה. אך יותר מכל שאף אלנבי להפתיע.
עזה פינת באר שבע
בתחילת יוני 1917, בעקבות אי ההצלחה של הבריטים בשתי מערכות עזה, ובעקבות החלטת קבינט המלחמה הבריטי לתגבר את "חיל המשלוח המצרי", ולכבוש את ארץ ישראל, הגיע לאזור הגנרל אדמונד אלנבי, ונטל ב-28 ביוני את הפיקוד על הכוח. אלנבי הגיע למזרח התיכון לאחר שפיקד על ארמיה 3 בצרפת, ואחרי שנחל ניצחון בולט ליד אראפ. הוא הגיע לאזור כשמלווה אותו בקשה של לויד-ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה דאז, "לכבוש את ירושלים, ולהגישה כמתנת חד המולד לעם הבריטי". מטרתו האסטרטגית הייתה להנחיל מפלה לצבא הטורקי, למשוך את העתודות הטורקיות מאזור חאלב ולסלק בכך את הסכנה שבשיגור כוח טורקי גדול לחזית ארם-נהריים (מסופוטמיה).
מטרתו האופרטיבית הייתה לפתוח קו התקדמות ללב ארץ ישראל דרך עזה, שאותה לא הצליח קודמו מורי לכבוש, ולנוע בסיוע החוף ומסילת הברזל לעבר יפו ולעבר ירושלים. לאחר שלמד את הבעיות, התגבשה תכניתו לכבוש את עזה באיגוף רק לאחר כיבוש באר שבע. לתכנית ההתקפית שבנה אלנבי, שכללה כיבוש מתחם באר-שבע ולאחר מכן הסגת כוחות האויב לחוף עזה, התלוותה גם תכנית הונאה מקיפה, שנועדה להונות את האויב באשר לכוונה האמיתית ולתכנית המכה העיקרית. יעדיה של תכנית ההונאה היו להציג את מערך עזה כיעד הראשון והעיקרי להבקעה ולאפשר את כיבושה של באר-שבע בהפתעה כדי למנוע את תגבור הכוחות ולהבטיח את מקורות המים באזור.
רוב הגייסות של בעלות הברית הוחזקו בגזרה מול עזה כמעט עד לרגע פתיחת המתקפה, ורק אז הועברו לגזרת באר-שבע – במהירות ובחשאיות. עם העברת הכוחות לאזור הכינוס, הושארו במחנות שהתרוקנו, חיילים, שביימו המשך פעילות. עוד במסגרת ההונאה, בוצעו סיורים שגרתיים של דיוויזיות הפרשים עד סמוך לביצורי המערך מסביב לבאר-שבע. תכלית הסיורים הייתה כפולה: לימוד הגזרה לקראת המתקפה על העיר, תוך הפגנת שגרה של סיורים, שנועדה לפגוע בעירנות האויב, כדי שיטעה באיתור הכוונות גם בעת ביצוע המתקפה האמיתית. שודרו מברקים מוצפנים כוזבים, שנועדו להביא להערכת מוטעית לגבי יום ההתקפה ולגבי מיקומה, והדגישו את חשיבותן המודיעינית בלבד של פעולות הסיור השגרתיות בבאר-שבע. בכך חיזקו הבריטים את ההכרה בקרב המודיעין הטורקי, שאין בסיורים משום הכנה לתקיפה. במקביל, הופצו שמועות, שנועדו לעורר חששות מפני נחיתה של הצי הבריטי (ששלט שליטה מוחלטת בים התיכון) בעורפה של עזה. ספינות עזר של הצי נתגלו במכוון כשהן עוסקות במדידת עומק המים בקרבת החוף (פעולה שהייתה צריכה להתפרש כהכנה לנחיתה). לוח הזמנים נערך כך שיום ה"ע" נקבע להתקפה על באר-שבע.
אולם, הפעולות עמדו להתחיל שבוע לפני כן בהפגזה שיטתית, שתגבר בהדרגה, על ביצורי עזה על ידי תותחי חיל הים. בשלב ב' של התכנית – לאחר כיבוש באר-שבע, ועם ההתארגנות להמשך ההתקפה על האגף המזרחי של הטורקים, תוכננה הטעייה של קורפוס 21 – על ידי ביצוע התקפה על חלק מביצורי האגף המערבי של עזה. המודיעין של מפקדת חיל המשלוח, שבראש מודיעין השדה שלו עמד קולונל רי'צארד מינרצהאגן, הפעיל תכנית הונאה, שהתבססה על העברת מסר הונאה, שהיה צריך להיקלט במערך המודיעין הטורקי. המסר הועבר באמצעות מברקים מוצפנים וכוזבים ובאמצעות "מסמכי שלל", ש"נפלו" במכוון לידי המודיעין הטורקי.
להצלחה בהעברת מסרי ההונאה ולהטמעתם בקרב מעריכי המצב בצד הטורקי-גרמני תרמה גם העבודה כי לבריטים הייתה עליונות אווירית מוחלטת. מטוסי הקרב החדשים, שהגיעו מבריטניה, ויכולתם של הטייסים הבריטיים, שעלתה על זו של הגרמנים, הביאו למצב של "שמיים נקיים". אש נ"מ אילצה את הגרמנים לצפות רב מגובה רב, ולא אפשרה להם להבחין בשינויים בהיערכות של הגייסות הבריטיים. בשלב התנועה אל היעד, בסמוך ליום תחילת המבצע, החזיקו הבריטים מטוסי קרב מעל למרחב הפעולה כדי למנוע גילוי מוקדם של כוונותיהם על ידי טייסים גרמניים.
פריסת הגיסות, שתוכננו להשתתף בהתקפה באגף המזרחי לעבר באר-שבע, בוצעה בהדרגה, ב"צעידה הצידה" דרום-מזרחה, לאחר שהושארו בגזרת עזה זמן רב ככל האפשר. במקביל, הושלמה סלילת מסילת-ברזל לכיוון באר-שבע. הדיוויזיות של הקורפוס המדברי הרכוב ושל קורפוס 20 הועברו בלילות לשטחי כינוס ולשטחי היערכות באזור (באר משאבים) וחלוצה כדי למנוע את איתור ריכוז הכוח על ידי המודיעין הטורקי. שני-שלישים מהגיסות רוכזו בגזרת המאמץ העיקרי, ורק קורפוס 21 (שלוש דיוויזיות) הושאר מול עזה. פריסות הגיסות הטורקיים הושפעה מהערכת המודיעין, שהתבססה על מסר ההונאה שנקלט. רק שלוש דיוויזיות מהקורפוס הטורקי נשארו במרחב ארמיה 7, שהייתה אחראית לגזרת באר-שבע, לעומת חמש דיוויזיות מקורפוס 20 ומקורפוס 22 שפרסו בגזרת עזה שבאחריות ארמיה 8.
מתוך פקודה, שנתפסה מאוחר יותר, מתברר כי ב-29 באוקטובר עדיין העריך המודיעין הטורקי כי שש דיוויזיות עומדות מול עזה ואין לבאר-שבע לחשוש אלא מתנועותיהן של דיוויזיה אחת ושל דיוויזיה רכובה. בעקבות המידע, שהועבר למפקדים הטורקים, נחלשה פעילות ההתבצרות באזור באר-שבע. יחידות הוחזרו לאזור החוף, דיוויזיה 7 ודיוויזיה 19, שהיו מאוגדות בקורפוס 15, הועברו כעתודה לאזור הזה. מערך ביצורי עזה תוגבר בשרשרת של סוללות ארטילריה, במקלעים וביחידות ממונעות. מערכת ההונאה המשיכה לפעול גם בשלבי ביצוע ההתקפה.
