אל מול "מתקפת החיוכים"
מאמר מיוחד של תא"ל מיל ניצן נוריאל: מה עומד באמת מאחורי מתקפת החיוכים האיראנית?אל מול "מתקפת החיוכים"
ניצן נוריאל
| 06/12/2014
הסכם ז'נווה שנחתם לאחרונה בין איראן למעצמות, כשלב הראשון, של הגברת הפיקוח הבינלאומי על איראן במגמה למנוע ממנה נשק גרעיני, לצד הופעות פומביות רבות של מנהיגי איראן בכנסים בינלאומיים ובראיונות לתקשורת המערבית, זכו לשם הדו - משמעי "מתקפת החיוכים".
התקפה, יש בה לעולם מרכיב אלים שחותר למגע ואילו חיוכים הם בעלי גוון רך ונעים. אז מה יש לנו באמת מתקפה? או חיוכים? כמובן התשובה שונה, בהתאם לבעל העניין.
מי שתומך בחיוך מחזק את הצדדים הטובים שבהסכם ובפוטנציאל החיובי של השלבים הבאים ומגמד את המשך התמיכה האיראנית בטרור. ומי שמפעמת בתוכו "ההתקפה" מדגיש את המסוכנות האיראנית שרק קיבלה ובעצם לא עצרה ואף לא צנטריפוגה אחת.
ימים יגידו מי צדק, אבל עד אז נכון לו למערב, על כל מרכיביו, לחדד חושים ולייצר את רשימת "הסימנים המעידים" שמעקב דקדקני אחריהם, יוכל להצביע על המגמה.
מטרת טור זה להצביע על מרכיב מרכזי אחד שנכון להניח במרכז השיח ושדרכו יהיה ניתן בקלות יחסית לדעת לאן פני איראן בהובלת נשיאה רוחאני. במזרח התיכון ישנן שתי דוגמאות רלוונטיות שימחישו את הרלוונטיות של המרכיב אליו צריך לכוון את מאמצי האיסוף.
משמרות המהפכה באיראן הם הגורם המרכזי שמעקב דקדקני אחרי התנהלות הנשיא רוחאני כלפיהם והתנהלותם כלפיו – יכולים לספר את הסיפור כולו. ראש ממשלת טורקיה (שאינו חובב ציון מושבע) הבין שללא נטרול כוחו של הצבא הטורקי החילוני לא יצליח להכניס לחוקה הטורקית את המרכיבים האיסלמיסטים בהם חפץ, וכך בחסות הדרישה של האיחוד האירופאי שהציב את החלשת הצבא, כך שלא יוכל לתפוס את השלטון כל אימת שיחשוב שיש סכנה למורשתו של אתא תורכ, כאחד מתנאי הסף לבחינת קבלת הטורקים לאיחוד האירופאי, החליש באופן שיטתי את הצבא הטורקי בסדרה של פעולות (השפעה על מינויים, קיצוץ תקציבים, הכנסת חוקים חדשים וכו') עד אשר ניטלה מהצבא היכולת לתפוס את השלטון.
מורסי ,נשיאה המודח של מצרים,לא העריך נכון את יכולתו ורצונו של הצבא לתפוס את השלטון, במציאות של הקצנה איסלמיסטית מרחיקת לכת, ולא הספיק לטפל במרכיב זה, עד שמצא עצמו מודח.
ועכשיו לנשיא איראן רוחאני ולמשמרות המהפכה - ברור לגמרי שהראשונים לשלם את מחיר השינוי הכולל באיראן עליו מצביע רוחאני הם משמרות המהפכה הנהנים כיום מכול טוב (שכר גבוה, כבוד, ושלל טובות ומנעמי שלטון) ולכן הם יפקחו שבע עניים על כל צעד אפשרי של הנשיא שעשוי להרע את מעמדם.
ואילו הנשיא יודע שלא יוכל לערוך שום שינוי במדינתו ברוח הדברים עליהם הוא מדבר כל עוד משמרות המהפכה מחזיקים בעמדות ההשפעה וביכולות הצבאיות שיש בידם. (משמרות המהפכה חזקים ומצוידים טוב יותר מצבא איראן) וכך נוצרת משוואה מרתקת המאפשרת לכלל הגורמים הרוצים לראות לאן נושבת הרוח, להתמקד במערכת היחסים,ויותר מזה, בפעולות הננקטות או שלא ננקטות בין הנשיא למשמרות המהפכה כנייר לקמוס של התהליכים בעתיד הקרוב.
