בעיניים פקוחות
אפרים לפיד, תא"ל (במיל'), דובר צה"ל לשעבר על ספרו של צבי זמיר
אפרים לפיד
| 19/05/2011
צילום כריכה: יח"צ
זהו ספר חמישי של מי שמילא תפקיד ראש המוסד בארץ, אחרי ספריהם של ראובן שילוח (בעצם ספר עליו, הרבה אחרי פטירתו), איסר הראל, אפרים הלוי , דני יתום. המוסד חורת על דגלו יותר מארגונים ביטחוניים אחרים את חובת השתיקה, גם אחרי השרות בארגון זה, ובכל זאת יש לנו דוגמה נוספת ליציאה לאור. למען ההגינות יש לומר כי זמיר בספרו החדש משתף בהתלבטות של פרסום ספר ואומר כי הסס שנים רבות ועושה זאת עתה רק "למען הדורות הבאים" כדי לשתף בלקחיו.
במקומות רבים בספר בולטת ההערצה ללוחמי המוסד, מוטיב דומה אצל כל ראשי המוסד בכתיבה ובדיבור, במובן מסויים הערצה גדולה יותר מהמוכרת לנו בין מפקדים בצבא. זמיר משתף בגילוי לב נדיר על התלבטותו לגבי התאמתו להיות ראש המוסד, כבר מעת שהוצע לו התפקיד מטעם ראש הממשלה לוי אשכול ב 1968.
גם לאורך הספר בולט רצונו שלא להאדיר את שמו כראש מוסד אידיאלי. לעתים ההרגשה כי התפקיד "נכפה" עליו. הספר סוקר את תקופת החיים הבוגרת של צביקה זמיר : הפלמ"ח, צה"ל והמוסד. לפלמ"ח יש חלק מרכזי בעיצוב אישיותו .האתגרים המבצעיים הכבדים שהועמדו בפני הבחורים הצעירים ושהיו כרוכים בהעזה ובאומץ יצרו אצלם את ערך החברות, "הרעות" המיתולוגית, המאפיינת כל מי שמדבר וכותב גם בימינו על השתייכותו לאליטה החברתית הזו בחברה הישראלית. תקופת השרות הצבאי, אחרי הפלמ"ח , זוכה לסיקור קצר יחסית למי שהיה אלוף בצה"ל.
מוטיב חוזר ומודגש בספר הוא מערכת היחסים הטובה מאד שהיתה לזמיר כראש מוסד עם שני ראשי הממשלה בתקופתו: לוי אשכול ("יהודי נבון, נעים שיחה ואמיץ בקבלת החלטות") תחתיו שרת זמיר תקופה קצרה עד שאשכול נפטר ב- 1969. וגולדה מאיר , אתה היה למחבר יחסי עבודה קרובים במיוחד.
גולדה (כפי שהוא כותב כל הזמן בספר ולא גולדה מאיר) היא בשבילו דוגמה למנהיגה בעלת כושר קבלת החלטות אמיץ. הקשר אתה היה הדוק מאד וישיר, תקופה בה לא היו סיכומים בכתב ואישורים רבים נתנו על בסיס אמון הדדי. בספר ציטוטים רבים ממכתביה ודבריה לזמיר בהזדמנויות שונות. כזכור, בתקופת גולדה מאיר קרו ארועים משמעותיים בתחומי הביטחון והחוץ , פיגועי מיקוח רבים של טרור פלסטיני, ששיאם ברצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב 1972 ומעל לכל מלחמת יום הכיפורים.
חלק מרכזי בספר יש, כמובן, לעבודת המוסד לפני מלחמת יום הכיפורים. המחבר, שעמד אז בראש המוסד, חוזר ומדגיש את התרומה של המוסד במהלך תקופה ארוכה בהעברת מידע אמין ומוצק על כוונות והכנות מבצעיות למלחמה בעיקר ע"י המצרים ממקורות צמרת בעלי ערכיות מודיעינית גבוהה. הוא קובע בדאבון לבו לא זכה מידע זה להתייחסות הולמת מצד ההנהגה הביטחונית ומצד אמ"ן, שהיה מופקד על הערכת המודיעין הלאומית. (" במהלך כל השנים ...לא היה מי שלא שאל אותי מדוע לא התפטרתי , מדוע לא "הפכתי שולחן" בתקופה שקדמה למלחמה. אוד ואתוודה השאלה הזאת מייסרת אותי מאז המלחמה ועד היום. לא התפטרתי , אבל מעולם לא שתקתי").