ב-27 באוקטובר החלה הפגזה מסיבית על עזה. ספינות תותחים בריטיות וצרפתיות הצטרפו להפגזה. מעצם היותן הטעיה באש שירתו ההפגזות את מגמת ההונאה. במחנות בגזרת עזה נשארו כמה חיילים כדי לביים את המשך הפעילות. בצילומים, שערכו מטוסים טורקיים, נראו סוסים במחנות. אלה היו דמיים. רוב צבאו של אלנבי (כרבע מיליון איש) הועבר לאגף הימני מבלי שהדבר התגלה על ידי הטורקים. ב-31 באוקטובר בשעה 05:55 החל הקרב לכיבוש באר-שבע במסגרת המערכת השלישית לכיבוש עזה, גיסות הרגלים המסתערים, שהגיעו אחרי מסע לילי מחלוצה ומביר עסלוג', הצליחו להפתיע את הגיסות הטורקיים. הגיסות הרכובים השלימו את כיתור העיר לפני שהגיעה לאזור תגבורת טורקית. עוד במהלך אותו יום הושלם כיבוש העיר, ונתפסו מקורות המים החשובים לשלבים הבאים של המערכה, מבלי שהטורקים הספיקו לחבל בהם. למעשה, רק הופעלו כמה מטענים של חומר נפץ שלא גרמו כמעט לנזקים. כיבוש באר שבע הושלם ובעקבותיו פונתה בשחר השבעה בנובמבר גם עזה ונפתח קו ההתקדמות לתוך ארץ ישראל.
כיבוש ירושלים והפוגת 1918
בשישה בנובמבר החל המרדף בפלשת, ולאחר כיבושה עלו הכוחות הבריטיים מזרחה להרי יהודה לכיבוש ירושלים. התנועה צפונה הפכה למרדף, שהיה ניצול ההצלחה של התמוטטות הטורקים. הגיסות הבריטיים פעלו במהירות, שלא אפשרה הפעלת תכנית הונאה מלווה. רק משנכשל הניסיון הראשון לכבוש את ירושלים, ב-24 בנובמבר, החליט אלנבי על הפוגה קצרה בקרבות, בוצע מאמץ הטעייה בגזרת הארמיה הטורקית 8, שהייתה ערוכה באזור החוף. מאמץ זה, שהתבסס על דיוויזיית אנז"ק (גיסות אוסטרליה וניו זילנד), שעליה הוטל לתפוס ראש גשר מעבר לירקון, נועד למנוע העברת כוחות לגזרת הארמיה הטורקית 7, שהייתה אחראית גם להגנת אזור ירושלים.
לבסוף, ב-11 בדצמבר, לאחר שלושה ימי קרבות במבואות ירושלים ונסיגת הכוחות הטורקיים, נכנס גנרל אלנבי לתוך ירושלים. צליחת הירקון ב-20 בדצמבר, הפעולה האחרונה של שנת 1917, הפתיעה את הגייסות הטורקיים בעצם עיתויה. להערכתם, לא ניתן היה לחצות את הנחל בתקופה זו. אולם, הפעולה לא לוותה במערכת הונאה בדרג של מפקדת חיל המשלוח. הוצאתה המוחלטת של טורקיה מהמלחמה חייבה המשך ההתקדמות בארץ ישראל, אך זו לא יכולה הייתה להתבצע, על פי אלנבי, לפני התאוששות כוחותיו והתארגנותם מחדש.
בינואר 1918 החלה מפקדתו של אלנבי לגבש את תכנית האב להמשך כיבוש ארץ ישראל, סוריה ולבנון. במהלך פברואר 1918 נכבש דרום בקעת הירדן המערבית, ובתחילת מרס 1918 – חלקה המרכזי של הבקעה. הכיבושים הללו ותפיסת גשרי הירדן אפשרו יציאה לפשיטות מעבר לקווי הטורקים בעבר הירדן ובאזור רבת עמון. ב-26 במרס פתח אלנבי במבצע בעבר הירדן – הראשון משני המבצעים החשובים בתקופה זו של הפוגה יחסית בין כיבוש ירושלים לבין המתקפה הסופית.
האמנם היו אלו רק פשיטות, כהגדרת אלנבי, או שמא היו מבצעי פתיחה כושלים למתקפה הרבה יותר רחבה בעבר הירדן מתוך כוונה להגיע במהירות לצומת מסילת הברזל ולצומת הדרכים בדרעא? אם, אכן, היו המבצעים בגדר פשיטות, הרי ששירתו, כמאמץ הונאה, את התכנית לכיבוש סופי של האזור שהוכנה בקפידה. הם ריתקו את תשובת הלב של הטורקים לאגף המזרחי בעוד המאמץ העיקרי תוכנן לגזרת החוף. בתכנון ה"פשיטה" לעבר רבת עמון כוון מאמץ ההונאה לעבר הקושי המרכזי במבצע – הסתרת האזור הראשי לצליחת הירדן. הכוחות צלחו בגזרה רחבה במקומות רבים לאורך הירדן כדי למנוע את איתור כלל הכוח. כמו כן הונחתו מסירות מנוע כוחות בחלקו הצפוני של ים המלח. רק מאמץ אחד (של בריגדה 180) הצליח להפתיע את הטורקים, שהגנו על קו הירדן. הבריגדה צלחה את הירדן בעזרת גשר, שנבנה באזור דיר חג'לה (אזור גשר אלנבי כיום) במעברה, שלא נצפתה על ידי הטורקים.
ההונאה במהלך ההתקפה הסופית
למאורעות בשנת 1918 בזירה העולמית הייתה השפעה ישירה על זירת ארץ ישראל. חיל המשלוח של אלנבי צריך היה להמשיך את שרשרת הניצחונות של בעלות הברית שעמדו לסיים את מלחמת העולם. העיקרון הבסיסי בתכנון "ההתקפה הסופית" של אלנבי היה שמירת מגע וריתוק האויב באגף הימני ומאמץ עיקרי ל "פתיחת הדלת" באגף השמאלי, באזור החוף. תכנית ההונאה, שליוותה תכנית מבצעית זו, נועדה למנוע את איתור המאמץ באגף השמאלי, ולביים מאמץ התקפי באגף הימני, בבקעת הירדן שם נפרס מערך דמה של "דחלילי סוסים".
כשבוחנים את מאמצי ההונאה בשלב זה מתברר, כי למרות העליונות הבריטית המוחצת בלוחמים, ברוכבים, בנשק, בציוד לחימה ובמורל הגיסות, הקדיש אלנבי מאמצים רבים להונאה. זו נועדה לחפות על נקודות החולשה בתכנון ובביצוע המשימות המבצעיות, להניע את האויב להזיז כוחות לגזרה משנית, ולהחליש את כוחותיו בגזרה העיקרית, כדי להפתיעו בה. האמצעים שהופעלו במסגרת תכנית ההונאה, כוונו להעלים את הריכוז האמיתי של הגיסות, להסתיר את ההכנות להתקפה באזור החוף, ולביים ריכוזי כוחות ומאמץ התקפי באגף הבריטי הימני בבקעת הירדן ומזרחה לה.
מפת המודיעין הטורקית-גרמנית, שנמצאה בנצרת, הוכיחה כי בהערכת המודיעין ב-17 בספטמבר, ערב פתיחת המתקפה הבריטית, לא אותר ריכוז הכוח בחוף. אלנבי הצליח לרכז בגזרת שפלת החוף, שהייתה כרבע מקו החזית כולו, כוח של שני קורפוסים ובו חמש דיביזיות רגלים ושלש דיוויזיות פרשים ובהן בסך הכל 35,000 חיילים, 900 פרשים ו-383 תותחים לעומת 8,000 חיילים ו-1300 תותחים במסגרת הארמייה השביעית של הצד הטורקי.
רעם התותחים בשפלה שהחל ב-19 בספטמבר בשעה 04:30, ונמשך רבע שעה, בישר את פתיחת המתקפה. כוחות חיל הרגלים לכל רוחב שפלת החוף, פרצו את גדרות התיל, וכבשו את ביצורי הטורקים בין ג'לג'וליה וסידנא עלי (ארסוף). דיוויזיות הפרשים ניצלו את חוף הים לתחילתו של מסע כיבוש מהיר. זה הביא בהמשכו לכיבוש נצרת, בה ישבה מפקדתו של הכוח הטורקי - גרמני בארץ ישראל ב-21 בספטמבר לכיבוש דמשק באחד באוקטובר, ולכיבוש חאלב ב- 26 באוקטובר. במהלך זה, השיגה המתקפה את כל המטרות של "חיל המשלוח המצרי" בפיקודו של גנרל אלנבי.
