האם חיילינו צריכים לתת את הלחי השנייה?

לאירוע בנבי סאלח, בו צעירה פלסטינית השתלחה בקצין ובחייל צה"ל ואף דחפה ובעטה בהם היא אירוע בעל השלכות כבדות משקל. פרופ' הלל פריש, עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת, על דוקטרינת הגשת הלחי השנייה ומדוע היא אינה מתאימה במציאות הביטחונית בישראל. דעה
"

הצעירה הפלסטינית במהלך מעצרה עלך ידי כוחות הביטחון (צילום: דו"צ)

רק "בשטחים הכבושים" יכולה היה להתפתח תקרית כזה. קצין צה"ל וחייל עומדים ברחבה מחוץ לבית בכפר בשומרון, יוצאת בחורה, משתלחת בהם מילולית, דוחפת אותם ובקבלת תעוזה, בהיעדר תגובה לתוקפנותה, אף בועטת בקצין. חברותיה מתלהבות ומצלמות את ההתגרות בסמראטפונים שלהם ואימה יוצאת לעזור לה בהתקפה נגד כוחות "הכיבוש".

דרך אגב, לאמא ולאחיה הבכורים עבר עשיר של התנגדות "לא אלימה" אלימה. להוסיף חטא על פשע, יוצא האב, באסם אל-תמימי, בהצהרה באנגלית מצוחצחת בפייסבוק וטוען שאותם חיילים רמסו את ביתו ואף גנבו מחשב נייד! כנראה שבסאם לא מפחד יתר על מידה מה"כיבוש הישראלי" בלשון המעטה כדי להעליל על חיילי צה"ל.

אל-תמימי הוא מסית מקצועי ידוע, כל כך מקצועי שהוא מקבל על כך משכורת ממשרד הפנים של הרשות. פורמלית, הוא פקיד במשרד הפנים, אבל ספק אם ריבוי ההשתלחויות שלו מול צה"ל מאפשר לו להיות משרת ציבור.

רק בדמיון פרוע היינו יכולים לראות תקרית כזו במדינות ערב בהן היו עושים שפטים באב, באם ובבת. אפילו במדינות הקהילייה האירופית שעשתה כה רבות על מנת לחלן את המושג של לתת את הלחי השנייה קשה לתאר סדרת אירועים שכזו.

מתעוררת השאלה, האם חיילי צה"ל צריכים לתת את הלחי השנייה? למרבה המזל, ישראל ענתה בשלילה לשאלה זו ועצרה את האישה הצעירה ואת אימה.

אך לא די בכך. צריך למצות את הדין עם החברות שעודדו את המעשה, וחשוב אף יותר, לזמן את האב להעיד (אחרי ככלות הכול, אם אכן נגנב מחשב הנייד, הגנבים צריכים להיענש) ואם דבריו שקר, יש להעמידו לדין ולהענישו. לכאורה מדובר באירוע נקודתי, אך לאמיתו של דבר, לאירוע זה השלכות כבדות משקל.

בתקופות שקטות יחסית, כמו זו השוררת מאז המבצע בעזה ב-2014, בהן יש רגיעה צבאית יחסית, הנכונות של הנוער להתגייס ליחידות קרביות פוחתת לטובת בחירה ביחידות טכנולוגיות מובחרות בהן רוכשים ידע, ניסיון קשרים וכישורים אשר עוזרים להיקלט ולעשות חיל בשוק העבודה בעתיד.

אירוע מתוקשר זה, המתווסף לאירוע ולתהליכים שסבבו את שפיטתו וכליאתו של החייל אלאור עזריה, עלול להעמיק מגמה בעייתית זו. החייל העתידי עלול לשאול את עצמו מדוע הוא צריך לסכן את חייו למען המולדת כשהוא (או היא) גם חשוף לעלבון קשה במהלך שירותו הצבאי. ייתכן שהם חושבים שהאיפוק שהפגינו החיילים בנבי סאלח לא נבע מאמונה בנתינת הלחי השנייה, אלא מהפחד של החיילים שצה"ל לא ייתן להם גיבוי אם ינהגו מידה כנגד מידה. במילים אחרות, חיילים בעתיד לא ירצו להיות קורבן של דוקטרינת הלחי השנייה. 

לאירוע יש השלכות גם על הפלסטינים הרוצים לפגוע בישראלים. מי שצפה בווידאו, רואה שהאירוע החמיר ככל שהחיילים הבליגו ונשארו באפס מעשה והמשתתפים התרבו. בנקל אפשר להשליך את הלקחים על אירועים המוניים ומסוכנים יותר לאור מה ששכנינו בוודאי רואים כחולשה. ישראל צריכה להדגיש שהיא אינה מאמצת את דוקטרינת הגשת הלחי השנייה.

כפי שהייבוא מאירופה, של עלילת הדם, שאומצה על-ידי ראאד צלאח מהתנועה האסלאמית בישראל, מסוכנת, גם ייבוא אירופי זה, של הגשת הלחי השנייה מסוכן לישראל במזרח תיכון פראי ומדמם.

על ישראל לנהוג לפי כללי המשחק של השכונה בה אנו גרים - מידה כנגד מידה ולמצות את הדין עם המשתתפים באירוע.

***

* פרופ' הלל פריש הוא מרצה למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר
To prevent automated spam submissions leave this field empty.
Image CAPTCHA

אולי יעניין אותך גם