סוריה וישראל: בין מלחמה לשלום
בקיץ 1949 נזדמנה אפשרות לחתימת הסכם שלום בין ישראל לסוריה. הזדמנות זו לא יצאה לבסוף לפועל. האם מדובר היה בהחמצה היסטורית? אל"מ (מיל') שאול שי על הסכם השלום "שכמעט היה"
שאול שי
| 19/05/2011
בימים אלה, שעה שנשיא סוריה בשאר אסד מנהל מאבק אכזרי נגד האופוזיציה הנאבקת להפלת משטרו, ועתיד היחסים בין סוריה לישראל לוט בערפל, ניתן להתבונן ברטרוספקטיבה של 63 שנים בחלון הזדמנויות היסטורי אשר יכול היה לשנות את ההיסטוריה של שתי המדינות.
בתום מלחמת העצמאות סבלה סוריה מחוסר יציבות פוליטית אולם דווקא באותן נסיבות פוליטיות קשות, לפרק זמן קצר, עלתה אפשרות לכינון הסכם שלום בין ישראל לסוריה. גישתה של ישראל ליוזמה הסורית הייתה חשדנית ולפיכך במקביל למגעים המדיניים נעשו גם הכנות למהלך צבאי נגד סוריה. בסופו של דבר לא חודשה המלחמה נגד סוריה אך גם לא נחתם הסכם שלום וחלון ההזדמנויות האסטרטגי הצטמצם לחתימת הסכם שביתת נשק בעייתי שהנציח את העימות בין המדינות.
בימים הראשונים של פלישת צבאות ערב במאי 1948 הצליחו הכוחות הסורים להשתלט על שטחים ממערב לקו הגבול המנדטורי. ניסיונות צה"ל בקרבות 'עשרת הימים' (במסגרת מבצע "ברוש") להדוף את הסורים מתחומי ארץ-ישראל נכשלו וקו החזית הסורית לא השתנה מאז ועד לתחילת השיחות לחתימת הסכם שביתת הנשק. שיחות שביתת הנשק עם סוריה החלו ב - 5 באפריל 1949 בח'ירבת ירדה שבשטח-ההפקר בין מחניים למשמר-הירדן ונמשכו למעלה משלושה חודשים.
סוריה הייתה באותה עת המדינה הערבית האחרונה שהשתתפה במלחמת העצמאות וטרם חתמה עם ישראל על הסכם שביתת נשק, ( גם עיראק לא חתמה על הסכם שביתת נשק עם ישראל אולם היא יוצגה בפועל על ידי ירדן וכוחותיה נסוגו מאזור השומרון בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן). שיחות שביתת הנשק עם סוריה התעכבו כיוון שסוריה החזיקה בשטחים של מדינת ישראל בתום הלחימה ושאפה לשמר בידיה הישגים אלה וכן בשל חוסר היציבות הפנימית של המשטר בסוריה.
ב - 29 במרס 1949 התחוללה הפיכה צבאית בסוריה וחסני זעים (קצין ממוצא כורדי), ששימש כרמטכ"ל צבא סוריה תפס את השלטון, פיזר את הפרלמנט וב - 1 באפריל מינה עצמו לראש המדינה. לקראת סוף יוני 1949 נבחר זעים במשאל עם לנשיא. הוא פיטר את ראש הממשלה ארסלאן שהתנגד למדיניותו כלפי ישראל ומינה במקומו את מוחסין בראזי לתפקיד ראש הממשלה ושר החוץ. ברקע המשא ומתן עם סוריה עמדה תביעתה של ישראל לריבונות על השטחים ממערב לקו הגבול הבינ"ל עליהם השתלטה סוריה במהלך מלחמת העצמאות – באזור משמר הירדן עד החולה, ממערב לשפך הירדן, בשטח שבין הכינרת לגבול הבינ"ל, מדרום לעין גב, ובשטח קטן שבין הבניאס לדן.
ישראל דרשה נסיגה של צבא סוריה לקו הגבול הבינ"ל ואת קביעתו כקו שביתת הנשק. סוריה לא הכירה בקו הגבול המנדטורי שנקבע לטענתה באופן שרירותי על ידי בריטניה וצרפת וכן טענה כי שטחים אלה לא נכללו במסגרת השטחים של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947. הסורים היו מעוניינים להחזיק בשטחים אלה כדי לשלוט על מקורות המים, כבסיס לחידוש מתקפה בעתיד על מדינת ישראל והן כביטוי לניצחון סורי במלחמה, שכן באם היו שטחים אלה נשארים בידיה, הייתה סוריה המדינה הערבית היחידה שבתום המלחמה נותרו בידיה שטחים ישראליים.