הקרבות בזירה זו הסתיימו ב-31.10.1918 כשנחתמה שביתת בנשק בין בעלות הברית לטורקיה. קצין בריטי כתב אחרי המלחמה כי "ההתקפה הבריטית של הטורקים היה כשל נמר חתלתול". אין זו בושה לנצח כשיש עדיפות כוחות. מבחנו של המצביא הוא להשיג ניצחון מרבי בהשקעה מזערית.
אין ספק, גם תכנית פחות מתוחכמת מזו של אלנבי הייתה עשויה להצליח למוטט את המערך הטורקי בכל אחת מהמערכות – אולם, מן הסתם, במחיר גבוה יותר. בתוך כל הצעדים שננקטו על מנת להשיג ניצחון שלם, פעל אלנבי רבות בהונאה, בהטעיה ובהסוואה. הוא ניצל את ההונאה המבצעית ברמה האופרטיבית כאמצעי חשוב, העומד לרשותו ולרשת הדרג המסתער, ורתם אותה להצלחת תכניותיו המבצעיות כמעט בכל שלב של תכנון מסודר, בעת ההכנות ובעת ביצוען השלם. בבניית תכנית ההונאה בשלבים בשונים של כיבוש ארץ-ישראל השתמש אלנבי בכל מרכיבי ההונאה: בראיית הנולד, בהערכות, בשליטה בעוצמת האש, בפיקוח ובאחריות הכוללת. הוא בנה את ההונאה ואת ההטעיה כחלק אינטגרלי, ולפעמים כחלק דומיננטי, של המהלכים הצבאיים העיקריים.
אלנבי הפעיל את ההונאה בצורה שאפשרה לשבש את הערכת מודיעין האויב אודות צבאו והסטתה. הוא הונה את הטורקים, ומנע מהם, בעיקר, לגבש את התמונה ואת הערכת-המצב באשר לאזורים, שבהם ריכז את כוחותיו לקראת המערכות העיקריות, ובאשר למקום, שבו יופעל המאמץ העיקרי. במעשיו הביא אלנבי לניצול מיטבי של עוצמתו הקרבית נגד האויב תוך שהוא מונע זאת מהצד שכנגד. בהפעלת כלי ההונאה לקראת המערכות המתוכננות נעזר אלנבי כמעט בכל השיטות ובכל אמצעי ההונאה. אלה הופעלו ברמה האופרטיבית, אך תוך פיקוח הולם, בדרג הטקטי. הופעלה הנאה סבילה, שהשתדלה לאפשר לאויב לצבור מידע הונאתי בעיקר בכך שאפשרו למטוסי תצפית טורקיים וגרמנים לטוס מדי פעם באזורים, שבהם בוצעה הונאה. הופעלה גם מערכת הסוואה שהסתירה והעלימה מתקנים, כוחות וציוד צבא. ננקטו צעדים של הונאה פעילה, שכוונו להדליף לאויב בצינורות שונים מידע הונאתי, ובעיקר הונאה חזותית על ידי הצגת כוחות בעזרת ריכוזי-דמה בשילוב כוחות אמת. בהפעלת מערך ההונאה ובשילובו בכל צעד מהשלבים של כיבוש ארץ-ישראל על ידי הצבא הבריטי בפיקודו, תרם אלנבי תרומה נוספת לקרב, שהוגדר מאוחר יותר על ידי הגנרל הבריט וויוול (בספרו "Allenby"), "לא היה זה קרב של חיילים אלא של מפקד". זה היה קרב של מפקד, שהטיב לנצל את תרומת ההונאה.
***
המאמר במתכונתו הרחבה יותר התפרסם ב"מערכות" גיליון 329 במרץ - אפריל 1993. המאמר מתבסס על דו"ח המלחמה (Brief) של אלנבי מ-1919 ועל עשרות ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא ושקצרה היריעה למנותם
ברחבי העולם ציינו בקיץ האחרון 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ד"ר תא"ל (מיל') דני אשר חוזר לגנרל אלנבי ולאופן בו הוא לחם מול הטורקים ברחבי הארץ וכבש את שטחי ישראל
Dani Asher
| 09/12/2014
באוגוסט 2014, ציינו 100 שנה לפרוץ המלחמה העולמית הגדולה – לימים מלחמת העולם הראשונה. הגם שזירת הקרב העיקרית הייתה בשדות הקטל הסטטיים של אירופה בחר ישראל דיפנס לציין את המלחמה דרך הזירה המשנית במזרח התיכון באמצעות תיאורו של פן אחד (ההונאה) במסע המלחמה, שניהל מפקד "חיל המשלוח המצרי" הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי, אל מול הכוח המגן הטורקי – גרמני, משעריה של עזה ועד להשלמת הכיבוש של ארץ ישראל כולה.
הגם שעברו כבר 100 שנים הרי שעקרונות המלחמה נשארו דומים. השינויים בפני השטח לצד התמורות באמצעי הלחימה מקשים על ההשוואה. יחד עם זאת בולט בהכרעת האויב חלקו החשוב של התמרון במאמץ העיקרי, אותו תומך בשדה הקרב מאמץ ההונאה.
על מבצעי גנרל אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, על המתקפה הסופית בעת מבצע "פתיחת הדלת", שהביא להשלמה כיבוש הארץ, אמר ההיסטוריון הצבאי המפורסם, לידל הארט, כי "הניצחון הושג בעיקרו באמצעים אסטרטגיים ו"חלק הלחימה בו היה מבוטל". בקרבות אלה התגלה אלנבי כמצביא מתכנן, המנצל את כל הטמון באמנות המלחמה, כדי להבטיח את הניצחון. בשלבים השונים של המלחמה הבין אלנבי את כל היתרונות, שמאפשרת ההתקפה המתוכננת הסדירה, וניצל אותם. הוא פעל תוך דבקות במשימה, שיתף בלחימה את כל הזרועות שעמדו לרשותו (כולל רגלים, פרשים, תותחים, אווירייה וים), ריכז את הכוח העיקרי בזמן ובמקום המכריע, אבטח אגפים, תקף ונע במהירות לניצול ההצלחה. אך יותר מכל שאף אלנבי להפתיע.
עזה פינת באר שבע
בתחילת יוני 1917, בעקבות אי ההצלחה של הבריטים בשתי מערכות עזה, ובעקבות החלטת קבינט המלחמה הבריטי לתגבר את "חיל המשלוח המצרי", ולכבוש את ארץ ישראל, הגיע לאזור הגנרל אדמונד אלנבי, ונטל ב-28 ביוני את הפיקוד על הכוח. אלנבי הגיע למזרח התיכון לאחר שפיקד על ארמיה 3 בצרפת, ואחרי שנחל ניצחון בולט ליד אראפ. הוא הגיע לאזור כשמלווה אותו בקשה של לויד-ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה דאז, "לכבוש את ירושלים, ולהגישה כמתנת חד המולד לעם הבריטי". מטרתו האסטרטגית הייתה להנחיל מפלה לצבא הטורקי, למשוך את העתודות הטורקיות מאזור חאלב ולסלק בכך את הסכנה שבשיגור כוח טורקי גדול לחזית ארם-נהריים (מסופוטמיה).
מטרתו האופרטיבית הייתה לפתוח קו התקדמות ללב ארץ ישראל דרך עזה, שאותה לא הצליח קודמו מורי לכבוש, ולנוע בסיוע החוף ומסילת הברזל לעבר יפו ולעבר ירושלים. לאחר שלמד את הבעיות, התגבשה תכניתו לכבוש את עזה באיגוף רק לאחר כיבוש באר שבע. לתכנית ההתקפית שבנה אלנבי, שכללה כיבוש מתחם באר-שבע ולאחר מכן הסגת כוחות האויב לחוף עזה, התלוותה גם תכנית הונאה מקיפה, שנועדה להונות את האויב באשר לכוונה האמיתית ולתכנית המכה העיקרית. יעדיה של תכנית ההונאה היו להציג את מערך עזה כיעד הראשון והעיקרי להבקעה ולאפשר את כיבושה של באר-שבע בהפתעה כדי למנוע את תגבור הכוחות ולהבטיח את מקורות המים באזור.
