תשובה מודרנית לבעיות מהעבר
בישראל משקיעים בפיתוח אמצעי נ"ט מתקדמים – לאו דווקא ללוחמה מול שריון. מה שנלמד בדם יזע ודמעות במהלך מלחמת יום הכיפורים – מיושם כיום בקרבות הא-סימטריים שצה"ל מנהל
Dani Asher
| 29/08/2017
באימונים (צילום: דו"צ)
לאחרונה נמסר שוב כי התעשייה הביטחונית בישראל, במקרה זה רפאל, הציגה דגם מתקדם ביותר של טיל נגד טנקים. הפעם מדובר על דור חמישי של טיל אלקטרו אופטי ממשפחת טילי ה- SPIKE אותו ניתן לשגר מכלי רכב, ממסוקים, מספינות וכן לשגרו מתוך משגר קרקעי. הטיל החדש נושא ראש קרבי (טאנדם) בעל יכולת חדירה מתקדמת של שריון אויב בטווח של עד 5.500 מטרים.
אין ספק שטיל זה כמו אחיו הבוגרים משמעותי ביותר ביכולת שהוא מקנה למפעיליו בצה"ל ובצבאות האחרים שרכשו ושירכשו אותו, לתת מענה לאיום העיקרי של שדה הקרב, כפי שבא לידי ביטוי במערכות ובזירות השונות במהלך המאה הקודמת, איום התמרון המשוריין.
צה"ל רכש טילים נגד טנקים כבר בתחילת שנות השישים ל המאה הקודמת. היו אלה טילי ה- 10 –SS וה 11 – SS הצרפתיים שנקלטו בחיל התותחנים בשם "תגר", עוד לפני שטילי ה"קוברה" מתוצרת גרמניה אומצו על ידי כוחות החי"ר והצנחנים בכינויים "אשף". טילים אלה שובצו בסדר הכוחות של צה"ל במלחמת ששת הימים אך בשל ההצלחה המוחצת של הכוח המשוריין כמעט ולא באו לידי ביטוי. מול כוחות צה"ל הפעילו המצרים במספר אירועים את טילי ה"שמל", כמעט ללא הצלחה.
היכולת להפעיל טילים נשמרה על "אש קטנה" אך גם זו לא מוצתה על ידי כוחות צה"ל. במערכות הכבדות של מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת הפעלת נשק נ"ט, במהלך מלחמת יום-הכיפורים, על ידי כוחות מדינות ערב, ובמיוחד על ידי המצרים, נחשבה לאחד החידושים המרכזים של אותה מלחמה.
אבן יסוד בתכנון מתקפה
את החידוש בעצם הפעלת כוח חמוש בטילי נ"ט מול כוח טנקים השווה ההיסטוריון הצבאי הבריטי פ' קרבר - במאמר אודות הוויכוח הסובייטי בנושא לוחמת נ"ט - לחידוש הטקטי בקרב לאופן ב-1339. בקרב זה הצליחה קבוצה קטנה של חיילים שווייצרים, חמושים בכידונים בלבד, לעמוד מול אבירים עטופי שריון, להוריד אותם מהסוסים ולפתוח בכך עידן חדש בתולדות המלחמות.
שני הצבאות התוקפים במלחמת יום הכיפורים – המצרים והסורים - פעלו עקרונית על פי תורת הלחימה הסובייטית. נושא ההגנה בכלל וההגנה נגד טנקים בפרט, נידונו ותוכננו לפרטי פרטים. בשל היות כוח השריון הישראלי הנדבך העיקרי שעליו נשען המענה הישראלי הצפוי מול כל מתקפה ערבית, הפכה לוחמת הנ"ט לאבן יסוד בתכנון מהלכי הכוחות התוקפים בכלל, ובמיוחד אצל הכוחות המצריים, בשלבי בניית ראשי הגשר ובעת ההיערכות לספיגת התקפות הנגד.
לוחמת הנ"ט התבססה, על פי התורה, על מערכי משנה שכללו מערך נייח ומערך נייד. המצרים - שהכירו בנחיתותם בכל הקשור ליכולת התמרון - ביססו את הגנת הנ"ט בעיקר על המערך הנייח. כדי לתת פתרון לעדיפות של כוח השריון הישראלי העניקו צבאות ערב, בשתי החזיתות, תשומת לב מוגברת לכוחות הנ"ט.