על הפרק שאלות כגון: איזה תקציב יעמיד הנשיא לטובתם? את מי ימנה בסבב המינויים הקרוב? האם יפיץ הנחיות המגבילות את כוחם? כיצד יפעל מול הפאסיג' (כוח שיטור אזרחי שפיזר הפגנות עבר בברוטאליות שלא מביישת את כוחותיו של אסד בסוריה), מעקב אחרי תגובותיהם לנאומיו? ולהיפך תגובותיו למסרים היוצאים ממשרדי מפקד משמרות המהפכה.
שלל המרכיבים לעיל יתנו למערב תמונה אמינה יחסית לאן פניה של איראן. בנוסף הגברת המעקב והפיקוח העל משמרות המפכה ישפר לאין ארוך את "בנק המטרות" הפוטנציאלי של משמרות המהפכה למקרה שתידרש תקיפה ,כך שבול דרך מדינות המערב, לו ירכזו מאמץ מודיעיני משותף, יזכו לתגמול ראוי שנכון לו בעת הזו להיות במרכז. אישית, אני סבור שלו ילך נשיא איראן "גשר אחד רחוק מידי" בעיני "משמרות המהפכה" באופן שיפגע במעמדם אנושות, אלו לא יהססו לסלקו מעל דרכם במיטב "הדרכים המקובלות".
מאמר מיוחד של תא"ל מיל ניצן נוריאל: מה עומד באמת מאחורי מתקפת החיוכים האיראנית?אל מול "מתקפת החיוכים"
ניצן נוריאל
| 06/12/2014
הסכם ז'נווה שנחתם לאחרונה בין איראן למעצמות, כשלב הראשון, של הגברת הפיקוח הבינלאומי על איראן במגמה למנוע ממנה נשק גרעיני, לצד הופעות פומביות רבות של מנהיגי איראן בכנסים בינלאומיים ובראיונות לתקשורת המערבית, זכו לשם הדו - משמעי "מתקפת החיוכים".
התקפה, יש בה לעולם מרכיב אלים שחותר למגע ואילו חיוכים הם בעלי גוון רך ונעים. אז מה יש לנו באמת מתקפה? או חיוכים? כמובן התשובה שונה, בהתאם לבעל העניין.
מי שתומך בחיוך מחזק את הצדדים הטובים שבהסכם ובפוטנציאל החיובי של השלבים הבאים ומגמד את המשך התמיכה האיראנית בטרור. ומי שמפעמת בתוכו "ההתקפה" מדגיש את המסוכנות האיראנית שרק קיבלה ובעצם לא עצרה ואף לא צנטריפוגה אחת.
ימים יגידו מי צדק, אבל עד אז נכון לו למערב, על כל מרכיביו, לחדד חושים ולייצר את רשימת "הסימנים המעידים" שמעקב דקדקני אחריהם, יוכל להצביע על המגמה.
מטרת טור זה להצביע על מרכיב מרכזי אחד שנכון להניח במרכז השיח ושדרכו יהיה ניתן בקלות יחסית לדעת לאן פני איראן בהובלת נשיאה רוחאני. במזרח התיכון ישנן שתי דוגמאות רלוונטיות שימחישו את הרלוונטיות של המרכיב אליו צריך לכוון את מאמצי האיסוף.
משמרות המהפכה באיראן הם הגורם המרכזי שמעקב דקדקני אחרי התנהלות הנשיא רוחאני כלפיהם והתנהלותם כלפיו – יכולים לספר את הסיפור כולו. ראש ממשלת טורקיה (שאינו חובב ציון מושבע) הבין שללא נטרול כוחו של הצבא הטורקי החילוני לא יצליח להכניס לחוקה הטורקית את המרכיבים האיסלמיסטים בהם חפץ, וכך בחסות הדרישה של האיחוד האירופאי שהציב את החלשת הצבא, כך שלא יוכל לתפוס את השלטון כל אימת שיחשוב שיש סכנה למורשתו של אתא תורכ, כאחד מתנאי הסף לבחינת קבלת הטורקים לאיחוד האירופאי, החליש באופן שיטתי את הצבא הטורקי בסדרה של פעולות (השפעה על מינויים, קיצוץ תקציבים, הכנסת חוקים חדשים וכו') עד אשר ניטלה מהצבא היכולת לתפוס את השלטון.