רוב הגייסות של בעלות הברית הוחזקו בגזרה מול עזה כמעט עד לרגע פתיחת המתקפה, ורק אז הועברו לגזרת באר-שבע – במהירות ובחשאיות. עם העברת הכוחות לאזור הכינוס, הושארו במחנות שהתרוקנו, חיילים, שביימו המשך פעילות. עוד במסגרת ההונאה, בוצעו סיורים שגרתיים של דיוויזיות הפרשים עד סמוך לביצורי המערך מסביב לבאר-שבע. תכלית הסיורים הייתה כפולה: לימוד הגזרה לקראת המתקפה על העיר, תוך הפגנת שגרה של סיורים, שנועדה לפגוע בעירנות האויב, כדי שיטעה באיתור הכוונות גם בעת ביצוע המתקפה האמיתית. שודרו מברקים מוצפנים כוזבים, שנועדו להביא להערכת מוטעית לגבי יום ההתקפה ולגבי מיקומה, והדגישו את חשיבותן המודיעינית בלבד של פעולות הסיור השגרתיות בבאר-שבע. בכך חיזקו הבריטים את ההכרה בקרב המודיעין הטורקי, שאין בסיורים משום הכנה לתקיפה. במקביל, הופצו שמועות, שנועדו לעורר חששות מפני נחיתה של הצי הבריטי (ששלט שליטה מוחלטת בים התיכון) בעורפה של עזה. ספינות עזר של הצי נתגלו במכוון כשהן עוסקות במדידת עומק המים בקרבת החוף (פעולה שהייתה צריכה להתפרש כהכנה לנחיתה). לוח הזמנים נערך כך שיום ה"ע" נקבע להתקפה על באר-שבע.
אולם, הפעולות עמדו להתחיל שבוע לפני כן בהפגזה שיטתית, שתגבר בהדרגה, על ביצורי עזה על ידי תותחי חיל הים. בשלב ב' של התכנית – לאחר כיבוש באר-שבע, ועם ההתארגנות להמשך ההתקפה על האגף המזרחי של הטורקים, תוכננה הטעייה של קורפוס 21 – על ידי ביצוע התקפה על חלק מביצורי האגף המערבי של עזה. המודיעין של מפקדת חיל המשלוח, שבראש מודיעין השדה שלו עמד קולונל רי'צארד מינרצהאגן, הפעיל תכנית הונאה, שהתבססה על העברת מסר הונאה, שהיה צריך להיקלט במערך המודיעין הטורקי. המסר הועבר באמצעות מברקים מוצפנים וכוזבים ובאמצעות "מסמכי שלל", ש"נפלו" במכוון לידי המודיעין הטורקי.
להצלחה בהעברת מסרי ההונאה ולהטמעתם בקרב מעריכי המצב בצד הטורקי-גרמני תרמה גם העבודה כי לבריטים הייתה עליונות אווירית מוחלטת. מטוסי הקרב החדשים, שהגיעו מבריטניה, ויכולתם של הטייסים הבריטיים, שעלתה על זו של הגרמנים, הביאו למצב של "שמיים נקיים". אש נ"מ אילצה את הגרמנים לצפות רב מגובה רב, ולא אפשרה להם להבחין בשינויים בהיערכות של הגייסות הבריטיים. בשלב התנועה אל היעד, בסמוך ליום תחילת המבצע, החזיקו הבריטים מטוסי קרב מעל למרחב הפעולה כדי למנוע גילוי מוקדם של כוונותיהם על ידי טייסים גרמניים.
פריסת הגיסות, שתוכננו להשתתף בהתקפה באגף המזרחי לעבר באר-שבע, בוצעה בהדרגה, ב"צעידה הצידה" דרום-מזרחה, לאחר שהושארו בגזרת עזה זמן רב ככל האפשר. במקביל, הושלמה סלילת מסילת-ברזל לכיוון באר-שבע. הדיוויזיות של הקורפוס המדברי הרכוב ושל קורפוס 20 הועברו בלילות לשטחי כינוס ולשטחי היערכות באזור (באר משאבים) וחלוצה כדי למנוע את איתור ריכוז הכוח על ידי המודיעין הטורקי. שני-שלישים מהגיסות רוכזו בגזרת המאמץ העיקרי, ורק קורפוס 21 (שלוש דיוויזיות) הושאר מול עזה. פריסות הגיסות הטורקיים הושפעה מהערכת המודיעין, שהתבססה על מסר ההונאה שנקלט. רק שלוש דיוויזיות מהקורפוס הטורקי נשארו במרחב ארמיה 7, שהייתה אחראית לגזרת באר-שבע, לעומת חמש דיוויזיות מקורפוס 20 ומקורפוס 22 שפרסו בגזרת עזה שבאחריות ארמיה 8.
מתוך פקודה, שנתפסה מאוחר יותר, מתברר כי ב-29 באוקטובר עדיין העריך המודיעין הטורקי כי שש דיוויזיות עומדות מול עזה ואין לבאר-שבע לחשוש אלא מתנועותיהן של דיוויזיה אחת ושל דיוויזיה רכובה. בעקבות המידע, שהועבר למפקדים הטורקים, נחלשה פעילות ההתבצרות באזור באר-שבע. יחידות הוחזרו לאזור החוף, דיוויזיה 7 ודיוויזיה 19, שהיו מאוגדות בקורפוס 15, הועברו כעתודה לאזור הזה. מערך ביצורי עזה תוגבר בשרשרת של סוללות ארטילריה, במקלעים וביחידות ממונעות. מערכת ההונאה המשיכה לפעול גם בשלבי ביצוע ההתקפה.
ב-27 באוקטובר החלה הפגזה מסיבית על עזה. ספינות תותחים בריטיות וצרפתיות הצטרפו להפגזה. מעצם היותן הטעיה באש שירתו ההפגזות את מגמת ההונאה. במחנות בגזרת עזה נשארו כמה חיילים כדי לביים את המשך הפעילות. בצילומים, שערכו מטוסים טורקיים, נראו סוסים במחנות. אלה היו דמיים. רוב צבאו של אלנבי (כרבע מיליון איש) הועבר לאגף הימני מבלי שהדבר התגלה על ידי הטורקים. ב-31 באוקטובר בשעה 05:55 החל הקרב לכיבוש באר-שבע במסגרת המערכת השלישית לכיבוש עזה, גיסות הרגלים המסתערים, שהגיעו אחרי מסע לילי מחלוצה ומביר עסלוג', הצליחו להפתיע את הגיסות הטורקיים. הגיסות הרכובים השלימו את כיתור העיר לפני שהגיעה לאזור תגבורת טורקית. עוד במהלך אותו יום הושלם כיבוש העיר, ונתפסו מקורות המים החשובים לשלבים הבאים של המערכה, מבלי שהטורקים הספיקו לחבל בהם. למעשה, רק הופעלו כמה מטענים של חומר נפץ שלא גרמו כמעט לנזקים. כיבוש באר שבע הושלם ובעקבותיו פונתה בשחר השבעה בנובמבר גם עזה ונפתח קו ההתקדמות לתוך ארץ ישראל.