במהלך המלחמה ולאחריה, ובעיקר בחזית סיני, היה טיל הנ"ט "סאגר" - שהופעל בכמות מסיבית על ידי היחידות שבקו המגע הקדמי - התשובה המצרית העיקרית לעדיפותו המוחצת של השריון הישראלי. מערך ההגנה המצרי ממזרח לגדת תעלת סואץ, שנשען בעיקרו על טיל ה"סאגר", נתפש, כאמור, על ידי המשתתפים במלחמה וחוקריה כהפתעה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים.
המצרים שהבינו כי העדיפות הישראלית בכמות ובדרך הפעלתו של הכוח המשוריין תציב בעיה קריטית לכוח הצולח ולראשי הגשר בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ראו את הפתרון לבעיה זו בתכנון ובהפעלת מערך הנ"ט שלהם, בדגש על טילי הנ"ט.
הם הקדישו לסוגיית הלחימה נגד טנקים מאמץ מחשבתי וארגוני רב, והצליחו להשיג צפיפות גדולה של נשק נ"ט בחזית הכוחות שצלחו ובנו את ראשיהגשר. הרמטכ"ל המצרי שאזלי ציין בספרו כי "על ידי הסגת ראשי הגשר לאחור והקטנת היקפם יכולנו לרכז יותר את האש ההגנתית, להגביר את צפיפות הכלים נ"ט לאורך כל קילומטר חזית, ולאפשר לראשי הגשר ליהנות מסיוע ארטילרי ומסיוע של אש נ"ט גם מהגדה המערבית של התעלה".
טילי הנ"ט הופעלו בזירת הלחימה בשתי צורות: כשהם נישאים עלידי רגלים ומשוגרים מהקרקע; או כשהם מוסעים ומופעלים מעל גבי נגמ"שים. מערכות ה"סאגר" ובעיקר המערכות הנישאות בידי אדם, הופעלו בדרך כלל במסגרות החי"ר.
בשל חשיבות נושא ההתגוננות מפני הטנקים הישראליים, פרסו המצרים את רוב משגרי ה"סאגר" בקווי עמדות במרחק 200-100 מטרים מחזית מערך ההגנה - לפני הקו הקדמי כמארבים או בתוך מערך ההגנה כחלק מעתודות הנ"ט. הצבה קדמית זו באה כדי לנצל את הטילים עד מלוא הטווח שלהם. צוותי הטילים מוקמו מול אזורי פריצה אפשריים של שריון, בדרך כלל באגפים או במרווחים שבין הכוחות. כדי ליצור עומק במערך הנ"ט הוכנו גם עמדות למשגרי טילים בעומק המערך הגדודי ועד שני ק"מ מחזיתו.
הקצבת טילי ה"סאגר" לכל אחת מהדיביזיות הייתה מסיבית והגיעה לעיתים ל-1,250 טילים לשלושת ימי הלחימה הראשונים, מהם 460 טילים ליום הלחימה הראשון. הפעלה מרוכזת זו של טילים נגד טנקים במערכי ההגנה החפוזים בראשי הגשר, בשלבים הראשונים של המלחמה, כמו גם מתוך המערכים הסדורים בשלבים מאוחרים יותר, הייתה הניסיון המבצעי הראשון של הפעלת אמצעים אלה בהיקף גדול. תוצאות המלחמה הממשיות כמו גם ההשפעה המורלית שנבעה מטילים אלה על הכוחות המשוריינים של צה"ל הוכיחה את יעילותו של אמצעי זה.
האלוף טל מתאר בספרו כי ביום הראשון ללחימה בדרום, כאשר המצרים היו מצוידים רק באמצעי נ"ט קלים, נפגעו 80 מתוך 150 הטנקים הישראלים התוקפים. הוא מוסיף ואומר כי המצרים הסתפקו ביכולת להתגונן בפני הטנקים הישראלים על ידי התחפרות והפעלת שפע של נשק נ"ט, וכי האויב הצליח לאכוף על ישראל ניהול מלחמה סטטית ולאלץ אותה לנהל מלחמת שחיקה.