מורסי ,נשיאה המודח של מצרים,לא העריך נכון את יכולתו ורצונו של הצבא לתפוס את השלטון, במציאות של הקצנה איסלמיסטית מרחיקת לכת, ולא הספיק לטפל במרכיב זה, עד שמצא עצמו מודח.
ועכשיו לנשיא איראן רוחאני ולמשמרות המהפכה - ברור לגמרי שהראשונים לשלם את מחיר השינוי הכולל באיראן עליו מצביע רוחאני הם משמרות המהפכה הנהנים כיום מכול טוב (שכר גבוה, כבוד, ושלל טובות ומנעמי שלטון) ולכן הם יפקחו שבע עניים על כל צעד אפשרי של הנשיא שעשוי להרע את מעמדם.
ואילו הנשיא יודע שלא יוכל לערוך שום שינוי במדינתו ברוח הדברים עליהם הוא מדבר כל עוד משמרות המהפכה מחזיקים בעמדות ההשפעה וביכולות הצבאיות שיש בידם. (משמרות המהפכה חזקים ומצוידים טוב יותר מצבא איראן) וכך נוצרת משוואה מרתקת המאפשרת לכלל הגורמים הרוצים לראות לאן נושבת הרוח, להתמקד במערכת היחסים,ויותר מזה, בפעולות הננקטות או שלא ננקטות בין הנשיא למשמרות המהפכה כנייר לקמוס של התהליכים בעתיד הקרוב.
על הפרק שאלות כגון: איזה תקציב יעמיד הנשיא לטובתם? את מי ימנה בסבב המינויים הקרוב? האם יפיץ הנחיות המגבילות את כוחם? כיצד יפעל מול הפאסיג' (כוח שיטור אזרחי שפיזר הפגנות עבר בברוטאליות שלא מביישת את כוחותיו של אסד בסוריה), מעקב אחרי תגובותיהם לנאומיו? ולהיפך תגובותיו למסרים היוצאים ממשרדי מפקד משמרות המהפכה.
שלל המרכיבים לעיל יתנו למערב תמונה אמינה יחסית לאן פניה של איראן. בנוסף הגברת המעקב והפיקוח העל משמרות המפכה ישפר לאין ארוך את "בנק המטרות" הפוטנציאלי של משמרות המהפכה למקרה שתידרש תקיפה ,כך שבול דרך מדינות המערב, לו ירכזו מאמץ מודיעיני משותף, יזכו לתגמול ראוי שנכון לו בעת הזו להיות במרכז. אישית, אני סבור שלו ילך נשיא איראן "גשר אחד רחוק מידי" בעיני "משמרות המהפכה" באופן שיפגע במעמדם אנושות, אלו לא יהססו לסלקו מעל דרכם במיטב "הדרכים המקובלות".
התקפה, יש בה לעולם מרכיב אלים שחותר למגע ואילו חיוכים הם בעלי גוון רך ונעים. אז מה יש לנו באמת מתקפה? או חיוכים? כמובן התשובה שונה, בהתאם לבעל העניין.
מי שתומך בחיוך מחזק את הצדדים הטובים שבהסכם ובפוטנציאל החיובי של השלבים הבאים ומגמד את המשך התמיכה האיראנית בטרור. ומי שמפעמת בתוכו "ההתקפה" מדגיש את המסוכנות האיראנית שרק קיבלה ובעצם לא עצרה ואף לא צנטריפוגה אחת.
ימים יגידו מי צדק, אבל עד אז נכון לו למערב, על כל מרכיביו, לחדד חושים ולייצר את רשימת "הסימנים המעידים" שמעקב דקדקני אחריהם, יוכל להצביע על המגמה.