כיבוש ירושלים והפוגת 1918
בשישה בנובמבר החל המרדף בפלשת, ולאחר כיבושה עלו הכוחות הבריטיים מזרחה להרי יהודה לכיבוש ירושלים. התנועה צפונה הפכה למרדף, שהיה ניצול ההצלחה של התמוטטות הטורקים. הגיסות הבריטיים פעלו במהירות, שלא אפשרה הפעלת תכנית הונאה מלווה. רק משנכשל הניסיון הראשון לכבוש את ירושלים, ב-24 בנובמבר, החליט אלנבי על הפוגה קצרה בקרבות, בוצע מאמץ הטעייה בגזרת הארמיה הטורקית 8, שהייתה ערוכה באזור החוף. מאמץ זה, שהתבסס על דיוויזיית אנז"ק (גיסות אוסטרליה וניו זילנד), שעליה הוטל לתפוס ראש גשר מעבר לירקון, נועד למנוע העברת כוחות לגזרת הארמיה הטורקית 7, שהייתה אחראית גם להגנת אזור ירושלים.
לבסוף, ב-11 בדצמבר, לאחר שלושה ימי קרבות במבואות ירושלים ונסיגת הכוחות הטורקיים, נכנס גנרל אלנבי לתוך ירושלים. צליחת הירקון ב-20 בדצמבר, הפעולה האחרונה של שנת 1917, הפתיעה את הגייסות הטורקיים בעצם עיתויה. להערכתם, לא ניתן היה לחצות את הנחל בתקופה זו. אולם, הפעולה לא לוותה במערכת הונאה בדרג של מפקדת חיל המשלוח. הוצאתה המוחלטת של טורקיה מהמלחמה חייבה המשך ההתקדמות בארץ ישראל, אך זו לא יכולה הייתה להתבצע, על פי אלנבי, לפני התאוששות כוחותיו והתארגנותם מחדש.
בינואר 1918 החלה מפקדתו של אלנבי לגבש את תכנית האב להמשך כיבוש ארץ ישראל, סוריה ולבנון. במהלך פברואר 1918 נכבש דרום בקעת הירדן המערבית, ובתחילת מרס 1918 – חלקה המרכזי של הבקעה. הכיבושים הללו ותפיסת גשרי הירדן אפשרו יציאה לפשיטות מעבר לקווי הטורקים בעבר הירדן ובאזור רבת עמון. ב-26 במרס פתח אלנבי במבצע בעבר הירדן – הראשון משני המבצעים החשובים בתקופה זו של הפוגה יחסית בין כיבוש ירושלים לבין המתקפה הסופית.
האמנם היו אלו רק פשיטות, כהגדרת אלנבי, או שמא היו מבצעי פתיחה כושלים למתקפה הרבה יותר רחבה בעבר הירדן מתוך כוונה להגיע במהירות לצומת מסילת הברזל ולצומת הדרכים בדרעא? אם, אכן, היו המבצעים בגדר פשיטות, הרי ששירתו, כמאמץ הונאה, את התכנית לכיבוש סופי של האזור שהוכנה בקפידה. הם ריתקו את תשובת הלב של הטורקים לאגף המזרחי בעוד המאמץ העיקרי תוכנן לגזרת החוף. בתכנון ה"פשיטה" לעבר רבת עמון כוון מאמץ ההונאה לעבר הקושי המרכזי במבצע – הסתרת האזור הראשי לצליחת הירדן. הכוחות צלחו בגזרה רחבה במקומות רבים לאורך הירדן כדי למנוע את איתור כלל הכוח. כמו כן הונחתו מסירות מנוע כוחות בחלקו הצפוני של ים המלח. רק מאמץ אחד (של בריגדה 180) הצליח להפתיע את הטורקים, שהגנו על קו הירדן. הבריגדה צלחה את הירדן בעזרת גשר, שנבנה באזור דיר חג'לה (אזור גשר אלנבי כיום) במעברה, שלא נצפתה על ידי הטורקים.
ההונאה במהלך ההתקפה הסופית
למאורעות בשנת 1918 בזירה העולמית הייתה השפעה ישירה על זירת ארץ ישראל. חיל המשלוח של אלנבי צריך היה להמשיך את שרשרת הניצחונות של בעלות הברית שעמדו לסיים את מלחמת העולם. העיקרון הבסיסי בתכנון "ההתקפה הסופית" של אלנבי היה שמירת מגע וריתוק האויב באגף הימני ומאמץ עיקרי ל "פתיחת הדלת" באגף השמאלי, באזור החוף. תכנית ההונאה, שליוותה תכנית מבצעית זו, נועדה למנוע את איתור המאמץ באגף השמאלי, ולביים מאמץ התקפי באגף הימני, בבקעת הירדן שם נפרס מערך דמה של "דחלילי סוסים".
כשבוחנים את מאמצי ההונאה בשלב זה מתברר, כי למרות העליונות הבריטית המוחצת בלוחמים, ברוכבים, בנשק, בציוד לחימה ובמורל הגיסות, הקדיש אלנבי מאמצים רבים להונאה. זו נועדה לחפות על נקודות החולשה בתכנון ובביצוע המשימות המבצעיות, להניע את האויב להזיז כוחות לגזרה משנית, ולהחליש את כוחותיו בגזרה העיקרית, כדי להפתיעו בה. האמצעים שהופעלו במסגרת תכנית ההונאה, כוונו להעלים את הריכוז האמיתי של הגיסות, להסתיר את ההכנות להתקפה באזור החוף, ולביים ריכוזי כוחות ומאמץ התקפי באגף הבריטי הימני בבקעת הירדן ומזרחה לה.
מפת המודיעין הטורקית-גרמנית, שנמצאה בנצרת, הוכיחה כי בהערכת המודיעין ב-17 בספטמבר, ערב פתיחת המתקפה הבריטית, לא אותר ריכוז הכוח בחוף. אלנבי הצליח לרכז בגזרת שפלת החוף, שהייתה כרבע מקו החזית כולו, כוח של שני קורפוסים ובו חמש דיביזיות רגלים ושלש דיוויזיות פרשים ובהן בסך הכל 35,000 חיילים, 900 פרשים ו-383 תותחים לעומת 8,000 חיילים ו-1300 תותחים במסגרת הארמייה השביעית של הצד הטורקי.
רעם התותחים בשפלה שהחל ב-19 בספטמבר בשעה 04:30, ונמשך רבע שעה, בישר את פתיחת המתקפה. כוחות חיל הרגלים לכל רוחב שפלת החוף, פרצו את גדרות התיל, וכבשו את ביצורי הטורקים בין ג'לג'וליה וסידנא עלי (ארסוף). דיוויזיות הפרשים ניצלו את חוף הים לתחילתו של מסע כיבוש מהיר. זה הביא בהמשכו לכיבוש נצרת, בה ישבה מפקדתו של הכוח הטורקי - גרמני בארץ ישראל ב-21 בספטמבר לכיבוש דמשק באחד באוקטובר, ולכיבוש חאלב ב- 26 באוקטובר. במהלך זה, השיגה המתקפה את כל המטרות של "חיל המשלוח המצרי" בפיקודו של גנרל אלנבי.
הקרבות בזירה זו הסתיימו ב-31.10.1918 כשנחתמה שביתת בנשק בין בעלות הברית לטורקיה. קצין בריטי כתב אחרי המלחמה כי "ההתקפה הבריטית של הטורקים היה כשל נמר חתלתול". אין זו בושה לנצח כשיש עדיפות כוחות. מבחנו של המצביא הוא להשיג ניצחון מרבי בהשקעה מזערית.
אין ספק, גם תכנית פחות מתוחכמת מזו של אלנבי הייתה עשויה להצליח למוטט את המערך הטורקי בכל אחת מהמערכות – אולם, מן הסתם, במחיר גבוה יותר. בתוך כל הצעדים שננקטו על מנת להשיג ניצחון שלם, פעל אלנבי רבות בהונאה, בהטעיה ובהסוואה. הוא ניצל את ההונאה המבצעית ברמה האופרטיבית כאמצעי חשוב, העומד לרשותו ולרשת הדרג המסתער, ורתם אותה להצלחת תכניותיו המבצעיות כמעט בכל שלב של תכנון מסודר, בעת ההכנות ובעת ביצוען השלם. בבניית תכנית ההונאה בשלבים בשונים של כיבוש ארץ-ישראל השתמש אלנבי בכל מרכיבי ההונאה: בראיית הנולד, בהערכות, בשליטה בעוצמת האש, בפיקוח ובאחריות הכוללת. הוא בנה את ההונאה ואת ההטעיה כחלק אינטגרלי, ולפעמים כחלק דומיננטי, של המהלכים הצבאיים העיקריים.