הפעלתם המושכלת של אמצעי הנ"ט לסוגיהם ובעיקר של הטילים, שילובם במערכים השונים וריכוזם בעיקר בחזית ראש הגשר, הניבו, כאמור, תוצאות מוצלחות ביותר בכל הקשור ללחימת הצבא המצרי בטנקי צה"ל, במהלך מלחמת יום הכיפורים.
צבא קטן, זריז ויעיל
הפתרון שמצאו המתכננים המצרים נלמד על ידי צה"ל כבר תוך כדי מלחמת יום הכיפורים. אחד ממאמצי הרכש וההכשרה העיקריים, עוד במהלך המלחמה היו אמצעי נ"ט לשימושם של כוחות החי"ר. היו אלה בתחילה מרנ"טי ה"לאו" שהגיעו מארה"ב ב"רכבת האווירית" ומיד לאחריהם גם הטילים מסוג "טאו", שהופעלו מבצעית לראשונה, רק באירועים שלאחר הפסקת האש בגזרה המצרית.
בעקבות המלחמה הקדיש צה"ל מאמצים רבים להצטייד בטילים נ"ט ליחידות ייעודיות שנבנו לשם כך, כמו חטיבת הנ"ט, פלוגות הנ"ט הייעודיות בחטיבות החי"ר ובהמשך גם גדודי נ"ט ייעודיים שהוצבו בסדר הכוחות גם של האוגדות המשוריינות. רובם של כוחות אלה התבססו על טילי ה"טאו" – ה"עורב" בכינויו הצה"לי, אך בנוסף הוקמו יחידות שהפעילו גם את הטילים שנפלו שלל לידי כוחותינו מסוג ה"סאגר" ובכינויו הצה"לי "סנאי".
את ניסיונם המעשי העיקרי רכשו יחידות אלו במלחמת לבנון הראשונה כשהופעלו בהצלחה יחסית אל מול טנקי הצבא הסורי שפעלו במגרש הלבנוני. מאותה עת כמעט ולא באו יחידות הטילים והאמצעים שברשותם לידי שימוש מעשי אמיתי בשדה הקרב.
בעשייה הצה"לית שכוונה לאפשר לצבא להיות קטן, זריז ויעיל שולבו גם יחידות ייעודיות שהפעילו טילים נ"ט מתקדמים. התעשייה הביטחונית בישראל השקיעה בפיתוחם של אמצעים כאלה, מאמצים רבים שהביאו להישגים בכל הקשור לטווח, לדיוק ולאפקטיביות של האמצעים החדישים, בעיקר אל מול מטרות של שריון האויב.
השינויים בטבע המלחמה בכלל ובזירת הלחימה של צה"ל בגבולות מדינת ישראל גימדו את הצורך לפגוע בשריון אויב. שילובם של יחידות הטילים המדויקים במערכות האחרונות בלבנון ובעזה נראה מאולץ ונועד ברוב המקרים לשפר את המורל בקרבן של לוחמיהם. רק במקרים בודדים היה שימוש מושכל בתכונות הדיוק של האמצעים המודרניים כדי לפגוע במטרות, לא תמיד מטרות איכות. במהרה הופעלו פלוגות הנ"ט הייעודיות ואפילו הכוחות המעולים שהוקצו לחטיבת הנ"ט במשימות חי"ר רגילות.
התעשיות הביטחוניות ממשיכות לשפר את האמצעים שהן מייצרות ובכללם את הטילים נ"ט. בצד צבאות אחרים ממשיך גם צה"ל לרכוש אמצעים מתקדמים כאלה, מאותן משפחות שנתנו בעבר פתרונות נ"ט אל מול תמרון משוריין. נראה שהשימוש בהן בשדה הקרב הנוכחי יעשה, כמו בעשורים האחרונים, אל מול מטרות משניות שלא להן יועדו.