לפיכך, סוריה דרשה שקו שביתת הנשק יהיה זהה לקו הפסקת הלחימה. המשא ומתן התמקד במציאת הסדר שיביא לנסיגה סורית כדרישת ישראל, אך יפצה את הסורים תמורת נסיגתם. השיחות נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתן. בשני הדיונים הראשונים על קו שביתת-הנשק הציעו הסורים הצעות, וישראל דחתה אותן על הסף. כישלון הדיונים הביא להפסקה זמנית בשיחות הרשמיות (29 באפריל). ניסיון לקדם את המשא-ומתן על-ידי פגישה ישירה בין נציגי ישראל (ידין ושילוח) לבין נציגיו של זעים ב - 2 במאי 1949 בראש-פינה לא הוכתר בהצלחה והפגישה הסתיימה בלא תוצאות, שכן שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם.
ב - 10 במאי חודשו השיחות. הסורים הגישו הצעה חדשה להסדר, אך גם היא כקודמותיה לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, וישראל דחתה אותה. הצעת פשרה של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ', בדבר נסיגה סורית מן השטחים שממערב לגבול הבינלאומי ופירוזם הייתה עדיין מעורפלת, ושני הצדדים לא היו בשלים לקבלה. ב - 17 במאי נקלעו אפוא השיחות פעם נוספת למבוי סתום. במקביל לשיחות הפורמאליות פתחו נציגיו של זעים במגעים חשאיים, ישירים ועקיפים, עם נציגי ישראל. הסורים הציעו לוותר על שלב החתימה על הסכם שביתת נשק ולהגיע להסכם שלום נפרד בין המדינות. סוריה הציעה הסכם שלום בתמורה לוויתורים טריטוריאליים לטובתה ובכלל זה העברת מחצית מהכנרת לשליטה סורית.
בהמשך הועברה הצעה סורית נוספת לפיה סוריה תהיה מוכנה לקלוט בשטחה במסגרת הסכם השלום עם ישראל כ – 300,000 פליטים פלשתיניים, בתנאי שהם יפוצו על הרכוש שאיבדו, וסוריה תזכה לסיוע כלכלי לשיקום הפליטים בשטחה ולפיתוחה הכלכלי של המדינה. שליט סוריה ,זעים, הציע להיפגש עם בן גוריון על מנת לקדם חתימה על הסכם שלום בין המדינות על פי עקרונות אלה. בן גוריון לא היה מוכן לדלג על השלב של חתימה על הסכמי שביתת נשק והתנה כל התקדמות במו"מ החשאי בחתימה זו. בן גוריון לא שלל את רעיון הפגישה עם זעים אולם התנה זאת בהתחייבות זעים לפנות את השטחים של ישראל שהוחזקו על ידי הסורים. משה שרת, שר החוץ, היה נלהב יותר מבן גוריון מהצעותיו של זעים. בפגישה עם מנהלי מחלקות במשרד החוץ אמר: "אם אמת הדבר הרי זה רק לזכותו של זעים. זאת אומרת שהוא מרחיק ראות יותר מאחרים, מעז יותר ומבין את התועלת העלולה לצמוח לו מזה – את ההכנסות למדינה וכמובן את העובדה שכולם יוכלו להיבנות ממטבעות אלו. בשבילנו זהו דבר עצום, זאת אומרת שהוא מוכן לקלוט פי שלושה ממספר הפליטים הנמצאים כיום בסוריה ולבנון. אם יש מדינה המוכנה לדבר כזה הרי זה כבר שובר את החזית. אני סבור שכדאי להיפגש עם זעים בייחוד כדי לברר את עניין קליטת הפליטים".
הכנות למבצע צבאי נגד סוריה
על רקע הקשיים והקיפאון בשיחות שקלה ישראל אפשרות לבצע מהלך צבאי אשר יאלץ את סוריה להסכים להסיג את כוחותיה ולחתום על הסכם שביתת נשק. כיוון שישראל חתמה על הסכמי שביתת נשק עם יתר מדינות ערב הרי שסוריה נותרה לבדה ולצה"ל הייתה אפשרות לרכז סד"כ עדיף אל מול החזית הסורית. הרעיון המערכתי שעמד ביסוד מבצע "אורן" היה ביצוע תמרון עמוק תוך כיבוש מרבית השטח של רמת הגולן עד אזור קוניטרה ועל ידי כך לכתר את הכוחות הסוריים הערוכים ממערב לקו הגבול הבינ"ל.