אלנבי הפעיל את ההונאה בצורה שאפשרה לשבש את הערכת מודיעין האויב אודות צבאו והסטתה. הוא הונה את הטורקים, ומנע מהם, בעיקר, לגבש את התמונה ואת הערכת-המצב באשר לאזורים, שבהם ריכז את כוחותיו לקראת המערכות העיקריות, ובאשר למקום, שבו יופעל המאמץ העיקרי. במעשיו הביא אלנבי לניצול מיטבי של עוצמתו הקרבית נגד האויב תוך שהוא מונע זאת מהצד שכנגד. בהפעלת כלי ההונאה לקראת המערכות המתוכננות נעזר אלנבי כמעט בכל השיטות ובכל אמצעי ההונאה. אלה הופעלו ברמה האופרטיבית, אך תוך פיקוח הולם, בדרג הטקטי. הופעלה הנאה סבילה, שהשתדלה לאפשר לאויב לצבור מידע הונאתי בעיקר בכך שאפשרו למטוסי תצפית טורקיים וגרמנים לטוס מדי פעם באזורים, שבהם בוצעה הונאה. הופעלה גם מערכת הסוואה שהסתירה והעלימה מתקנים, כוחות וציוד צבא. ננקטו צעדים של הונאה פעילה, שכוונו להדליף לאויב בצינורות שונים מידע הונאתי, ובעיקר הונאה חזותית על ידי הצגת כוחות בעזרת ריכוזי-דמה בשילוב כוחות אמת. בהפעלת מערך ההונאה ובשילובו בכל צעד מהשלבים של כיבוש ארץ-ישראל על ידי הצבא הבריטי בפיקודו, תרם אלנבי תרומה נוספת לקרב, שהוגדר מאוחר יותר על ידי הגנרל הבריט וויוול (בספרו "Allenby"), "לא היה זה קרב של חיילים אלא של מפקד". זה היה קרב של מפקד, שהטיב לנצל את תרומת ההונאה.
***
המאמר במתכונתו הרחבה יותר התפרסם ב"מערכות" גיליון 329 במרץ - אפריל 1993. המאמר מתבסס על דו"ח המלחמה (Brief) של אלנבי מ-1919 ועל עשרות ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא ושקצרה היריעה למנותם
הגם שעברו כבר 100 שנים הרי שעקרונות המלחמה נשארו דומים. השינויים בפני השטח לצד התמורות באמצעי הלחימה מקשים על ההשוואה. יחד עם זאת בולט בהכרעת האויב חלקו החשוב של התמרון במאמץ העיקרי, אותו תומך בשדה הקרב מאמץ ההונאה.
על מבצעי גנרל אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, על המתקפה הסופית בעת מבצע "פתיחת הדלת", שהביא להשלמה כיבוש הארץ, אמר ההיסטוריון הצבאי המפורסם, לידל הארט, כי "הניצחון הושג בעיקרו באמצעים אסטרטגיים ו"חלק הלחימה בו היה מבוטל". בקרבות אלה התגלה אלנבי כמצביא מתכנן, המנצל את כל הטמון באמנות המלחמה, כדי להבטיח את הניצחון. בשלבים השונים של המלחמה הבין אלנבי את כל היתרונות, שמאפשרת ההתקפה המתוכננת הסדירה, וניצל אותם. הוא פעל תוך דבקות במשימה, שיתף בלחימה את כל הזרועות שעמדו לרשותו (כולל רגלים, פרשים, תותחים, אווירייה וים), ריכז את הכוח העיקרי בזמן ובמקום המכריע, אבטח אגפים, תקף ונע במהירות לניצול ההצלחה. אך יותר מכל שאף אלנבי להפתיע.
עזה פינת באר שבע
בתחילת יוני 1917, בעקבות אי ההצלחה של הבריטים בשתי מערכות עזה, ובעקבות החלטת קבינט המלחמה הבריטי לתגבר את "חיל המשלוח המצרי", ולכבוש את ארץ ישראל, הגיע לאזור הגנרל אדמונד אלנבי, ונטל ב-28 ביוני את הפיקוד על הכוח. אלנבי הגיע למזרח התיכון לאחר שפיקד על ארמיה 3 בצרפת, ואחרי שנחל ניצחון בולט ליד אראפ. הוא הגיע לאזור כשמלווה אותו בקשה של לויד-ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה דאז, "לכבוש את ירושלים, ולהגישה כמתנת חד המולד לעם הבריטי". מטרתו האסטרטגית הייתה להנחיל מפלה לצבא הטורקי, למשוך את העתודות הטורקיות מאזור חאלב ולסלק בכך את הסכנה שבשיגור כוח טורקי גדול לחזית ארם-נהריים (מסופוטמיה).
מטרתו האופרטיבית הייתה לפתוח קו התקדמות ללב ארץ ישראל דרך עזה, שאותה לא הצליח קודמו מורי לכבוש, ולנוע בסיוע החוף ומסילת הברזל לעבר יפו ולעבר ירושלים. לאחר שלמד את הבעיות, התגבשה תכניתו לכבוש את עזה באיגוף רק לאחר כיבוש באר שבע. לתכנית ההתקפית שבנה אלנבי, שכללה כיבוש מתחם באר-שבע ולאחר מכן הסגת כוחות האויב לחוף עזה, התלוותה גם תכנית הונאה מקיפה, שנועדה להונות את האויב באשר לכוונה האמיתית ולתכנית המכה העיקרית. יעדיה של תכנית ההונאה היו להציג את מערך עזה כיעד הראשון והעיקרי להבקעה ולאפשר את כיבושה של באר-שבע בהפתעה כדי למנוע את תגבור הכוחות ולהבטיח את מקורות המים באזור.
רוב הגייסות של בעלות הברית הוחזקו בגזרה מול עזה כמעט עד לרגע פתיחת המתקפה, ורק אז הועברו לגזרת באר-שבע – במהירות ובחשאיות. עם העברת הכוחות לאזור הכינוס, הושארו במחנות שהתרוקנו, חיילים, שביימו המשך פעילות. עוד במסגרת ההונאה, בוצעו סיורים שגרתיים של דיוויזיות הפרשים עד סמוך לביצורי המערך מסביב לבאר-שבע. תכלית הסיורים הייתה כפולה: לימוד הגזרה לקראת המתקפה על העיר, תוך הפגנת שגרה של סיורים, שנועדה לפגוע בעירנות האויב, כדי שיטעה באיתור הכוונות גם בעת ביצוע המתקפה האמיתית. שודרו מברקים מוצפנים כוזבים, שנועדו להביא להערכת מוטעית לגבי יום ההתקפה ולגבי מיקומה, והדגישו את חשיבותן המודיעינית בלבד של פעולות הסיור השגרתיות בבאר-שבע. בכך חיזקו הבריטים את ההכרה בקרב המודיעין הטורקי, שאין בסיורים משום הכנה לתקיפה. במקביל, הופצו שמועות, שנועדו לעורר חששות מפני נחיתה של הצי הבריטי (ששלט שליטה מוחלטת בים התיכון) בעורפה של עזה. ספינות עזר של הצי נתגלו במכוון כשהן עוסקות במדידת עומק המים בקרבת החוף (פעולה שהייתה צריכה להתפרש כהכנה לנחיתה). לוח הזמנים נערך כך שיום ה"ע" נקבע להתקפה על באר-שבע.