***
תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, חוקר מלחמת יום הכיפורים כתב את הספר "לשבור את הקונספציה" שתורגם ויצא לאור בארה"ב בשם The Egyptian Strategy for the Yom Kippur War
בישראל משקיעים בפיתוח אמצעי נ"ט מתקדמים – לאו דווקא ללוחמה מול שריון. מה שנלמד בדם יזע ודמעות במהלך מלחמת יום הכיפורים – מיושם כיום בקרבות הא-סימטריים שצה"ל מנהל
באימונים (צילום: דו"צ)
לאחרונה נמסר שוב כי התעשייה הביטחונית בישראל, במקרה זה רפאל, הציגה דגם מתקדם ביותר של טיל נגד טנקים. הפעם מדובר על דור חמישי של טיל אלקטרו אופטי ממשפחת טילי ה- SPIKE אותו ניתן לשגר מכלי רכב, ממסוקים, מספינות וכן לשגרו מתוך משגר קרקעי. הטיל החדש נושא ראש קרבי (טאנדם) בעל יכולת חדירה מתקדמת של שריון אויב בטווח של עד 5.500 מטרים.
אין ספק שטיל זה כמו אחיו הבוגרים משמעותי ביותר ביכולת שהוא מקנה למפעיליו בצה"ל ובצבאות האחרים שרכשו ושירכשו אותו, לתת מענה לאיום העיקרי של שדה הקרב, כפי שבא לידי ביטוי במערכות ובזירות השונות במהלך המאה הקודמת, איום התמרון המשוריין.
צה"ל רכש טילים נגד טנקים כבר בתחילת שנות השישים ל המאה הקודמת. היו אלה טילי ה- 10 –SS וה 11 – SS הצרפתיים שנקלטו בחיל התותחנים בשם "תגר", עוד לפני שטילי ה"קוברה" מתוצרת גרמניה אומצו על ידי כוחות החי"ר והצנחנים בכינויים "אשף". טילים אלה שובצו בסדר הכוחות של צה"ל במלחמת ששת הימים אך בשל ההצלחה המוחצת של הכוח המשוריין כמעט ולא באו לידי ביטוי. מול כוחות צה"ל הפעילו המצרים במספר אירועים את טילי ה"שמל", כמעט ללא הצלחה.
היכולת להפעיל טילים נשמרה על "אש קטנה" אך גם זו לא מוצתה על ידי כוחות צה"ל. במערכות הכבדות של מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת הפעלת נשק נ"ט, במהלך מלחמת יום-הכיפורים, על ידי כוחות מדינות ערב, ובמיוחד על ידי המצרים, נחשבה לאחד החידושים המרכזים של אותה מלחמה.
אבן יסוד בתכנון מתקפה
את החידוש בעצם הפעלת כוח חמוש בטילי נ"ט מול כוח טנקים השווה ההיסטוריון הצבאי הבריטי פ' קרבר - במאמר אודות הוויכוח הסובייטי בנושא לוחמת נ"ט - לחידוש הטקטי בקרב לאופן ב-1339. בקרב זה הצליחה קבוצה קטנה של חיילים שווייצרים, חמושים בכידונים בלבד, לעמוד מול אבירים עטופי שריון, להוריד אותם מהסוסים ולפתוח בכך עידן חדש בתולדות המלחמות.
שני הצבאות התוקפים במלחמת יום הכיפורים – המצרים והסורים - פעלו עקרונית על פי תורת הלחימה הסובייטית. נושא ההגנה בכלל וההגנה נגד טנקים בפרט, נידונו ותוכננו לפרטי פרטים. בשל היות כוח השריון הישראלי הנדבך העיקרי שעליו נשען המענה הישראלי הצפוי מול כל מתקפה ערבית, הפכה לוחמת הנ"ט לאבן יסוד בתכנון מהלכי הכוחות התוקפים בכלל, ובמיוחד אצל הכוחות המצריים, בשלבי בניית ראשי הגשר ובעת ההיערכות לספיגת התקפות הנגד.
לוחמת הנ"ט התבססה, על פי התורה, על מערכי משנה שכללו מערך נייח ומערך נייד. המצרים - שהכירו בנחיתותם בכל הקשור ליכולת התמרון - ביססו את הגנת הנ"ט בעיקר על המערך הנייח. כדי לתת פתרון לעדיפות של כוח השריון הישראלי העניקו צבאות ערב, בשתי החזיתות, תשומת לב מוגברת לכוחות הנ"ט.