מבצע "אורן" דמה בעקרונותיו למבצע "חורב" בו פעל צה"ל באיגוף עמוק לכיתור הצבא המצרי בארץ ישראל, והצלחת המבצע שכנעה את מצרים לחתום על הסכם שביתת נשק עם ישראל ולפנות את כל כוחותיה משטח מדינת ישראל. ב - 22 באפריל כתב בן גוריון ביומנו: "סירוב להיפגש עם סוריה ולשיתוף סוריה בדיון בלוזאן – אם לא ייחתם הסכם שביתת נשק והתכוננות לגרש הסורים משטח המדינה ( מראש הגשר במשמר הירדן). ב -27 באפריל הוא כתב: "בא מקלף – כנראה הסורים אינם מוכנים לזוז. מחוץ לצפון (ממזרח לדפנה ודן) . ויהיה צורך להדוף אותם בכוח. זה ידרוש , לאחר הכנות ,5-6 ימים, ולכן הוא מייעץ להמשיך בשיחות שלא ירגישו בהכנות שלנו".
בהמשך כותב בן גוריון ביומנו : "ביררנו אפשרות של פעולה. לכך יידרשו , לפי מקלף לפחות שבועיים של הכנה והפעולה עצמה 4-5 ימים, כי יהיה צורך להגיע מסוסיתא ומצמח לקוניטרה. לכך יידרשו 3 חטיבות – זה יפסיק תכנית הראורגניזציה".
ישראל העריכה כי ביכולתו של צה"ל לבצע בהצלחה את מבצע "אורן" אולם הייתה מודעת לסכנות הביטחוניות ובעיקר המדיניות שהיו כרוכות בכך ולפיכך נמנעה ממהלך צבאי. בן גוריון כתב בהקשר זה: "ראובן ( שילוח) סבור שזה יביא לכניסת העיראקים למלחמה, ואולי לחידוש מלחמה על פני כל החזית. יש בתוך מדינות ערב מעין חרטה על הפסקת המלחמה. משה (שרת) חושש מהתערבות אמריקה ומועצת הביטחון. (שבתאי) רוזן סבור שעצם ההכנה תשמש לחץ על האו"ם ועל הסורים. לפי שעה אנו מפעילים את באנץ' והאמריקנים. הוסכם שייפגשו עם זעים ויציעו את ראובן ויגאל. אבל יתכן שזעים יעמוד על ראש הממשלה או שר החוץ. משה (שרת) מוכן להיפגש – אבל לא השבוע".
חידוש שיחות שביתת הנשק
ב - 8 ביוני 1949 הציע ראלף באנץ' לממשלות ישראל וסוריה, לקבוע את קו ההפוגה כקו שביתת-הנשק ולכונן אזורים מפורזים בינו לבין הגבול הבינלאומי. כדי לפצות את הסורים על נסיגת כוחותיהם, הציע לפרז גם את אזורי עין-גב ודרדרה, שהיו בשליטת ישראל. כן הציע שמשני צדי האזור המפורז יהיו אזורים שבהם יורשו הצדדים להחזיק בכוחות הגנה בלבד. יו"ר ועדת שביתת-הנשק הוסמך, על-פי הצעתו, לדאוג להחזרת התושבים לאזורים המפורזים ולארגן משטרה מקומית במקום. שאלת עתידם המדיני של אזורים אלה נשארה פתוחהעד להסדר השלום. ב - 16 ביוני 1949 חודשו השיחות. שתי המשלחות הסכימו לקבל את הצעתו של באנץ', אך עדיין היו חילוקי-דעות ביניהן על מעמדם של האזורים המפורזים. משלחת ישראל גרסה כי הגבול הבינלאומי נקבע למעשה כגבול בין שתי המדינות, וכי ריבונות ישראל תחול גם על האזור המפורז, כשהחיים האזרחיים בו יחזרו למסלולם. הסורים דחו את הפירוש הישראלי. הם גרסו כי האזורים המפורזים יופקעו מתחום ריבונותה של ישראל ויימסרו לפיקוח או"ם, וכי לשום צד לא יהיה יתרון מדיני בשטח כל עוד שביתת-הנשק תהיה בתוקף. הסורים גרסו שתושבי ישראל יהיו קשורים לישראל ושהאוכלוסייה הערבית תהיה קשורה לסוריה. בדיון על הנושא, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכם וביקשו את עזרתו של באנץ'.