פרק נכבד מוקדש לסוכן המרכזי של המוסד בראשית שנות השבעים (הידוע בכינוי "המלאך"), אשר זכה לסיקור נרחב מאד בארץ ובעולם בשנים האחרונות בספרים ובתקשורת. זמיר מייחס לעצמו בלעדיות בהפעלת המקור, כולל פגישות ותחקורים.
הוא לא מתעלם מדילמת "הסוכן הכפול" שרחפה בחוגי המודיעין כל הזמן וקובע כי ,למרות כל ההיסוסים ובדיעבד היה "המלאך" מקור אמין וחיוני ("המערכת ביננו – הסוכן ומפעילו- היתה בנויה על אמון, אני הייתי לו לפרטנר, מישהו שהוא יכול לדבר אתו, הייתי דואג לו ומזהירו מפני סכנות שונות") . זמיר רותח על חשיפת שמו של "המלאך" בפרסומים בשנים האחרונות, דבר שלא ייעשה במערכת מודיעינית המכבדת את עצמה. ("החשיפה הזאת נגרמה במסגרת מסע מגמתי ומופקר של ראש אמ"ן לשעבר כדי לחזק את התיזה לפיה מרואן היה סוכן כפול שהטעה את ישראל"). לדעת זמיר הביאה חשיפה זו למותו של מרואן.
במסקנותיו בספר מדגיש זמיר כי גם כיום לא הפיקו לקח וכי עדיין נשארה בידי המודיעין הצבאי האחריות הכוללת לגיבוש הערכת המודיעין הלאומית, דבר פסול לדעת זמיר.
צבי זמיר, בעיניים פקוחות, כנרת,זמורה ביתן, 2011
אפרים לפיד, תא"ל (מיל'), לשעבר קצין מודיעין בכיר ודובר צה"ל
אפרים לפיד, תא"ל (במיל'), דובר צה"ל לשעבר על ספרו של צבי זמיר
צילום כריכה: יח"צ
זהו ספר חמישי של מי שמילא תפקיד ראש המוסד בארץ, אחרי ספריהם של ראובן שילוח (בעצם ספר עליו, הרבה אחרי פטירתו), איסר הראל, אפרים הלוי , דני יתום. המוסד חורת על דגלו יותר מארגונים ביטחוניים אחרים את חובת השתיקה, גם אחרי השרות בארגון זה, ובכל זאת יש לנו דוגמה נוספת ליציאה לאור. למען ההגינות יש לומר כי זמיר בספרו החדש משתף בהתלבטות של פרסום ספר ואומר כי הסס שנים רבות ועושה זאת עתה רק "למען הדורות הבאים" כדי לשתף בלקחיו.
במקומות רבים בספר בולטת ההערצה ללוחמי המוסד, מוטיב דומה אצל כל ראשי המוסד בכתיבה ובדיבור, במובן מסויים הערצה גדולה יותר מהמוכרת לנו בין מפקדים בצבא. זמיר משתף בגילוי לב נדיר על התלבטותו לגבי התאמתו להיות ראש המוסד, כבר מעת שהוצע לו התפקיד מטעם ראש הממשלה לוי אשכול ב 1968.
גם לאורך הספר בולט רצונו שלא להאדיר את שמו כראש מוסד אידיאלי. לעתים ההרגשה כי התפקיד "נכפה" עליו. הספר סוקר את תקופת החיים הבוגרת של צביקה זמיר : הפלמ"ח, צה"ל והמוסד. לפלמ"ח יש חלק מרכזי בעיצוב אישיותו .האתגרים המבצעיים הכבדים שהועמדו בפני הבחורים הצעירים ושהיו כרוכים בהעזה ובאומץ יצרו אצלם את ערך החברות, "הרעות" המיתולוגית, המאפיינת כל מי שמדבר וכותב גם בימינו על השתייכותו לאליטה החברתית הזו בחברה הישראלית. תקופת השרות הצבאי, אחרי הפלמ"ח , זוכה לסיקור קצר יחסית למי שהיה אלוף בצה"ל.