במהלך המלחמה ולאחריה, ובעיקר בחזית סיני, היה טיל הנ"ט "סאגר" - שהופעל בכמות מסיבית על ידי היחידות שבקו המגע הקדמי - התשובה המצרית העיקרית לעדיפותו המוחצת של השריון הישראלי. מערך ההגנה המצרי ממזרח לגדת תעלת סואץ, שנשען בעיקרו על טיל ה"סאגר", נתפש, כאמור, על ידי המשתתפים במלחמה וחוקריה כהפתעה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים.
המצרים שהבינו כי העדיפות הישראלית בכמות ובדרך הפעלתו של הכוח המשוריין תציב בעיה קריטית לכוח הצולח ולראשי הגשר בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ראו את הפתרון לבעיה זו בתכנון ובהפעלת מערך הנ"ט שלהם, בדגש על טילי הנ"ט.
הם הקדישו לסוגיית הלחימה נגד טנקים מאמץ מחשבתי וארגוני רב, והצליחו להשיג צפיפות גדולה של נשק נ"ט בחזית הכוחות שצלחו ובנו את ראשיהגשר. הרמטכ"ל המצרי שאזלי ציין בספרו כי "על ידי הסגת ראשי הגשר לאחור והקטנת היקפם יכולנו לרכז יותר את האש ההגנתית, להגביר את צפיפות הכלים נ"ט לאורך כל קילומטר חזית, ולאפשר לראשי הגשר ליהנות מסיוע ארטילרי ומסיוע של אש נ"ט גם מהגדה המערבית של התעלה".
טילי הנ"ט הופעלו בזירת הלחימה בשתי צורות: כשהם נישאים עלידי רגלים ומשוגרים מהקרקע; או כשהם מוסעים ומופעלים מעל גבי נגמ"שים. מערכות ה"סאגר" ובעיקר המערכות הנישאות בידי אדם, הופעלו בדרך כלל במסגרות החי"ר.
בשל חשיבות נושא ההתגוננות מפני הטנקים הישראליים, פרסו המצרים את רוב משגרי ה"סאגר" בקווי עמדות במרחק 200-100 מטרים מחזית מערך ההגנה - לפני הקו הקדמי כמארבים או בתוך מערך ההגנה כחלק מעתודות הנ"ט. הצבה קדמית זו באה כדי לנצל את הטילים עד מלוא הטווח שלהם. צוותי הטילים מוקמו מול אזורי פריצה אפשריים של שריון, בדרך כלל באגפים או במרווחים שבין הכוחות. כדי ליצור עומק במערך הנ"ט הוכנו גם עמדות למשגרי טילים בעומק המערך הגדודי ועד שני ק"מ מחזיתו.
הקצבת טילי ה"סאגר" לכל אחת מהדיביזיות הייתה מסיבית והגיעה לעיתים ל-1,250 טילים לשלושת ימי הלחימה הראשונים, מהם 460 טילים ליום הלחימה הראשון. הפעלה מרוכזת זו של טילים נגד טנקים במערכי ההגנה החפוזים בראשי הגשר, בשלבים הראשונים של המלחמה, כמו גם מתוך המערכים הסדורים בשלבים מאוחרים יותר, הייתה הניסיון המבצעי הראשון של הפעלת אמצעים אלה בהיקף גדול. תוצאות המלחמה הממשיות כמו גם ההשפעה המורלית שנבעה מטילים אלה על הכוחות המשוריינים של צה"ל הוכיחה את יעילותו של אמצעי זה.
האלוף טל מתאר בספרו כי ביום הראשון ללחימה בדרום, כאשר המצרים היו מצוידים רק באמצעי נ"ט קלים, נפגעו 80 מתוך 150 הטנקים הישראלים התוקפים. הוא מוסיף ואומר כי המצרים הסתפקו ביכולת להתגונן בפני הטנקים הישראלים על ידי התחפרות והפעלת שפע של נשק נ"ט, וכי האויב הצליח לאכוף על ישראל ניהול מלחמה סטטית ולאלץ אותה לנהל מלחמת שחיקה.