מטרת טור זה להצביע על מרכיב מרכזי אחד שנכון להניח במרכז השיח ושדרכו יהיה ניתן בקלות יחסית לדעת לאן פני איראן בהובלת נשיאה רוחאני. במזרח התיכון ישנן שתי דוגמאות רלוונטיות שימחישו את הרלוונטיות של המרכיב אליו צריך לכוון את מאמצי האיסוף.
משמרות המהפכה באיראן הם הגורם המרכזי שמעקב דקדקני אחרי התנהלות הנשיא רוחאני כלפיהם והתנהלותם כלפיו – יכולים לספר את הסיפור כולו. ראש ממשלת טורקיה (שאינו חובב ציון מושבע) הבין שללא נטרול כוחו של הצבא הטורקי החילוני לא יצליח להכניס לחוקה הטורקית את המרכיבים האיסלמיסטים בהם חפץ, וכך בחסות הדרישה של האיחוד האירופאי שהציב את החלשת הצבא, כך שלא יוכל לתפוס את השלטון כל אימת שיחשוב שיש סכנה למורשתו של אתא תורכ, כאחד מתנאי הסף לבחינת קבלת הטורקים לאיחוד האירופאי, החליש באופן שיטתי את הצבא הטורקי בסדרה של פעולות (השפעה על מינויים, קיצוץ תקציבים, הכנסת חוקים חדשים וכו') עד אשר ניטלה מהצבא היכולת לתפוס את השלטון.
מורסי ,נשיאה המודח של מצרים,לא העריך נכון את יכולתו ורצונו של הצבא לתפוס את השלטון, במציאות של הקצנה איסלמיסטית מרחיקת לכת, ולא הספיק לטפל במרכיב זה, עד שמצא עצמו מודח.
ועכשיו לנשיא איראן רוחאני ולמשמרות המהפכה - ברור לגמרי שהראשונים לשלם את מחיר השינוי הכולל באיראן עליו מצביע רוחאני הם משמרות המהפכה הנהנים כיום מכול טוב (שכר גבוה, כבוד, ושלל טובות ומנעמי שלטון) ולכן הם יפקחו שבע עניים על כל צעד אפשרי של הנשיא שעשוי להרע את מעמדם.
ואילו הנשיא יודע שלא יוכל לערוך שום שינוי במדינתו ברוח הדברים עליהם הוא מדבר כל עוד משמרות המהפכה מחזיקים בעמדות ההשפעה וביכולות הצבאיות שיש בידם. (משמרות המהפכה חזקים ומצוידים טוב יותר מצבא איראן) וכך נוצרת משוואה מרתקת המאפשרת לכלל הגורמים הרוצים לראות לאן נושבת הרוח, להתמקד במערכת היחסים,ויותר מזה, בפעולות הננקטות או שלא ננקטות בין הנשיא למשמרות המהפכה כנייר לקמוס של התהליכים בעתיד הקרוב.
על הפרק שאלות כגון: איזה תקציב יעמיד הנשיא לטובתם? את מי ימנה בסבב המינויים הקרוב? האם יפיץ הנחיות המגבילות את כוחם? כיצד יפעל מול הפאסיג' (כוח שיטור אזרחי שפיזר הפגנות עבר בברוטאליות שלא מביישת את כוחותיו של אסד בסוריה), מעקב אחרי תגובותיהם לנאומיו? ולהיפך תגובותיו למסרים היוצאים ממשרדי מפקד משמרות המהפכה.
שלל המרכיבים לעיל יתנו למערב תמונה אמינה יחסית לאן פניה של איראן. בנוסף הגברת המעקב והפיקוח העל משמרות המפכה ישפר לאין ארוך את "בנק המטרות" הפוטנציאלי של משמרות המהפכה למקרה שתידרש תקיפה ,כך שבול דרך מדינות המערב, לו ירכזו מאמץ מודיעיני משותף, יזכו לתגמול ראוי שנכון לו בעת הזו להיות במרכז. אישית, אני סבור שלו ילך נשיא איראן "גשר אחד רחוק מידי" בעיני "משמרות המהפכה" באופן שיפגע במעמדם אנושות, אלו לא יהססו לסלקו מעל דרכם במיטב "הדרכים המקובלות".