מוטיב חוזר ומודגש בספר הוא מערכת היחסים הטובה מאד שהיתה לזמיר כראש מוסד עם שני ראשי הממשלה בתקופתו: לוי אשכול ("יהודי נבון, נעים שיחה ואמיץ בקבלת החלטות") תחתיו שרת זמיר תקופה קצרה עד שאשכול נפטר ב- 1969. וגולדה מאיר , אתה היה למחבר יחסי עבודה קרובים במיוחד.
גולדה (כפי שהוא כותב כל הזמן בספר ולא גולדה מאיר) היא בשבילו דוגמה למנהיגה בעלת כושר קבלת החלטות אמיץ. הקשר אתה היה הדוק מאד וישיר, תקופה בה לא היו סיכומים בכתב ואישורים רבים נתנו על בסיס אמון הדדי. בספר ציטוטים רבים ממכתביה ודבריה לזמיר בהזדמנויות שונות. כזכור, בתקופת גולדה מאיר קרו ארועים משמעותיים בתחומי הביטחון והחוץ , פיגועי מיקוח רבים של טרור פלסטיני, ששיאם ברצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב 1972 ומעל לכל מלחמת יום הכיפורים.
חלק מרכזי בספר יש, כמובן, לעבודת המוסד לפני מלחמת יום הכיפורים. המחבר, שעמד אז בראש המוסד, חוזר ומדגיש את התרומה של המוסד במהלך תקופה ארוכה בהעברת מידע אמין ומוצק על כוונות והכנות מבצעיות למלחמה בעיקר ע"י המצרים ממקורות צמרת בעלי ערכיות מודיעינית גבוהה. הוא קובע בדאבון לבו לא זכה מידע זה להתייחסות הולמת מצד ההנהגה הביטחונית ומצד אמ"ן, שהיה מופקד על הערכת המודיעין הלאומית. (" במהלך כל השנים ...לא היה מי שלא שאל אותי מדוע לא התפטרתי , מדוע לא "הפכתי שולחן" בתקופה שקדמה למלחמה. אוד ואתוודה השאלה הזאת מייסרת אותי מאז המלחמה ועד היום. לא התפטרתי , אבל מעולם לא שתקתי").
פרק נכבד מוקדש לסוכן המרכזי של המוסד בראשית שנות השבעים (הידוע בכינוי "המלאך"), אשר זכה לסיקור נרחב מאד בארץ ובעולם בשנים האחרונות בספרים ובתקשורת. זמיר מייחס לעצמו בלעדיות בהפעלת המקור, כולל פגישות ותחקורים.
הוא לא מתעלם מדילמת "הסוכן הכפול" שרחפה בחוגי המודיעין כל הזמן וקובע כי ,למרות כל ההיסוסים ובדיעבד היה "המלאך" מקור אמין וחיוני ("המערכת ביננו – הסוכן ומפעילו- היתה בנויה על אמון, אני הייתי לו לפרטנר, מישהו שהוא יכול לדבר אתו, הייתי דואג לו ומזהירו מפני סכנות שונות") . זמיר רותח על חשיפת שמו של "המלאך" בפרסומים בשנים האחרונות, דבר שלא ייעשה במערכת מודיעינית המכבדת את עצמה. ("החשיפה הזאת נגרמה במסגרת מסע מגמתי ומופקר של ראש אמ"ן לשעבר כדי לחזק את התיזה לפיה מרואן היה סוכן כפול שהטעה את ישראל"). לדעת זמיר הביאה חשיפה זו למותו של מרואן.
במסקנותיו בספר מדגיש זמיר כי גם כיום לא הפיקו לקח וכי עדיין נשארה בידי המודיעין הצבאי האחריות הכוללת לגיבוש הערכת המודיעין הלאומית, דבר פסול לדעת זמיר.
צבי זמיר, בעיניים פקוחות, כנרת,זמורה ביתן, 2011
אפרים לפיד, תא"ל (מיל'), לשעבר קצין מודיעין בכיר ודובר צה"ל