באנץ' הגיש להם ב - 26 ביוני הערת הסבר על הצעתו. נאמר בה, כי המינהל האזרחי בשטח המפורז יהיה על בסיס מקומי; ביישובים היהודיים מינהל ושיטור ישראלי, ובערבים - מינהלושיטור ערבי. יו"ר ועדת שביתת-הנשק ידאג להסדרים שיאפשרו את החזרת החייםהאזרחיים למסלולם, אך לא יהיה אחראי על המינהל הישיר של האזור. בשיחה עם נציגי ישראל בניו-יורק שכנעם באנץ', כי בפועל תשלוט ישראל בשטח, ולכן עדיף בשלב זה להימנע מאזכור מפורש של נושא הריבונות הישראלית ולחתום על ההצעה כמות שהיא. ישראל וסוריה החליטו לקבל את ההסבר של באנץ', ופתחו בשלב האחרון של השיחות.
הסורים ניסו להגדיל את השטח המפורז ולהחילו על חלק מימת החולה, ואפילו על הצמחייה בסביבותיה, אך נציגי ישראל עמדו על דעתם, ולאחר כמה ישיבות אושר הקו לשביעות רצונם. ב - 20 ביולי נחתם ההסכם.
קיצו של משטר זעים
זעים לא הספיק להוכיח אם התכוון לעמוד בדיבורו ולפתוח בשיחות שלום עם ישראל . בקיץ 1949 ביצע סאמי חינאווי, קצין צבא בכיר ואיש המפלגה הלאומית הסורית הפיכה צבאית והדיח את זעים מהשלטון. זעים וראש ממשלתו, מוחסין אל ברזי, נעצרו והוצאו להורג בידי כיתת יורים ב-14 באוגוסט 1949.
בתקופת שלטונו הקצרה שנמשכה פחות מחמישה חודשים, ניסה זעים לפתח גישה חדשה וייחודית בסוגיית יחסיה של סוריה עם ישראל. הוא הביע נכונות לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל ואף לקלוט בארצו מספר רב של פליטים פלסטיניים.שני הדברים נועדו : להסיר מסוריה את האיום של פעולה צבאית ישראלית,להותיר בידי סוריה הישגים טריטוריאליים, ולזכות בסיוע כלכלי נדיב מארה"ב והקהילה הבינ"ל שיסיעו בידיו לפתח את ארצו ולבסס את שלטונו. זעים הציע "לדלג" על שלב החתימה על הסכם שביתת הנשק, ולהיפגש עם בן גוריון על מנת לקדם חתימה על הסכם שלום. בן גוריון היה חשדן ביחס לכוונותיו של זעים ויותר מכך ביחס ליכולתו לממש את הסכם השלום. בן גוריון העריך כי נכונותו של זעים לפתוח במגעים עם ישראל הייתה מנותקת לחלוטין מהמגמה האנטי-ישראלית העזה בקרב דעת הקהל הסורית והערבית; לפיכך, היה ספק רב אם הסדר כלשהו ביוזמתו של זעים היה שורד לאורך זמן. לאור זאת סבר בן גוריון כי יש לחתום תחילה על הסכם שביתת נשק במסגרתו ייסוגו הסורים משטחה של מדינת ישראל ורק לאחר מכן ניתן יהיה להתקדם לחתימת הסכם שלום בין המדינות.
בן גוריון התנה את הפגישה בינו לבין זעים בהסכמה של זעים להכריז כי הצבא הסורי ייסוג משטחי מדינת ישראל. בן גוריון העריך כי צה"ל יכול היה באותה עת להביס את הצבא הסורי ולכפות על סוריה הסכם שביתת נשק אולם הסיכון שהדבר יביא להסלמה כוללת מול מדינות ערביות נוספות והתנגדות המערכת הבינ"ל גרמו לו להימנע ממהלך צבאי נגד סוריה.
האם הוחמצה הזדמנות היסטורית להסכם שלום עם סוריה ? או לחילופין האם הוחמצה הזדמנות למהלך צבאי שהיה מסיר את האיום הסורי מישובי הצפון כבר ב - 1949? שאלות אלה נותרות ללא מענה שכן בפועל חוסני זעים הודח מהשלטון וישראל וסוריה חתמו ב - 20 ביולי 1949 על הסכם שביתת נשק שטמן בחובו את זרעי הפורענות של העימותים הבאים.
