מ"קיר הברזל" עד "כיפת הברזל"
על רקע המשא ומתן המקרטע בין ישראל לפלסטינים, ד"ר שאול שי מנסה להבין בכלל האם יש סיכוי לפיתרוןמ"קיר הברזל" עד "כיפת הברזל"
שאול שי
| 06/12/2014
ב – 3 בספטמבר 2013, בטקס חנוכת פארק הייטק בבאר שבע, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אנחנו צריכים לדאוג לביטחון, זאת המחויבות הראשונה שלנו ושלי כראש ממשלה, זה הדבר שמאתגר אותנו כי המציאות סביבנו מאתגרת. בסוף, החיים שלנו תלויים, 'בקיר הברזל' , אנחנו בונים את 'קיר הברזל', 'כיפת הברזל', ויש לנו 'רצון ברזל', אלה הדברים שנותנים לנו את הכוח גם להגן על עצמנו וגם לומר למי שירצה לפגוע בנו – לא כדאי, ואלה יסודות המגן של מדינת ישראל".
בהתייחסו למושג '"קיר הברזל" הסתמך ראש הממשלה על מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" שהתפרסם לראשונה ב-1923, והפך עם הזמן לאבן-יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. ז'בוטינסקי כתב את המאמר בתגובה לתקריות האלימות בשנים 1920 – 1921. הוא פתח את המאמר בהקדמה בה הוא טען כי אין הוא אויב הערבים, אלא תומך בשוויון בין העמים ושוחר שלום, אולם לדבריו, לא תמיד ניתן להגיע אל השלום בדרכי שלום, בהתחשב בחוסר נכונותם של הערבים לקבל את הציונות.
ז'בוטינסקי סבר באותן נסיבות כי לא נראה בעתיד הקרוב מצב בו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית ולטענתו אין הדבר תלוי בגודל השטח ובצפיפות האוכלוסין. "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לביננו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק. אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-אדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי".
ז'בוטינסקי סבר, שלא ניתן (באותו זמן) להגיע להסכם עם ערביי ארץ ישראל, ועל כן אין ברירה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצונם, תחת מטריית הגנה שלא תהיה תלויה בהם, אלא ביישוב היהודי עצמו. ז'בוטינסקי דחה בתוקף את העמדה כי הסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות. מסקנתו של ז'בוטינסקי הייתה, שהסכם שלום אפשרי, אך רק במידה ויבינו הערבים כי לא קיים כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל, באמצעות אלימות ומלחמות, אז הקבוצות הקיצוניות יאבדו את קסמן, ויהיה אפשרי לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים.
לשם כך הוא הדגיש שיש לחזק את קיר הברזל בשלב ראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה ורק זה עשוי להביא להידברות בין הצדדים בעתיד. "אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות".
ז'בוטינסקי לא כתב על "קיר הברזל" במובן הפיזי שלו, אלא על הדמוי שיש צורך ליצור בתודעה של הצד הערבי על מנת לשכנעו כי לא יעלה בידיו להשמיד את המפעל הציוני ולהשלים עם קיומו. ז'בוטינסקי אינו מפרט במאמר כיצד יש ליצור את "קיר הברזל" אך רומז כי (באותה עת ) הוא צריך להסתייע בבריטניה השולטת בפועל בארץ ישראל והגיבוי המעצמתי באם יינתן למפעל הציוני, יוכל ליצור את "קיר הברזל".
מאז הקמתה של מדינת ישראל (ואף קודם לכן) מתנהל מאבק בין הפלסטינים למדינת ישראל, שהקימה "קיר ברזל" עליו התנפצו הניסיונות הפלסטינים לקעקע את קיומה של המדינה (הפדאיון בשנות ה -50, טרור פלסטיני משטחי יו"ש ורצועת עזה החל מ – 1967, מלחמת התשה מגבול ירדן 68 – 70 טרור פלסטיני מלבנון 70 – 82, טרור פלסטיני בחו"ל החל מ - 1968, אינתיפאדה 1987 – 1993 , אינתיפאדת אל אקצה 2000 – 2005 , 2007 – 2014 עימות עם חמאס וארגוני טרור נוספים מרצועת עזה).
בתחילת שנות ה – 90 ,כאשר אש"ף בראשות ערפאת נמצא בשיא חולשתו, החלו שיחות שלום עם ישראל שהובילו, 70 שנה לאחר פרסום מאמרו של ז'בוטינסקי בשנת 1993 לחתימת הסכמי אוסלו. לכאורה בכך התממש חזונו של ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" פעל את פעולתו ונמצאו המתונים בקרב הפלסטינים שיעשו שלום עם ישראל. אולם ההיסטוריה הוכיחה כי השמחה הייתה מוקדמת מדי, שכן בשנת 2000 פרצה אינתיפאדת אל אקצה. שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, ב – 2013, בלחצה של ארה"ב נפתח שוב משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית בראשות אבו – מאזן.
