חילופי שטחים – גרסת מלחמת העצמאות
בימים אלה, כאשר עולה שוב רעיון חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, מעשה שהיה בתחום זה עם ירדן בסיום מלחמת העצמאות מזכיר אפרים לפיד בטור השבועי
אפרים לפיד
| 24/08/2017
נציגי ישראל לדיוני שביתת הנשק ברודוס מימין - יהושפט הרכבי, אירן ברוזה, ראובן שילוח, משה דיין, דן לנר, שאול רמתי (צילום: לע"מ)
החזית הירדנית במלחמת העצמאות השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי (אזור חברון) היה ערוך הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשניים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.
בתום המלחמה החלו ברודוס שיחות רשמיות בין ישראל לירדן ב-4 במרץ 1949, והיו מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף בין שתי המדינות. השתתפו בהם מצד ישראל: ראובן שילוח (ראש המשלחת), סגן-אלוף משה דיין, סגן-אלוף דן לנר, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. כעבור זמן צורף גם יעקב שמעוני ממשרד החוץ.
שני קצינים ישראליים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים. בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נאור, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות ראלף באנץ'.
השיחות עם ירדן התנהלו באווירה ידידותית וביחסי קירבה בין המשלחות, אולם המשלחת הירדנית הייתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית, שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס, אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו.
ההסכם שגובש בדיונים אלה קבע את "הקו הירוק" שהפריד בין ישראל לשטחים בגדה המערבית שנשארו בשליטת ירדן. ישראל הצליחה להבטיח את שליטתה על כל מרחב הנגב עד אילת ולהבטיח לעצמה קו משופר בשרון, בלי להסתבך בפעולות צבאיות. ועדה מיוחדת אמורה הייתה לפתור בעיות שונות הקשורות בירושלים, לרבות הגישה של יהודים לכותל ומעבר לבנייני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר-הצופים, אך הוועדה מעולם לא הוקמה.
הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 וחל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. על פי הסכם זה קיבלה מדינת ישראל את אזור המשולש ואת כביש ואדי ערה (נחל עירון). לישראל היה חשוב מאד כי ישובים, החולשים על ציר תנועה מרכזי בארץ מדרום לצפון, יהיו בשטחנו ולא בירדן. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה ביותר באזור.
לפיכך, ישראל תבעה חזקה על השטח ואף איימה על ירדן כי תכבוש אותו בכוח אם לא יגיעו להסכמה על כך בדיונים. ירדן, שלא הייתה לה אחיזה בשטח, כיוון שהוחזק בידי כוחות עיראקיים, נאלצה להסכים, אולם קיבלה בתמורה שטחים שהוחזקו על ידי ישראל ליד בית שאן ובאזור דהרייה בדרום הר חברון.
הדיונים עם ירדן על קבלת אזור ואדי ערה התנהלו בארמון המלך הירדני בעיירה שונה ממזרח לירדן. מטעם ישראל ניהלו את הדיונים בנושא זה שני קצינים בכירים סא"ל משה דיין ורס"ן יהושפט הרכבי, שהיו בצוות המו"מ הצבאי לשיחות שביתת הנשק עם ירדן. הם הגיעו להסדר ב-12 במאי 1949.
במברק סודי ביותר מאותו יום שנוסח ע"י אג"ם/מבצעים באנגלית, כדי שיהיה ממוען גם לירדנים, תוקנו לוחות זמנים שונים בתנועת הכוחות בוואדי ערה לקבלת הישובים אום אלפחם, באקה אלע'רביה וחרב א-סאלם לידי כוחות צה"ל.
***
תודה לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, לאתר האגודה הישראלית לדיפלומטיה ולחגי הוברמן
בימים אלה, כאשר עולה שוב רעיון חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, מעשה שהיה בתחום זה עם ירדן בסיום מלחמת העצמאות מזכיר אפרים לפיד בטור השבועי
נציגי ישראל לדיוני שביתת הנשק ברודוס מימין - יהושפט הרכבי, אירן ברוזה, ראובן שילוח, משה דיין, דן לנר, שאול רמתי (צילום: לע"מ)
החזית הירדנית במלחמת העצמאות השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי (אזור חברון) היה ערוך הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשניים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.
בתום המלחמה החלו ברודוס שיחות רשמיות בין ישראל לירדן ב-4 במרץ 1949, והיו מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף בין שתי המדינות. השתתפו בהם מצד ישראל: ראובן שילוח (ראש המשלחת), סגן-אלוף משה דיין, סגן-אלוף דן לנר, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. כעבור זמן צורף גם יעקב שמעוני ממשרד החוץ.
שני קצינים ישראליים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים. בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נאור, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות ראלף באנץ'.
השיחות עם ירדן התנהלו באווירה ידידותית וביחסי קירבה בין המשלחות, אולם המשלחת הירדנית הייתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית, שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס, אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו.
ההסכם שגובש בדיונים אלה קבע את "הקו הירוק" שהפריד בין ישראל לשטחים בגדה המערבית שנשארו בשליטת ירדן. ישראל הצליחה להבטיח את שליטתה על כל מרחב הנגב עד אילת ולהבטיח לעצמה קו משופר בשרון, בלי להסתבך בפעולות צבאיות. ועדה מיוחדת אמורה הייתה לפתור בעיות שונות הקשורות בירושלים, לרבות הגישה של יהודים לכותל ומעבר לבנייני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר-הצופים, אך הוועדה מעולם לא הוקמה.
הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם ברודוס ב-3 באפריל 1949 וחל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. על פי הסכם זה קיבלה מדינת ישראל את אזור המשולש ואת כביש ואדי ערה (נחל עירון). לישראל היה חשוב מאד כי ישובים, החולשים על ציר תנועה מרכזי בארץ מדרום לצפון, יהיו בשטחנו ולא בירדן. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה ביותר באזור.
לפיכך, ישראל תבעה חזקה על השטח ואף איימה על ירדן כי תכבוש אותו בכוח אם לא יגיעו להסכמה על כך בדיונים. ירדן, שלא הייתה לה אחיזה בשטח, כיוון שהוחזק בידי כוחות עיראקיים, נאלצה להסכים, אולם קיבלה בתמורה שטחים שהוחזקו על ידי ישראל ליד בית שאן ובאזור דהרייה בדרום הר חברון.
הדיונים עם ירדן על קבלת אזור ואדי ערה התנהלו בארמון המלך הירדני בעיירה שונה ממזרח לירדן. מטעם ישראל ניהלו את הדיונים בנושא זה שני קצינים בכירים סא"ל משה דיין ורס"ן יהושפט הרכבי, שהיו בצוות המו"מ הצבאי לשיחות שביתת הנשק עם ירדן. הם הגיעו להסדר ב-12 במאי 1949.
במברק סודי ביותר מאותו יום שנוסח ע"י אג"ם/מבצעים באנגלית, כדי שיהיה ממוען גם לירדנים, תוקנו לוחות זמנים שונים בתנועת הכוחות בוואדי ערה לקבלת הישובים אום אלפחם, באקה אלע'רביה וחרב א-סאלם לידי כוחות צה"ל.
***
תודה לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, לאתר האגודה הישראלית לדיפלומטיה ולחגי הוברמן