בקיץ 1949 נזדמנה אפשרות לחתימת הסכם שלום בין ישראל לסוריה. הזדמנות זו לא יצאה לבסוף לפועל. האם מדובר היה בהחמצה היסטורית? אל"מ (מיל') שאול שי על הסכם השלום "שכמעט היה"
בימים אלה, שעה שנשיא סוריה בשאר אסד מנהל מאבק אכזרי נגד האופוזיציה הנאבקת להפלת משטרו, ועתיד היחסים בין סוריה לישראל לוט בערפל, ניתן להתבונן ברטרוספקטיבה של 63 שנים בחלון הזדמנויות היסטורי אשר יכול היה לשנות את ההיסטוריה של שתי המדינות.
בתום מלחמת העצמאות סבלה סוריה מחוסר יציבות פוליטית אולם דווקא באותן נסיבות פוליטיות קשות, לפרק זמן קצר, עלתה אפשרות לכינון הסכם שלום בין ישראל לסוריה. גישתה של ישראל ליוזמה הסורית הייתה חשדנית ולפיכך במקביל למגעים המדיניים נעשו גם הכנות למהלך צבאי נגד סוריה. בסופו של דבר לא חודשה המלחמה נגד סוריה אך גם לא נחתם הסכם שלום וחלון ההזדמנויות האסטרטגי הצטמצם לחתימת הסכם שביתת נשק בעייתי שהנציח את העימות בין המדינות.
בימים הראשונים של פלישת צבאות ערב במאי 1948 הצליחו הכוחות הסורים להשתלט על שטחים ממערב לקו הגבול המנדטורי. ניסיונות צה"ל בקרבות 'עשרת הימים' (במסגרת מבצע "ברוש") להדוף את הסורים מתחומי ארץ-ישראל נכשלו וקו החזית הסורית לא השתנה מאז ועד לתחילת השיחות לחתימת הסכם שביתת הנשק. שיחות שביתת הנשק עם סוריה החלו ב - 5 באפריל 1949 בח'ירבת ירדה שבשטח-ההפקר בין מחניים למשמר-הירדן ונמשכו למעלה משלושה חודשים.
סוריה הייתה באותה עת המדינה הערבית האחרונה שהשתתפה במלחמת העצמאות וטרם חתמה עם ישראל על הסכם שביתת נשק, ( גם עיראק לא חתמה על הסכם שביתת נשק עם ישראל אולם היא יוצגה בפועל על ידי ירדן וכוחותיה נסוגו מאזור השומרון בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן). שיחות שביתת הנשק עם סוריה התעכבו כיוון שסוריה החזיקה בשטחים של מדינת ישראל בתום הלחימה ושאפה לשמר בידיה הישגים אלה וכן בשל חוסר היציבות הפנימית של המשטר בסוריה.
ב - 29 במרס 1949 התחוללה הפיכה צבאית בסוריה וחסני זעים (קצין ממוצא כורדי), ששימש כרמטכ"ל צבא סוריה תפס את השלטון, פיזר את הפרלמנט וב - 1 באפריל מינה עצמו לראש המדינה. לקראת סוף יוני 1949 נבחר זעים במשאל עם לנשיא. הוא פיטר את ראש הממשלה ארסלאן שהתנגד למדיניותו כלפי ישראל ומינה במקומו את מוחסין בראזי לתפקיד ראש הממשלה ושר החוץ. ברקע המשא ומתן עם סוריה עמדה תביעתה של ישראל לריבונות על השטחים ממערב לקו הגבול הבינ"ל עליהם השתלטה סוריה במהלך מלחמת העצמאות – באזור משמר הירדן עד החולה, ממערב לשפך הירדן, בשטח שבין הכינרת לגבול הבינ"ל, מדרום לעין גב, ובשטח קטן שבין הבניאס לדן.
ישראל דרשה נסיגה של צבא סוריה לקו הגבול הבינ"ל ואת קביעתו כקו שביתת הנשק. סוריה לא הכירה בקו הגבול המנדטורי שנקבע לטענתה באופן שרירותי על ידי בריטניה וצרפת וכן טענה כי שטחים אלה לא נכללו במסגרת השטחים של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947. הסורים היו מעוניינים להחזיק בשטחים אלה כדי לשלוט על מקורות המים, כבסיס לחידוש מתקפה בעתיד על מדינת ישראל והן כביטוי לניצחון סורי במלחמה, שכן באם היו שטחים אלה נשארים בידיה, הייתה סוריה המדינה הערבית היחידה שבתום המלחמה נותרו בידיה שטחים ישראליים.