אולם, הפעולות עמדו להתחיל שבוע לפני כן בהפגזה שיטתית, שתגבר בהדרגה, על ביצורי עזה על ידי תותחי חיל הים. בשלב ב' של התכנית – לאחר כיבוש באר-שבע, ועם ההתארגנות להמשך ההתקפה על האגף המזרחי של הטורקים, תוכננה הטעייה של קורפוס 21 – על ידי ביצוע התקפה על חלק מביצורי האגף המערבי של עזה. המודיעין של מפקדת חיל המשלוח, שבראש מודיעין השדה שלו עמד קולונל רי'צארד מינרצהאגן, הפעיל תכנית הונאה, שהתבססה על העברת מסר הונאה, שהיה צריך להיקלט במערך המודיעין הטורקי. המסר הועבר באמצעות מברקים מוצפנים וכוזבים ובאמצעות "מסמכי שלל", ש"נפלו" במכוון לידי המודיעין הטורקי.
להצלחה בהעברת מסרי ההונאה ולהטמעתם בקרב מעריכי המצב בצד הטורקי-גרמני תרמה גם העבודה כי לבריטים הייתה עליונות אווירית מוחלטת. מטוסי הקרב החדשים, שהגיעו מבריטניה, ויכולתם של הטייסים הבריטיים, שעלתה על זו של הגרמנים, הביאו למצב של "שמיים נקיים". אש נ"מ אילצה את הגרמנים לצפות רב מגובה רב, ולא אפשרה להם להבחין בשינויים בהיערכות של הגייסות הבריטיים. בשלב התנועה אל היעד, בסמוך ליום תחילת המבצע, החזיקו הבריטים מטוסי קרב מעל למרחב הפעולה כדי למנוע גילוי מוקדם של כוונותיהם על ידי טייסים גרמניים.
פריסת הגיסות, שתוכננו להשתתף בהתקפה באגף המזרחי לעבר באר-שבע, בוצעה בהדרגה, ב"צעידה הצידה" דרום-מזרחה, לאחר שהושארו בגזרת עזה זמן רב ככל האפשר. במקביל, הושלמה סלילת מסילת-ברזל לכיוון באר-שבע. הדיוויזיות של הקורפוס המדברי הרכוב ושל קורפוס 20 הועברו בלילות לשטחי כינוס ולשטחי היערכות באזור (באר משאבים) וחלוצה כדי למנוע את איתור ריכוז הכוח על ידי המודיעין הטורקי. שני-שלישים מהגיסות רוכזו בגזרת המאמץ העיקרי, ורק קורפוס 21 (שלוש דיוויזיות) הושאר מול עזה. פריסות הגיסות הטורקיים הושפעה מהערכת המודיעין, שהתבססה על מסר ההונאה שנקלט. רק שלוש דיוויזיות מהקורפוס הטורקי נשארו במרחב ארמיה 7, שהייתה אחראית לגזרת באר-שבע, לעומת חמש דיוויזיות מקורפוס 20 ומקורפוס 22 שפרסו בגזרת עזה שבאחריות ארמיה 8.
מתוך פקודה, שנתפסה מאוחר יותר, מתברר כי ב-29 באוקטובר עדיין העריך המודיעין הטורקי כי שש דיוויזיות עומדות מול עזה ואין לבאר-שבע לחשוש אלא מתנועותיהן של דיוויזיה אחת ושל דיוויזיה רכובה. בעקבות המידע, שהועבר למפקדים הטורקים, נחלשה פעילות ההתבצרות באזור באר-שבע. יחידות הוחזרו לאזור החוף, דיוויזיה 7 ודיוויזיה 19, שהיו מאוגדות בקורפוס 15, הועברו כעתודה לאזור הזה. מערך ביצורי עזה תוגבר בשרשרת של סוללות ארטילריה, במקלעים וביחידות ממונעות. מערכת ההונאה המשיכה לפעול גם בשלבי ביצוע ההתקפה.
ב-27 באוקטובר החלה הפגזה מסיבית על עזה. ספינות תותחים בריטיות וצרפתיות הצטרפו להפגזה. מעצם היותן הטעיה באש שירתו ההפגזות את מגמת ההונאה. במחנות בגזרת עזה נשארו כמה חיילים כדי לביים את המשך הפעילות. בצילומים, שערכו מטוסים טורקיים, נראו סוסים במחנות. אלה היו דמיים. רוב צבאו של אלנבי (כרבע מיליון איש) הועבר לאגף הימני מבלי שהדבר התגלה על ידי הטורקים. ב-31 באוקטובר בשעה 05:55 החל הקרב לכיבוש באר-שבע במסגרת המערכת השלישית לכיבוש עזה, גיסות הרגלים המסתערים, שהגיעו אחרי מסע לילי מחלוצה ומביר עסלוג', הצליחו להפתיע את הגיסות הטורקיים. הגיסות הרכובים השלימו את כיתור העיר לפני שהגיעה לאזור תגבורת טורקית. עוד במהלך אותו יום הושלם כיבוש העיר, ונתפסו מקורות המים החשובים לשלבים הבאים של המערכה, מבלי שהטורקים הספיקו לחבל בהם. למעשה, רק הופעלו כמה מטענים של חומר נפץ שלא גרמו כמעט לנזקים. כיבוש באר שבע הושלם ובעקבותיו פונתה בשחר השבעה בנובמבר גם עזה ונפתח קו ההתקדמות לתוך ארץ ישראל.
כיבוש ירושלים והפוגת 1918
בשישה בנובמבר החל המרדף בפלשת, ולאחר כיבושה עלו הכוחות הבריטיים מזרחה להרי יהודה לכיבוש ירושלים. התנועה צפונה הפכה למרדף, שהיה ניצול ההצלחה של התמוטטות הטורקים. הגיסות הבריטיים פעלו במהירות, שלא אפשרה הפעלת תכנית הונאה מלווה. רק משנכשל הניסיון הראשון לכבוש את ירושלים, ב-24 בנובמבר, החליט אלנבי על הפוגה קצרה בקרבות, בוצע מאמץ הטעייה בגזרת הארמיה הטורקית 8, שהייתה ערוכה באזור החוף. מאמץ זה, שהתבסס על דיוויזיית אנז"ק (גיסות אוסטרליה וניו זילנד), שעליה הוטל לתפוס ראש גשר מעבר לירקון, נועד למנוע העברת כוחות לגזרת הארמיה הטורקית 7, שהייתה אחראית גם להגנת אזור ירושלים.
לבסוף, ב-11 בדצמבר, לאחר שלושה ימי קרבות במבואות ירושלים ונסיגת הכוחות הטורקיים, נכנס גנרל אלנבי לתוך ירושלים. צליחת הירקון ב-20 בדצמבר, הפעולה האחרונה של שנת 1917, הפתיעה את הגייסות הטורקיים בעצם עיתויה. להערכתם, לא ניתן היה לחצות את הנחל בתקופה זו. אולם, הפעולה לא לוותה במערכת הונאה בדרג של מפקדת חיל המשלוח. הוצאתה המוחלטת של טורקיה מהמלחמה חייבה המשך ההתקדמות בארץ ישראל, אך זו לא יכולה הייתה להתבצע, על פי אלנבי, לפני התאוששות כוחותיו והתארגנותם מחדש.
בינואר 1918 החלה מפקדתו של אלנבי לגבש את תכנית האב להמשך כיבוש ארץ ישראל, סוריה ולבנון. במהלך פברואר 1918 נכבש דרום בקעת הירדן המערבית, ובתחילת מרס 1918 – חלקה המרכזי של הבקעה. הכיבושים הללו ותפיסת גשרי הירדן אפשרו יציאה לפשיטות מעבר לקווי הטורקים בעבר הירדן ובאזור רבת עמון. ב-26 במרס פתח אלנבי במבצע בעבר הירדן – הראשון משני המבצעים החשובים בתקופה זו של הפוגה יחסית בין כיבוש ירושלים לבין המתקפה הסופית.