משא ומתן זה מתנהל בצל איום הרקטות של החמאס ויתר ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. בימים אלה כאשר שיחות השלום נקלעו למשבר עמוק , נראה שוב כי עדיין לא בשלו התנאים לפיוס המיוחל ובאם נאמץ את תחזיתו ארוכת השנים של ז'בוטינסקי, הרי שישראל שוב תזדקק ל"קיר הברזל" ו"כיפת הברזל".
***
ד"ר ( אל"מ מיל') שאול שי , מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומנהל המחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS). בעבר היה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי
על רקע המשא ומתן המקרטע בין ישראל לפלסטינים, ד"ר שאול שי מנסה להבין בכלל האם יש סיכוי לפיתרוןמ"קיר הברזל" עד "כיפת הברזל"
שאול שי
| 06/12/2014
ב – 3 בספטמבר 2013, בטקס חנוכת פארק הייטק בבאר שבע, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אנחנו צריכים לדאוג לביטחון, זאת המחויבות הראשונה שלנו ושלי כראש ממשלה, זה הדבר שמאתגר אותנו כי המציאות סביבנו מאתגרת. בסוף, החיים שלנו תלויים, 'בקיר הברזל' , אנחנו בונים את 'קיר הברזל', 'כיפת הברזל', ויש לנו 'רצון ברזל', אלה הדברים שנותנים לנו את הכוח גם להגן על עצמנו וגם לומר למי שירצה לפגוע בנו – לא כדאי, ואלה יסודות המגן של מדינת ישראל".
בהתייחסו למושג '"קיר הברזל" הסתמך ראש הממשלה על מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" שהתפרסם לראשונה ב-1923, והפך עם הזמן לאבן-יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. ז'בוטינסקי כתב את המאמר בתגובה לתקריות האלימות בשנים 1920 – 1921. הוא פתח את המאמר בהקדמה בה הוא טען כי אין הוא אויב הערבים, אלא תומך בשוויון בין העמים ושוחר שלום, אולם לדבריו, לא תמיד ניתן להגיע אל השלום בדרכי שלום, בהתחשב בחוסר נכונותם של הערבים לקבל את הציונות.
ז'בוטינסקי סבר באותן נסיבות כי לא נראה בעתיד הקרוב מצב בו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית ולטענתו אין הדבר תלוי בגודל השטח ובצפיפות האוכלוסין. "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לביננו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק. אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-אדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי".
ז'בוטינסקי סבר, שלא ניתן (באותו זמן) להגיע להסכם עם ערביי ארץ ישראל, ועל כן אין ברירה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצונם, תחת מטריית הגנה שלא תהיה תלויה בהם, אלא ביישוב היהודי עצמו. ז'בוטינסקי דחה בתוקף את העמדה כי הסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות. מסקנתו של ז'בוטינסקי הייתה, שהסכם שלום אפשרי, אך רק במידה ויבינו הערבים כי לא קיים כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל, באמצעות אלימות ומלחמות, אז הקבוצות הקיצוניות יאבדו את קסמן, ויהיה אפשרי לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים.
לשם כך הוא הדגיש שיש לחזק את קיר הברזל בשלב ראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה ורק זה עשוי להביא להידברות בין הצדדים בעתיד. "אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות".
ז'בוטינסקי לא כתב על "קיר הברזל" במובן הפיזי שלו, אלא על הדמוי שיש צורך ליצור בתודעה של הצד הערבי על מנת לשכנעו כי לא יעלה בידיו להשמיד את המפעל הציוני ולהשלים עם קיומו. ז'בוטינסקי אינו מפרט במאמר כיצד יש ליצור את "קיר הברזל" אך רומז כי (באותה עת ) הוא צריך להסתייע בבריטניה השולטת בפועל בארץ ישראל והגיבוי המעצמתי באם יינתן למפעל הציוני, יוכל ליצור את "קיר הברזל".
מאז הקמתה של מדינת ישראל (ואף קודם לכן) מתנהל מאבק בין הפלסטינים למדינת ישראל, שהקימה "קיר ברזל" עליו התנפצו הניסיונות הפלסטינים לקעקע את קיומה של המדינה (הפדאיון בשנות ה -50, טרור פלסטיני משטחי יו"ש ורצועת עזה החל מ – 1967, מלחמת התשה מגבול ירדן 68 – 70 טרור פלסטיני מלבנון 70 – 82, טרור פלסטיני בחו"ל החל מ - 1968, אינתיפאדה 1987 – 1993 , אינתיפאדת אל אקצה 2000 – 2005 , 2007 – 2014 עימות עם חמאס וארגוני טרור נוספים מרצועת עזה).
בתחילת שנות ה – 90 ,כאשר אש"ף בראשות ערפאת נמצא בשיא חולשתו, החלו שיחות שלום עם ישראל שהובילו, 70 שנה לאחר פרסום מאמרו של ז'בוטינסקי בשנת 1993 לחתימת הסכמי אוסלו. לכאורה בכך התממש חזונו של ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" פעל את פעולתו ונמצאו המתונים בקרב הפלסטינים שיעשו שלום עם ישראל. אולם ההיסטוריה הוכיחה כי השמחה הייתה מוקדמת מדי, שכן בשנת 2000 פרצה אינתיפאדת אל אקצה. שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, ב – 2013, בלחצה של ארה"ב נפתח שוב משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית בראשות אבו – מאזן.