לפיכך, סוריה דרשה שקו שביתת הנשק יהיה זהה לקו הפסקת הלחימה. המשא ומתן התמקד במציאת הסדר שיביא לנסיגה סורית כדרישת ישראל, אך יפצה את הסורים תמורת נסיגתם. השיחות נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתן. בשני הדיונים הראשונים על קו שביתת-הנשק הציעו הסורים הצעות, וישראל דחתה אותן על הסף. כישלון הדיונים הביא להפסקה זמנית בשיחות הרשמיות (29 באפריל). ניסיון לקדם את המשא-ומתן על-ידי פגישה ישירה בין נציגי ישראל (ידין ושילוח) לבין נציגיו של זעים ב - 2 במאי 1949 בראש-פינה לא הוכתר בהצלחה והפגישה הסתיימה בלא תוצאות, שכן שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם.
ב - 10 במאי חודשו השיחות. הסורים הגישו הצעה חדשה להסדר, אך גם היא כקודמותיה לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, וישראל דחתה אותה. הצעת פשרה של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ', בדבר נסיגה סורית מן השטחים שממערב לגבול הבינלאומי ופירוזם הייתה עדיין מעורפלת, ושני הצדדים לא היו בשלים לקבלה. ב - 17 במאי נקלעו אפוא השיחות פעם נוספת למבוי סתום. במקביל לשיחות הפורמאליות פתחו נציגיו של זעים במגעים חשאיים, ישירים ועקיפים, עם נציגי ישראל. הסורים הציעו לוותר על שלב החתימה על הסכם שביתת נשק ולהגיע להסכם שלום נפרד בין המדינות. סוריה הציעה הסכם שלום בתמורה לוויתורים טריטוריאליים לטובתה ובכלל זה העברת מחצית מהכנרת לשליטה סורית.
בהמשך הועברה הצעה סורית נוספת לפיה סוריה תהיה מוכנה לקלוט בשטחה במסגרת הסכם השלום עם ישראל כ – 300,000 פליטים פלשתיניים, בתנאי שהם יפוצו על הרכוש שאיבדו, וסוריה תזכה לסיוע כלכלי לשיקום הפליטים בשטחה ולפיתוחה הכלכלי של המדינה. שליט סוריה ,זעים, הציע להיפגש עם בן גוריון על מנת לקדם חתימה על הסכם שלום בין המדינות על פי עקרונות אלה. בן גוריון לא היה מוכן לדלג על השלב של חתימה על הסכמי שביתת נשק והתנה כל התקדמות במו"מ החשאי בחתימה זו. בן גוריון לא שלל את רעיון הפגישה עם זעים אולם התנה זאת בהתחייבות זעים לפנות את השטחים של ישראל שהוחזקו על ידי הסורים. משה שרת, שר החוץ, היה נלהב יותר מבן גוריון מהצעותיו של זעים. בפגישה עם מנהלי מחלקות במשרד החוץ אמר: "אם אמת הדבר הרי זה רק לזכותו של זעים. זאת אומרת שהוא מרחיק ראות יותר מאחרים, מעז יותר ומבין את התועלת העלולה לצמוח לו מזה – את ההכנסות למדינה וכמובן את העובדה שכולם יוכלו להיבנות ממטבעות אלו. בשבילנו זהו דבר עצום, זאת אומרת שהוא מוכן לקלוט פי שלושה ממספר הפליטים הנמצאים כיום בסוריה ולבנון. אם יש מדינה המוכנה לדבר כזה הרי זה כבר שובר את החזית. אני סבור שכדאי להיפגש עם זעים בייחוד כדי לברר את עניין קליטת הפליטים".
הכנות למבצע צבאי נגד סוריה
על רקע הקשיים והקיפאון בשיחות שקלה ישראל אפשרות לבצע מהלך צבאי אשר יאלץ את סוריה להסכים להסיג את כוחותיה ולחתום על הסכם שביתת נשק. כיוון שישראל חתמה על הסכמי שביתת נשק עם יתר מדינות ערב הרי שסוריה נותרה לבדה ולצה"ל הייתה אפשרות לרכז סד"כ עדיף אל מול החזית הסורית. הרעיון המערכתי שעמד ביסוד מבצע "אורן" היה ביצוע תמרון עמוק תוך כיבוש מרבית השטח של רמת הגולן עד אזור קוניטרה ועל ידי כך לכתר את הכוחות הסוריים הערוכים ממערב לקו הגבול הבינ"ל.