האמנם היו אלו רק פשיטות, כהגדרת אלנבי, או שמא היו מבצעי פתיחה כושלים למתקפה הרבה יותר רחבה בעבר הירדן מתוך כוונה להגיע במהירות לצומת מסילת הברזל ולצומת הדרכים בדרעא? אם, אכן, היו המבצעים בגדר פשיטות, הרי ששירתו, כמאמץ הונאה, את התכנית לכיבוש סופי של האזור שהוכנה בקפידה. הם ריתקו את תשובת הלב של הטורקים לאגף המזרחי בעוד המאמץ העיקרי תוכנן לגזרת החוף. בתכנון ה"פשיטה" לעבר רבת עמון כוון מאמץ ההונאה לעבר הקושי המרכזי במבצע – הסתרת האזור הראשי לצליחת הירדן. הכוחות צלחו בגזרה רחבה במקומות רבים לאורך הירדן כדי למנוע את איתור כלל הכוח. כמו כן הונחתו מסירות מנוע כוחות בחלקו הצפוני של ים המלח. רק מאמץ אחד (של בריגדה 180) הצליח להפתיע את הטורקים, שהגנו על קו הירדן. הבריגדה צלחה את הירדן בעזרת גשר, שנבנה באזור דיר חג'לה (אזור גשר אלנבי כיום) במעברה, שלא נצפתה על ידי הטורקים.
ההונאה במהלך ההתקפה הסופית
למאורעות בשנת 1918 בזירה העולמית הייתה השפעה ישירה על זירת ארץ ישראל. חיל המשלוח של אלנבי צריך היה להמשיך את שרשרת הניצחונות של בעלות הברית שעמדו לסיים את מלחמת העולם. העיקרון הבסיסי בתכנון "ההתקפה הסופית" של אלנבי היה שמירת מגע וריתוק האויב באגף הימני ומאמץ עיקרי ל "פתיחת הדלת" באגף השמאלי, באזור החוף. תכנית ההונאה, שליוותה תכנית מבצעית זו, נועדה למנוע את איתור המאמץ באגף השמאלי, ולביים מאמץ התקפי באגף הימני, בבקעת הירדן שם נפרס מערך דמה של "דחלילי סוסים".
כשבוחנים את מאמצי ההונאה בשלב זה מתברר, כי למרות העליונות הבריטית המוחצת בלוחמים, ברוכבים, בנשק, בציוד לחימה ובמורל הגיסות, הקדיש אלנבי מאמצים רבים להונאה. זו נועדה לחפות על נקודות החולשה בתכנון ובביצוע המשימות המבצעיות, להניע את האויב להזיז כוחות לגזרה משנית, ולהחליש את כוחותיו בגזרה העיקרית, כדי להפתיעו בה. האמצעים שהופעלו במסגרת תכנית ההונאה, כוונו להעלים את הריכוז האמיתי של הגיסות, להסתיר את ההכנות להתקפה באזור החוף, ולביים ריכוזי כוחות ומאמץ התקפי באגף הבריטי הימני בבקעת הירדן ומזרחה לה.
מפת המודיעין הטורקית-גרמנית, שנמצאה בנצרת, הוכיחה כי בהערכת המודיעין ב-17 בספטמבר, ערב פתיחת המתקפה הבריטית, לא אותר ריכוז הכוח בחוף. אלנבי הצליח לרכז בגזרת שפלת החוף, שהייתה כרבע מקו החזית כולו, כוח של שני קורפוסים ובו חמש דיביזיות רגלים ושלש דיוויזיות פרשים ובהן בסך הכל 35,000 חיילים, 900 פרשים ו-383 תותחים לעומת 8,000 חיילים ו-1300 תותחים במסגרת הארמייה השביעית של הצד הטורקי.
רעם התותחים בשפלה שהחל ב-19 בספטמבר בשעה 04:30, ונמשך רבע שעה, בישר את פתיחת המתקפה. כוחות חיל הרגלים לכל רוחב שפלת החוף, פרצו את גדרות התיל, וכבשו את ביצורי הטורקים בין ג'לג'וליה וסידנא עלי (ארסוף). דיוויזיות הפרשים ניצלו את חוף הים לתחילתו של מסע כיבוש מהיר. זה הביא בהמשכו לכיבוש נצרת, בה ישבה מפקדתו של הכוח הטורקי - גרמני בארץ ישראל ב-21 בספטמבר לכיבוש דמשק באחד באוקטובר, ולכיבוש חאלב ב- 26 באוקטובר. במהלך זה, השיגה המתקפה את כל המטרות של "חיל המשלוח המצרי" בפיקודו של גנרל אלנבי.
הקרבות בזירה זו הסתיימו ב-31.10.1918 כשנחתמה שביתת בנשק בין בעלות הברית לטורקיה. קצין בריטי כתב אחרי המלחמה כי "ההתקפה הבריטית של הטורקים היה כשל נמר חתלתול". אין זו בושה לנצח כשיש עדיפות כוחות. מבחנו של המצביא הוא להשיג ניצחון מרבי בהשקעה מזערית.
אין ספק, גם תכנית פחות מתוחכמת מזו של אלנבי הייתה עשויה להצליח למוטט את המערך הטורקי בכל אחת מהמערכות – אולם, מן הסתם, במחיר גבוה יותר. בתוך כל הצעדים שננקטו על מנת להשיג ניצחון שלם, פעל אלנבי רבות בהונאה, בהטעיה ובהסוואה. הוא ניצל את ההונאה המבצעית ברמה האופרטיבית כאמצעי חשוב, העומד לרשותו ולרשת הדרג המסתער, ורתם אותה להצלחת תכניותיו המבצעיות כמעט בכל שלב של תכנון מסודר, בעת ההכנות ובעת ביצוען השלם. בבניית תכנית ההונאה בשלבים בשונים של כיבוש ארץ-ישראל השתמש אלנבי בכל מרכיבי ההונאה: בראיית הנולד, בהערכות, בשליטה בעוצמת האש, בפיקוח ובאחריות הכוללת. הוא בנה את ההונאה ואת ההטעיה כחלק אינטגרלי, ולפעמים כחלק דומיננטי, של המהלכים הצבאיים העיקריים.
אלנבי הפעיל את ההונאה בצורה שאפשרה לשבש את הערכת מודיעין האויב אודות צבאו והסטתה. הוא הונה את הטורקים, ומנע מהם, בעיקר, לגבש את התמונה ואת הערכת-המצב באשר לאזורים, שבהם ריכז את כוחותיו לקראת המערכות העיקריות, ובאשר למקום, שבו יופעל המאמץ העיקרי. במעשיו הביא אלנבי לניצול מיטבי של עוצמתו הקרבית נגד האויב תוך שהוא מונע זאת מהצד שכנגד. בהפעלת כלי ההונאה לקראת המערכות המתוכננות נעזר אלנבי כמעט בכל השיטות ובכל אמצעי ההונאה. אלה הופעלו ברמה האופרטיבית, אך תוך פיקוח הולם, בדרג הטקטי. הופעלה הנאה סבילה, שהשתדלה לאפשר לאויב לצבור מידע הונאתי בעיקר בכך שאפשרו למטוסי תצפית טורקיים וגרמנים לטוס מדי פעם באזורים, שבהם בוצעה הונאה. הופעלה גם מערכת הסוואה שהסתירה והעלימה מתקנים, כוחות וציוד צבא. ננקטו צעדים של הונאה פעילה, שכוונו להדליף לאויב בצינורות שונים מידע הונאתי, ובעיקר הונאה חזותית על ידי הצגת כוחות בעזרת ריכוזי-דמה בשילוב כוחות אמת. בהפעלת מערך ההונאה ובשילובו בכל צעד מהשלבים של כיבוש ארץ-ישראל על ידי הצבא הבריטי בפיקודו, תרם אלנבי תרומה נוספת לקרב, שהוגדר מאוחר יותר על ידי הגנרל הבריט וויוול (בספרו "Allenby"), "לא היה זה קרב של חיילים אלא של מפקד". זה היה קרב של מפקד, שהטיב לנצל את תרומת ההונאה.
***
המאמר במתכונתו הרחבה יותר התפרסם ב"מערכות" גיליון 329 במרץ - אפריל 1993. המאמר מתבסס על דו"ח המלחמה (Brief) של אלנבי מ-1919 ועל עשרות ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא ושקצרה היריעה למנותם