משא ומתן זה מתנהל בצל איום הרקטות של החמאס ויתר ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. בימים אלה כאשר שיחות השלום נקלעו למשבר עמוק , נראה שוב כי עדיין לא בשלו התנאים לפיוס המיוחל ובאם נאמץ את תחזיתו ארוכת השנים של ז'בוטינסקי, הרי שישראל שוב תזדקק ל"קיר הברזל" ו"כיפת הברזל".
***
ד"ר ( אל"מ מיל') שאול שי , מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומנהל המחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS). בעבר היה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי
בהתייחסו למושג '"קיר הברזל" הסתמך ראש הממשלה על מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" שהתפרסם לראשונה ב-1923, והפך עם הזמן לאבן-יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. ז'בוטינסקי כתב את המאמר בתגובה לתקריות האלימות בשנים 1920 – 1921. הוא פתח את המאמר בהקדמה בה הוא טען כי אין הוא אויב הערבים, אלא תומך בשוויון בין העמים ושוחר שלום, אולם לדבריו, לא תמיד ניתן להגיע אל השלום בדרכי שלום, בהתחשב בחוסר נכונותם של הערבים לקבל את הציונות.
ז'בוטינסקי סבר באותן נסיבות כי לא נראה בעתיד הקרוב מצב בו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית ולטענתו אין הדבר תלוי בגודל השטח ובצפיפות האוכלוסין. "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לביננו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק. אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-אדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי".
ז'בוטינסקי סבר, שלא ניתן (באותו זמן) להגיע להסכם עם ערביי ארץ ישראל, ועל כן אין ברירה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצונם, תחת מטריית הגנה שלא תהיה תלויה בהם, אלא ביישוב היהודי עצמו. ז'בוטינסקי דחה בתוקף את העמדה כי הסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות. מסקנתו של ז'בוטינסקי הייתה, שהסכם שלום אפשרי, אך רק במידה ויבינו הערבים כי לא קיים כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל, באמצעות אלימות ומלחמות, אז הקבוצות הקיצוניות יאבדו את קסמן, ויהיה אפשרי לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים.
לשם כך הוא הדגיש שיש לחזק את קיר הברזל בשלב ראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה ורק זה עשוי להביא להידברות בין הצדדים בעתיד. "אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות".
ז'בוטינסקי לא כתב על "קיר הברזל" במובן הפיזי שלו, אלא על הדמוי שיש צורך ליצור בתודעה של הצד הערבי על מנת לשכנעו כי לא יעלה בידיו להשמיד את המפעל הציוני ולהשלים עם קיומו. ז'בוטינסקי אינו מפרט במאמר כיצד יש ליצור את "קיר הברזל" אך רומז כי (באותה עת ) הוא צריך להסתייע בבריטניה השולטת בפועל בארץ ישראל והגיבוי המעצמתי באם יינתן למפעל הציוני, יוכל ליצור את "קיר הברזל".
מאז הקמתה של מדינת ישראל (ואף קודם לכן) מתנהל מאבק בין הפלסטינים למדינת ישראל, שהקימה "קיר ברזל" עליו התנפצו הניסיונות הפלסטינים לקעקע את קיומה של המדינה (הפדאיון בשנות ה -50, טרור פלסטיני משטחי יו"ש ורצועת עזה החל מ – 1967, מלחמת התשה מגבול ירדן 68 – 70 טרור פלסטיני מלבנון 70 – 82, טרור פלסטיני בחו"ל החל מ - 1968, אינתיפאדה 1987 – 1993 , אינתיפאדת אל אקצה 2000 – 2005 , 2007 – 2014 עימות עם חמאס וארגוני טרור נוספים מרצועת עזה).
בתחילת שנות ה – 90 ,כאשר אש"ף בראשות ערפאת נמצא בשיא חולשתו, החלו שיחות שלום עם ישראל שהובילו, 70 שנה לאחר פרסום מאמרו של ז'בוטינסקי בשנת 1993 לחתימת הסכמי אוסלו. לכאורה בכך התממש חזונו של ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" פעל את פעולתו ונמצאו המתונים בקרב הפלסטינים שיעשו שלום עם ישראל. אולם ההיסטוריה הוכיחה כי השמחה הייתה מוקדמת מדי, שכן בשנת 2000 פרצה אינתיפאדת אל אקצה. שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, ב – 2013, בלחצה של ארה"ב נפתח שוב משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית בראשות אבו – מאזן.
משא ומתן זה מתנהל בצל איום הרקטות של החמאס ויתר ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. בימים אלה כאשר שיחות השלום נקלעו למשבר עמוק , נראה שוב כי עדיין לא בשלו התנאים לפיוס המיוחל ובאם נאמץ את תחזיתו ארוכת השנים של ז'בוטינסקי, הרי שישראל שוב תזדקק ל"קיר הברזל" ו"כיפת הברזל".
***
ד"ר ( אל"מ מיל') שאול שי , מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומנהל המחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS). בעבר היה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי
