המוסד רוצה עוד כסף. האם הוא נדרש לשקיפות שאינה פוגעת בביטחון המדינה? דעה
תקציב 2019 כלל תוספת משמעותית לשירותי הביון של ישראל. כעת, פרסומים בתקשורת הישראלית מגלים כי המוסד דורש תוספת תקציב לשנת 2020 ואילך. ככל שההוצאות על ביון גדלות, כך שאלת האיזון בין ביטחון המדינה לשקיפות בשימוש בכספי מיסים הופכת להיות רלוונטית יותר
עמי רוחקס דומבה
| 13/09/2018
www.mossad.gov.il
אם חשבתם שסיפור הארכיון מגיע בחינם, טעיתם. הפרסומים האחרונים של המוסד בתקשורת הישראלית נראה שהיו הכנה לבקשה לתוספת תקציב החל משנת 2020. נזכיר כי התקציב האחרון של השב"כ והמוסד עלה לשיא של כעשרה מיליארדי ש"ח בשנה בתקציב 2019. כעת, לפי דיווח של גילי כהן מ'חדשות כאן', המוסד רוצה עוד.
אתחיל מהסוף. אין בישראל מסגרת אנליטית ממוסדת לבחינת אפקטיביות של שירותי ביון. אינני יודע אם בכלל אפשר לבנות מסגרת כזו. החישוב כמה חיים או כסף חסך כל שקל שמושקע במוסד, אינו אפשרי. וספק אם בכלל מתקיים בכנסת ניסיון לעשות זאת. האם ההשקעה בעיכוב הגרעין האיראני השתלמה או לא? איך מחשבים שאלה כזו?
עם זאת, הצפי הוא שהדיון על תקציב של מיליארדים יהיה חשוף ככל הניתן לציבור. אין צפייה לחשוף כמה מקבל כל עובד מוסד. כן יש ציפייה לחשיפת מסגרת התקציב השנתית ואם אפשר חלוקה לתשלום על פעילות מבצעית ופעילות שאינה מבצעית. כמו גם , כל חיתוך אחר שמחד לא יפגע בפעילות המוסד, ומאידך, יאפשר למשלם המיסים להבין על מה הוא משלם. למרות שזה אליבי טוב, הדרישה לשקיפות לא בהכרח פוגעת בביטחון המדינה. יעזור גם אם ראש המוסד יפנה לציבור , בכל צורה שיבחר, רצוי דרך בית הנבחרים, הכנסת, בדיון פתוח, לא מסווג , ויסביר מה השתנה שדורש עוד מיליארדים כל שנה מהציבור. יש מדינות שפועלות כך.
מקרה דרישת תקציב מהמוסד אינו שונה מדיוני תקציב בגופים ביטחוניים אחרים בארץ. גם הם לא נעשים במסגרת שיח ציבורי. ואולי טוב שכך. ארגון ביטחוני לא צריך לחשוף את כל רשימת סעיפי התקציב לאויב. בפועל, תקציב המוסד, כמו של ארגונים ביטחוניים אחרים, נקבע על ידי מערכת איזונים רחוקה מעין הציבור הכוללת את הצד המבקש (הארגון), הצד שמספק יעדים (ראש הממשלה) והצד המפקח על כספי ציבור (האוצר). אם המערכת עובדת, לא אמורה להיות בעיה. הספק מתחיל כאשר הופכים ארגון ביטחוני לפרה קדושה. כזה, שאינו כפוף כלל לשיח ציבורי כלשהו.
אותה גברת, שינוי הדרת
אחד היעדים העיקריים של המוסד בעשור האחרון הוא איראן. יותר מדויק, תכנית הגרעין של איראן. תכנית זו , על פי פרסומים בתקשורת, גבתה ממשלם המיסים הישראלי מיליארדי שקלים בעשור האחרון. למרות זאת, לפי הארכיון שהביא המוסד מאיראן, נראה כי פרויקט הגרעין האיראני סיים את שלב הלימוד בכל זאת. לפי הפרסומים, איראן יודעת לייצר פצצה. חסר לה רק חומר בקיע בכמות מספקת. זה מסתמן אחד היעדים העתידיים של המוסד.
לצד הגרעין האיראני, יעדים נוספים ייתכן וכוללים את עירק, סוריה ולבנון. בכל המדינות הללו איראן מנסה להשיג אחיזה פוליטית באמצעות מיליציות מקומיות והשפעה על השלטון המרכזי. גם כאן, ניתן להעריך כי לא מדובר בפעילות חדשה עבור המוסד. אולי דווקא סימני התייצבות בעיראק וסוריה וחזרתן של המדינות לצורת שלטון מרכזית עתידה להוזיל באופן יחסי את איסוף המודיעין. הגיונית, יותר יקר לקיים איסוף מודיעין בתצורה מבוזרת של ארגונים מאשר תחת שלטון מרכזי.
יעד נוסף הוא כנראה הסכסוך הפלסטיני שגם הוא אינו חדש. ארה"ב דוחפת להסכם, אבו מאזן לא משתף פעולה, וישראל מעוניינת להשאיר את ההפרדה בין עזה ליו"ש כדי שלא תקום מדינה פלסטינית. זו אותה קרוסלה שמסתובבת שוב ושוב, כאשר ספק כמה עוד משאבים צריך לנושא הזה שיושב על שולחנו של רמס"ד כבר עשרות שנים. גם הדיווחים על מדינות במזרח התיכון שמקימות תשתיות לייצור חשמל באמצעות כורים גרעיניים אינם חדשים ומתנהלים מזה מספר שנים.
בגלל טכנולוגיה - אינפלציה בעלות איסוף המודיעין
לכאורה, ניתן לטעון כי השינויים במזרח התיכון לאו דווקא מחייבים תוספת תקציב. מדובר באותה גברת, בשינוי הדרת, וסידור מחדש של התקציב הקיים יכול לספק את המוסד. גם אם זה נכון, יכול המוסד לטעון כי עלות פיסת מידע התייקרה בגלל שלוש סיבות - עלות כוח אדם, צורך במערך הגנה טכנולוגי מתקדם על נכסי הארגון, והתמודדות עם טכנולוגיות זיהוי ואיתור חדשות בידי ארגוני ריגול נגדי במדינות זרות. סיבות שלא קשורות כלל להקשרים גיאו פוליטיים או גרעיניים.
המוסד, כמו כל ארגון ביטחוני אחר בארץ, מתמודד עם שינויים בתמהיל כוח האדם הנדרש לו לבצע את תפקידיו. בעיקר בשל התפתחות טכנולוגיה בתחומי הפעילות. עבודת שירותי הביון בכל העולם הפכה בשנים האחרונות להיות יותר טכנולוגית. תחום הסייבר הוא הכי מוכר ציבורית, אך אינו יחיד. IOT, ענן ועוד. כדי לדעת לנצל את הטכנולוגיה לטובתו, ארגון ביון צריך אנשים טכניים ברמה גבוהה. והוא, כארגון ציבורי, מתמודד עם חברות פרטיות מקומיות וזרות, רוויות משאבים ומשכורות.
זה נכון שההילה של הארגון משמשת כר נוח לגיוס אנשים חדשים, אך בעולם מבוסס רצונות חומריים, זה לא מספיק. הטובים לא באים לשירות ציבורי, אפוף אגו ככל שיהיה, כאשר הם יכולים לקבל את ערכם במשכורות גדולות יותר בשוק הפרטי. המוסד לא יוכל להשיג את יעדיו בלי האנשים שהוא צריך, ובשביל זה צריך לשלם משכורות גבוהות. הטובים עולים יותר. הרבה יותר.
לצד עלות כוח האדם, המוסד צריך להגן על עצמו במרחב הקיברנטי. מערכות ודרכי פעולה שבעבר היו חשאיות לאויבים, הופכות להיות חשופות בגלל שינויים טכנולוגים. זה מחייב את הארגון לעבות ולשנות כל הזמן את מערך ההגנה הטכנולוגי שלו. וזה עולה הרבה כסף. בעיקר שצריך להשתמש בטכנולוגיות המספקות יכולות מתקדמות בקצה הסקאלה.
המוסד צפוי להתמודד בעתיד הקרוב גם עם אתגר טכנולוגי נוסף הקשור לזיהוי ביומטרי. גוף ביון חיצוני שאנשיו צריכים לעבור אין ספור נקודות ביקורת דרכונים ברחבי העולם, לעתים קרובות בזהות שאולה, ולהתנהל במרחב אורבני של מדינה זרה באנונימיות מוחלטת, צפוי להיתקל בקשיים במציאות שבה בסיסי נתונים ביומטריים מקושרים בין מדינות והמרחב האורבני משופע באמצעי מעקב דיגיטליים. וזה הכיוון. רק לאחרונה היה מקרה ראשון בארה"ב שבו מערכת ביומטרית תפסה ניסיון כניסה עם דרכון מזויף של אזרח מקונגו שהתחזה לצרפתי.
וזו רק ההתחלה. מדינות מסביב לעולם רוצות ליישם מנגנוני אימות זהות במרחב האורבני שיזהו מי אזרח לגיטימי ומי לא. הזרז העיקרי הוא טרור והגירה בלתי חוקית. הבעיה שמנגנונים אלו משמשים גם את הריגול הנגדי ומקשים על פעולות של ארגוני ביון זרים במדינות. הטכנולוגיות האלו מייצרות אינפלציה במחיר פיסת מידע אסטרטגי.
אין ספק כי המוסד צריך להסתגל למציאות חדשה הכוללת שימוש נרחב יותר בטכנולוגיות. הגיוני לחשוב כי שינוי זה מייצר צורך בתקציב נוסף. כמה? זו שאלת המיליון דולרים. בנוסף, אם המוסד קיבל יעדים חדשים מראש הממשלה, גם זה דורש תקציב נוסף. כל משימה אסטרטגית נוספת, דורשת עוד תקציב. בסופו של יום, הציבור הישראלי צריך לסמוך בעיניים עצומות על הממשלה, המוסד והאוצר שישמרו על הכסף שלו. ואלו מצדם, צריכים לפעול בשקיפות מרבית כלפי מי שמממן אותם.
תקציב 2019 כלל תוספת משמעותית לשירותי הביון של ישראל. כעת, פרסומים בתקשורת הישראלית מגלים כי המוסד דורש תוספת תקציב לשנת 2020 ואילך. ככל שההוצאות על ביון גדלות, כך שאלת האיזון בין ביטחון המדינה לשקיפות בשימוש בכספי מיסים הופכת להיות רלוונטית יותר
www.mossad.gov.il
אם חשבתם שסיפור הארכיון מגיע בחינם, טעיתם. הפרסומים האחרונים של המוסד בתקשורת הישראלית נראה שהיו הכנה לבקשה לתוספת תקציב החל משנת 2020. נזכיר כי התקציב האחרון של השב"כ והמוסד עלה לשיא של כעשרה מיליארדי ש"ח בשנה בתקציב 2019. כעת, לפי דיווח של גילי כהן מ'חדשות כאן', המוסד רוצה עוד.
אתחיל מהסוף. אין בישראל מסגרת אנליטית ממוסדת לבחינת אפקטיביות של שירותי ביון. אינני יודע אם בכלל אפשר לבנות מסגרת כזו. החישוב כמה חיים או כסף חסך כל שקל שמושקע במוסד, אינו אפשרי. וספק אם בכלל מתקיים בכנסת ניסיון לעשות זאת. האם ההשקעה בעיכוב הגרעין האיראני השתלמה או לא? איך מחשבים שאלה כזו?
עם זאת, הצפי הוא שהדיון על תקציב של מיליארדים יהיה חשוף ככל הניתן לציבור. אין צפייה לחשוף כמה מקבל כל עובד מוסד. כן יש ציפייה לחשיפת מסגרת התקציב השנתית ואם אפשר חלוקה לתשלום על פעילות מבצעית ופעילות שאינה מבצעית. כמו גם , כל חיתוך אחר שמחד לא יפגע בפעילות המוסד, ומאידך, יאפשר למשלם המיסים להבין על מה הוא משלם. למרות שזה אליבי טוב, הדרישה לשקיפות לא בהכרח פוגעת בביטחון המדינה. יעזור גם אם ראש המוסד יפנה לציבור , בכל צורה שיבחר, רצוי דרך בית הנבחרים, הכנסת, בדיון פתוח, לא מסווג , ויסביר מה השתנה שדורש עוד מיליארדים כל שנה מהציבור. יש מדינות שפועלות כך.
מקרה דרישת תקציב מהמוסד אינו שונה מדיוני תקציב בגופים ביטחוניים אחרים בארץ. גם הם לא נעשים במסגרת שיח ציבורי. ואולי טוב שכך. ארגון ביטחוני לא צריך לחשוף את כל רשימת סעיפי התקציב לאויב. בפועל, תקציב המוסד, כמו של ארגונים ביטחוניים אחרים, נקבע על ידי מערכת איזונים רחוקה מעין הציבור הכוללת את הצד המבקש (הארגון), הצד שמספק יעדים (ראש הממשלה) והצד המפקח על כספי ציבור (האוצר). אם המערכת עובדת, לא אמורה להיות בעיה. הספק מתחיל כאשר הופכים ארגון ביטחוני לפרה קדושה. כזה, שאינו כפוף כלל לשיח ציבורי כלשהו.
אותה גברת, שינוי הדרת
אחד היעדים העיקריים של המוסד בעשור האחרון הוא איראן. יותר מדויק, תכנית הגרעין של איראן. תכנית זו , על פי פרסומים בתקשורת, גבתה ממשלם המיסים הישראלי מיליארדי שקלים בעשור האחרון. למרות זאת, לפי הארכיון שהביא המוסד מאיראן, נראה כי פרויקט הגרעין האיראני סיים את שלב הלימוד בכל זאת. לפי הפרסומים, איראן יודעת לייצר פצצה. חסר לה רק חומר בקיע בכמות מספקת. זה מסתמן אחד היעדים העתידיים של המוסד.
לצד הגרעין האיראני, יעדים נוספים ייתכן וכוללים את עירק, סוריה ולבנון. בכל המדינות הללו איראן מנסה להשיג אחיזה פוליטית באמצעות מיליציות מקומיות והשפעה על השלטון המרכזי. גם כאן, ניתן להעריך כי לא מדובר בפעילות חדשה עבור המוסד. אולי דווקא סימני התייצבות בעיראק וסוריה וחזרתן של המדינות לצורת שלטון מרכזית עתידה להוזיל באופן יחסי את איסוף המודיעין. הגיונית, יותר יקר לקיים איסוף מודיעין בתצורה מבוזרת של ארגונים מאשר תחת שלטון מרכזי.
יעד נוסף הוא כנראה הסכסוך הפלסטיני שגם הוא אינו חדש. ארה"ב דוחפת להסכם, אבו מאזן לא משתף פעולה, וישראל מעוניינת להשאיר את ההפרדה בין עזה ליו"ש כדי שלא תקום מדינה פלסטינית. זו אותה קרוסלה שמסתובבת שוב ושוב, כאשר ספק כמה עוד משאבים צריך לנושא הזה שיושב על שולחנו של רמס"ד כבר עשרות שנים. גם הדיווחים על מדינות במזרח התיכון שמקימות תשתיות לייצור חשמל באמצעות כורים גרעיניים אינם חדשים ומתנהלים מזה מספר שנים.
בגלל טכנולוגיה - אינפלציה בעלות איסוף המודיעין
לכאורה, ניתן לטעון כי השינויים במזרח התיכון לאו דווקא מחייבים תוספת תקציב. מדובר באותה גברת, בשינוי הדרת, וסידור מחדש של התקציב הקיים יכול לספק את המוסד. גם אם זה נכון, יכול המוסד לטעון כי עלות פיסת מידע התייקרה בגלל שלוש סיבות - עלות כוח אדם, צורך במערך הגנה טכנולוגי מתקדם על נכסי הארגון, והתמודדות עם טכנולוגיות זיהוי ואיתור חדשות בידי ארגוני ריגול נגדי במדינות זרות. סיבות שלא קשורות כלל להקשרים גיאו פוליטיים או גרעיניים.
המוסד, כמו כל ארגון ביטחוני אחר בארץ, מתמודד עם שינויים בתמהיל כוח האדם הנדרש לו לבצע את תפקידיו. בעיקר בשל התפתחות טכנולוגיה בתחומי הפעילות. עבודת שירותי הביון בכל העולם הפכה בשנים האחרונות להיות יותר טכנולוגית. תחום הסייבר הוא הכי מוכר ציבורית, אך אינו יחיד. IOT, ענן ועוד. כדי לדעת לנצל את הטכנולוגיה לטובתו, ארגון ביון צריך אנשים טכניים ברמה גבוהה. והוא, כארגון ציבורי, מתמודד עם חברות פרטיות מקומיות וזרות, רוויות משאבים ומשכורות.
זה נכון שההילה של הארגון משמשת כר נוח לגיוס אנשים חדשים, אך בעולם מבוסס רצונות חומריים, זה לא מספיק. הטובים לא באים לשירות ציבורי, אפוף אגו ככל שיהיה, כאשר הם יכולים לקבל את ערכם במשכורות גדולות יותר בשוק הפרטי. המוסד לא יוכל להשיג את יעדיו בלי האנשים שהוא צריך, ובשביל זה צריך לשלם משכורות גבוהות. הטובים עולים יותר. הרבה יותר.
לצד עלות כוח האדם, המוסד צריך להגן על עצמו במרחב הקיברנטי. מערכות ודרכי פעולה שבעבר היו חשאיות לאויבים, הופכות להיות חשופות בגלל שינויים טכנולוגים. זה מחייב את הארגון לעבות ולשנות כל הזמן את מערך ההגנה הטכנולוגי שלו. וזה עולה הרבה כסף. בעיקר שצריך להשתמש בטכנולוגיות המספקות יכולות מתקדמות בקצה הסקאלה.
המוסד צפוי להתמודד בעתיד הקרוב גם עם אתגר טכנולוגי נוסף הקשור לזיהוי ביומטרי. גוף ביון חיצוני שאנשיו צריכים לעבור אין ספור נקודות ביקורת דרכונים ברחבי העולם, לעתים קרובות בזהות שאולה, ולהתנהל במרחב אורבני של מדינה זרה באנונימיות מוחלטת, צפוי להיתקל בקשיים במציאות שבה בסיסי נתונים ביומטריים מקושרים בין מדינות והמרחב האורבני משופע באמצעי מעקב דיגיטליים. וזה הכיוון. רק לאחרונה היה מקרה ראשון בארה"ב שבו מערכת ביומטרית תפסה ניסיון כניסה עם דרכון מזויף של אזרח מקונגו שהתחזה לצרפתי.
וזו רק ההתחלה. מדינות מסביב לעולם רוצות ליישם מנגנוני אימות זהות במרחב האורבני שיזהו מי אזרח לגיטימי ומי לא. הזרז העיקרי הוא טרור והגירה בלתי חוקית. הבעיה שמנגנונים אלו משמשים גם את הריגול הנגדי ומקשים על פעולות של ארגוני ביון זרים במדינות. הטכנולוגיות האלו מייצרות אינפלציה במחיר פיסת מידע אסטרטגי.
אין ספק כי המוסד צריך להסתגל למציאות חדשה הכוללת שימוש נרחב יותר בטכנולוגיות. הגיוני לחשוב כי שינוי זה מייצר צורך בתקציב נוסף. כמה? זו שאלת המיליון דולרים. בנוסף, אם המוסד קיבל יעדים חדשים מראש הממשלה, גם זה דורש תקציב נוסף. כל משימה אסטרטגית נוספת, דורשת עוד תקציב. בסופו של יום, הציבור הישראלי צריך לסמוך בעיניים עצומות על הממשלה, המוסד והאוצר שישמרו על הכסף שלו. ואלו מצדם, צריכים לפעול בשקיפות מרבית כלפי מי שמממן אותם.