הפעלתם המושכלת של אמצעי הנ"ט לסוגיהם ובעיקר של הטילים, שילובם במערכים השונים וריכוזם בעיקר בחזית ראש הגשר, הניבו, כאמור, תוצאות מוצלחות ביותר בכל הקשור ללחימת הצבא המצרי בטנקי צה"ל, במהלך מלחמת יום הכיפורים.
צבא קטן, זריז ויעיל
הפתרון שמצאו המתכננים המצרים נלמד על ידי צה"ל כבר תוך כדי מלחמת יום הכיפורים. אחד ממאמצי הרכש וההכשרה העיקריים, עוד במהלך המלחמה היו אמצעי נ"ט לשימושם של כוחות החי"ר. היו אלה בתחילה מרנ"טי ה"לאו" שהגיעו מארה"ב ב"רכבת האווירית" ומיד לאחריהם גם הטילים מסוג "טאו", שהופעלו מבצעית לראשונה, רק באירועים שלאחר הפסקת האש בגזרה המצרית.
בעקבות המלחמה הקדיש צה"ל מאמצים רבים להצטייד בטילים נ"ט ליחידות ייעודיות שנבנו לשם כך, כמו חטיבת הנ"ט, פלוגות הנ"ט הייעודיות בחטיבות החי"ר ובהמשך גם גדודי נ"ט ייעודיים שהוצבו בסדר הכוחות גם של האוגדות המשוריינות. רובם של כוחות אלה התבססו על טילי ה"טאו" – ה"עורב" בכינויו הצה"לי, אך בנוסף הוקמו יחידות שהפעילו גם את הטילים שנפלו שלל לידי כוחותינו מסוג ה"סאגר" ובכינויו הצה"לי "סנאי".
את ניסיונם המעשי העיקרי רכשו יחידות אלו במלחמת לבנון הראשונה כשהופעלו בהצלחה יחסית אל מול טנקי הצבא הסורי שפעלו במגרש הלבנוני. מאותה עת כמעט ולא באו יחידות הטילים והאמצעים שברשותם לידי שימוש מעשי אמיתי בשדה הקרב.
בעשייה הצה"לית שכוונה לאפשר לצבא להיות קטן, זריז ויעיל שולבו גם יחידות ייעודיות שהפעילו טילים נ"ט מתקדמים. התעשייה הביטחונית בישראל השקיעה בפיתוחם של אמצעים כאלה, מאמצים רבים שהביאו להישגים בכל הקשור לטווח, לדיוק ולאפקטיביות של האמצעים החדישים, בעיקר אל מול מטרות של שריון האויב.
השינויים בטבע המלחמה בכלל ובזירת הלחימה של צה"ל בגבולות מדינת ישראל גימדו את הצורך לפגוע בשריון אויב. שילובם של יחידות הטילים המדויקים במערכות האחרונות בלבנון ובעזה נראה מאולץ ונועד ברוב המקרים לשפר את המורל בקרבן של לוחמיהם. רק במקרים בודדים היה שימוש מושכל בתכונות הדיוק של האמצעים המודרניים כדי לפגוע במטרות, לא תמיד מטרות איכות. במהרה הופעלו פלוגות הנ"ט הייעודיות ואפילו הכוחות המעולים שהוקצו לחטיבת הנ"ט במשימות חי"ר רגילות.
התעשיות הביטחוניות ממשיכות לשפר את האמצעים שהן מייצרות ובכללם את הטילים נ"ט. בצד צבאות אחרים ממשיך גם צה"ל לרכוש אמצעים מתקדמים כאלה, מאותן משפחות שנתנו בעבר פתרונות נ"ט אל מול תמרון משוריין. נראה שהשימוש בהן בשדה הקרב הנוכחי יעשה, כמו בעשורים האחרונים, אל מול מטרות משניות שלא להן יועדו.
***
תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, חוקר מלחמת יום הכיפורים כתב את הספר "לשבור את הקונספציה" שתורגם ויצא לאור בארה"ב בשם The Egyptian Strategy for the Yom Kippur War