מבצע "אורן" דמה בעקרונותיו למבצע "חורב" בו פעל צה"ל באיגוף עמוק לכיתור הצבא המצרי בארץ ישראל, והצלחת המבצע שכנעה את מצרים לחתום על הסכם שביתת נשק עם ישראל ולפנות את כל כוחותיה משטח מדינת ישראל. ב - 22 באפריל כתב בן גוריון ביומנו: "סירוב להיפגש עם סוריה ולשיתוף סוריה בדיון בלוזאן – אם לא ייחתם הסכם שביתת נשק והתכוננות לגרש הסורים משטח המדינה ( מראש הגשר במשמר הירדן). ב -27 באפריל הוא כתב: "בא מקלף – כנראה הסורים אינם מוכנים לזוז. מחוץ לצפון (ממזרח לדפנה ודן) . ויהיה צורך להדוף אותם בכוח. זה ידרוש , לאחר הכנות ,5-6 ימים, ולכן הוא מייעץ להמשיך בשיחות שלא ירגישו בהכנות שלנו".
בהמשך כותב בן גוריון ביומנו : "ביררנו אפשרות של פעולה. לכך יידרשו , לפי מקלף לפחות שבועיים של הכנה והפעולה עצמה 4-5 ימים, כי יהיה צורך להגיע מסוסיתא ומצמח לקוניטרה. לכך יידרשו 3 חטיבות – זה יפסיק תכנית הראורגניזציה".
ישראל העריכה כי ביכולתו של צה"ל לבצע בהצלחה את מבצע "אורן" אולם הייתה מודעת לסכנות הביטחוניות ובעיקר המדיניות שהיו כרוכות בכך ולפיכך נמנעה ממהלך צבאי. בן גוריון כתב בהקשר זה: "ראובן ( שילוח) סבור שזה יביא לכניסת העיראקים למלחמה, ואולי לחידוש מלחמה על פני כל החזית. יש בתוך מדינות ערב מעין חרטה על הפסקת המלחמה. משה (שרת) חושש מהתערבות אמריקה ומועצת הביטחון. (שבתאי) רוזן סבור שעצם ההכנה תשמש לחץ על האו"ם ועל הסורים. לפי שעה אנו מפעילים את באנץ' והאמריקנים. הוסכם שייפגשו עם זעים ויציעו את ראובן ויגאל. אבל יתכן שזעים יעמוד על ראש הממשלה או שר החוץ. משה (שרת) מוכן להיפגש – אבל לא השבוע".
חידוש שיחות שביתת הנשק
ב - 8 ביוני 1949 הציע ראלף באנץ' לממשלות ישראל וסוריה, לקבוע את קו ההפוגה כקו שביתת-הנשק ולכונן אזורים מפורזים בינו לבין הגבול הבינלאומי. כדי לפצות את הסורים על נסיגת כוחותיהם, הציע לפרז גם את אזורי עין-גב ודרדרה, שהיו בשליטת ישראל. כן הציע שמשני צדי האזור המפורז יהיו אזורים שבהם יורשו הצדדים להחזיק בכוחות הגנה בלבד. יו"ר ועדת שביתת-הנשק הוסמך, על-פי הצעתו, לדאוג להחזרת התושבים לאזורים המפורזים ולארגן משטרה מקומית במקום. שאלת עתידם המדיני של אזורים אלה נשארה פתוחהעד להסדר השלום. ב - 16 ביוני 1949 חודשו השיחות. שתי המשלחות הסכימו לקבל את הצעתו של באנץ', אך עדיין היו חילוקי-דעות ביניהן על מעמדם של האזורים המפורזים. משלחת ישראל גרסה כי הגבול הבינלאומי נקבע למעשה כגבול בין שתי המדינות, וכי ריבונות ישראל תחול גם על האזור המפורז, כשהחיים האזרחיים בו יחזרו למסלולם. הסורים דחו את הפירוש הישראלי. הם גרסו כי האזורים המפורזים יופקעו מתחום ריבונותה של ישראל ויימסרו לפיקוח או"ם, וכי לשום צד לא יהיה יתרון מדיני בשטח כל עוד שביתת-הנשק תהיה בתוקף. הסורים גרסו שתושבי ישראל יהיו קשורים לישראל ושהאוכלוסייה הערבית תהיה קשורה לסוריה. בדיון על הנושא, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכם וביקשו את עזרתו של באנץ'.
באנץ' הגיש להם ב - 26 ביוני הערת הסבר על הצעתו. נאמר בה, כי המינהל האזרחי בשטח המפורז יהיה על בסיס מקומי; ביישובים היהודיים מינהל ושיטור ישראלי, ובערבים - מינהלושיטור ערבי. יו"ר ועדת שביתת-הנשק ידאג להסדרים שיאפשרו את החזרת החייםהאזרחיים למסלולם, אך לא יהיה אחראי על המינהל הישיר של האזור. בשיחה עם נציגי ישראל בניו-יורק שכנעם באנץ', כי בפועל תשלוט ישראל בשטח, ולכן עדיף בשלב זה להימנע מאזכור מפורש של נושא הריבונות הישראלית ולחתום על ההצעה כמות שהיא. ישראל וסוריה החליטו לקבל את ההסבר של באנץ', ופתחו בשלב האחרון של השיחות.
הסורים ניסו להגדיל את השטח המפורז ולהחילו על חלק מימת החולה, ואפילו על הצמחייה בסביבותיה, אך נציגי ישראל עמדו על דעתם, ולאחר כמה ישיבות אושר הקו לשביעות רצונם. ב - 20 ביולי נחתם ההסכם.
קיצו של משטר זעים
זעים לא הספיק להוכיח אם התכוון לעמוד בדיבורו ולפתוח בשיחות שלום עם ישראל . בקיץ 1949 ביצע סאמי חינאווי, קצין צבא בכיר ואיש המפלגה הלאומית הסורית הפיכה צבאית והדיח את זעים מהשלטון. זעים וראש ממשלתו, מוחסין אל ברזי, נעצרו והוצאו להורג בידי כיתת יורים ב-14 באוגוסט 1949.
בתקופת שלטונו הקצרה שנמשכה פחות מחמישה חודשים, ניסה זעים לפתח גישה חדשה וייחודית בסוגיית יחסיה של סוריה עם ישראל. הוא הביע נכונות לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל ואף לקלוט בארצו מספר רב של פליטים פלסטיניים.שני הדברים נועדו : להסיר מסוריה את האיום של פעולה צבאית ישראלית,להותיר בידי סוריה הישגים טריטוריאליים, ולזכות בסיוע כלכלי נדיב מארה"ב והקהילה הבינ"ל שיסיעו בידיו לפתח את ארצו ולבסס את שלטונו. זעים הציע "לדלג" על שלב החתימה על הסכם שביתת הנשק, ולהיפגש עם בן גוריון על מנת לקדם חתימה על הסכם שלום. בן גוריון היה חשדן ביחס לכוונותיו של זעים ויותר מכך ביחס ליכולתו לממש את הסכם השלום. בן גוריון העריך כי נכונותו של זעים לפתוח במגעים עם ישראל הייתה מנותקת לחלוטין מהמגמה האנטי-ישראלית העזה בקרב דעת הקהל הסורית והערבית; לפיכך, היה ספק רב אם הסדר כלשהו ביוזמתו של זעים היה שורד לאורך זמן. לאור זאת סבר בן גוריון כי יש לחתום תחילה על הסכם שביתת נשק במסגרתו ייסוגו הסורים משטחה של מדינת ישראל ורק לאחר מכן ניתן יהיה להתקדם לחתימת הסכם שלום בין המדינות.
בן גוריון התנה את הפגישה בינו לבין זעים בהסכמה של זעים להכריז כי הצבא הסורי ייסוג משטחי מדינת ישראל. בן גוריון העריך כי צה"ל יכול היה באותה עת להביס את הצבא הסורי ולכפות על סוריה הסכם שביתת נשק אולם הסיכון שהדבר יביא להסלמה כוללת מול מדינות ערביות נוספות והתנגדות המערכת הבינ"ל גרמו לו להימנע ממהלך צבאי נגד סוריה.
האם הוחמצה הזדמנות היסטורית להסכם שלום עם סוריה ? או לחילופין האם הוחמצה הזדמנות למהלך צבאי שהיה מסיר את האיום הסורי מישובי הצפון כבר ב - 1949? שאלות אלה נותרות ללא מענה שכן בפועל חוסני זעים הודח מהשלטון וישראל וסוריה חתמו ב - 20 ביולי 1949 על הסכם שביתת נשק שטמן בחובו את זרעי הפורענות של העימותים הבאים.
