טנק נגד טרור
עמי רוחקס דומבה
| 21/05/2017
https://www.flickr.com/photos/idfonline/25048654150/
הכנס הבינלאומי ללוחמת יבשה ולוגיסטיקה השני הסתיים. במאמר זה אעשה סיכום אישי של שני ימי הכנס שהיה לטעמי מרתק ושיקף, אולי יותר מכל, את ההבדל בין תפיסות הטנק כמכונת מלחמה נגד טנקים או נגד טרור.
כפלוני שצפה מהצד בקציני השריון לדורותיהם עולים על הפודיום במרכז הכנסים ביד לשריון בלטרון, נראה כי הפער הבין דורי ניכר בתפיסת תפקידו של הטנק בשדה הקרב. פער שבסיסו טמון בשאלה מי מהקצינים ראה טורי שריון בין כוונות ומי לא.
ותיקי השריון שעוד הספיקו לראות טנקים מצריים וסורים שועטים לעברם, טענו כי תפקיד הטנק העיקרי, גם בעתיד, הוא להתכונן לטורי השריון של האויב. לעומתם, קצינים השריון המכהנים טענו שהטנק בעשורים האחרונים נועד למשימות לחימה בטרור במתארים א-סימטריים. תא"ל גיא חסון, קצין שריון ראשי בצה"ל אמר בתחילת ההרצאה שהוא מעולם, בכל שנות השירות הצבאי שלו, לא ראה טנק אויב בין כוונות.
חסון דיבר בשבחו של הטנק ככלי לחימה בשדה הקרב העכשווי מול הטרור. בין היתר הזכיר קשנ"ר את הצורך בסגירת מעגל מהירה על מקור ירי כולל רצון ביכולת ירי אוטומטי. עוד דיבר קשנ"ר על היתרון של הטנק בהיותו נושא מצבורי אנרגיה וסנסורים המאפשרים לכוח בחזית מודעות מצבית משופרת.
את הפער התפיסתי ניתן לסכם בביטוי שגור בז'רגון הצבאי - האויב הנעלם. אמנם בשני המקרים מדובר באויב שלא רואים בעין, אך בעוד עבור ותיקי השריון אלו הם טורי השריון המצרי והסורי, עבור הפיקוד הנוכחי של החיל אלו הם ארגוני הטרור. אותו מושג - משמעות אחרת.
טנק נגד טרור
למרות התפיסה השונה הבין דורית בקשר לתפקיד הטנק ככלי מערכה, ניכר כי הייתה הסכמה מקיר לקיר לגבי הצורך בטנק. נזכיר כי לפני מספר שנים התנהלו בצה"ל ובשיח הביטחוני בכלל שיחות סביב השאלה האם הטנק איבד את הערך המוסף שלו בעידן ללא מלחמות. עידן המכונה בצה"ל 'המערכה בין המלחמות'.
מדובר בעידן של לחימה עם מספר מאפיינים. בניהם לחימה רצופה בעצימות נמוכה ("מתחת לסף המלחמה") ומערכה שאין לה מצבי סיום. האויב העיקרי בלחימה זו אלו הם ארגוני טרור וגרילה בשני מתארים עיקריים - לבנון ועזה. חמאס וחיזבאללה הם היעדים העכשוויים של השריון הצה"לי.
אם בוחנים את שני הפרויקטים הטכנולוגיים העיקריים בתחום הטנקים בצבא - גרסת 'חופת ברק' למרכבה סימן 4 והמדגים הטכנולוגי 'פרויקט כרמל' - ניתן לראות כי זה אכן הכיוון שאליו הולך האמל"ח.
עד היום הערך המוסף של הטנק ככלי מערכה נבחן בשלושה פרמטרים - מיגון/שרידות, כוח אש וניידות. לאלו צריך להוסיף התאמה לסביבת לחימה. בעיקר היכולת לסגור מעגל בפרק זמן שווה ערך לזמן החשיפה של האויב.
בגרסת המרכבה 4 החדשה מוכנסים שינויים שמטרתם התאמת הטנק ללחימה בטרור. בין היתר, מדובר באמצעי גילוי מהירים ולטווחים גדולים יותר. סגירת מעגל כולל ירי אוטומטי והפשטה של השימוש בטנק.
הכרמל, גם הוא, על אף היות מדגים טכנולוגי, מתואר כרק"ם העתידי שיהיה קל, זריז, קטן , זול יחסית, פשוט להפעלה, מתאים בעיקר להפעלה בשטחים עירוניים ולפעולה עם מדפים סגורים (מול צלפים), והוא יופעל על ידי שני אנשי צוות (במקום ארבעה) להקטין את הסיכון לחיי אדם.
אין ספק כי אם בוחנים את פיתוח האמל"ח של השריון, ניכר כי צה"ל מאמין שטורי השריון לא יגיעו בשנים הקרובות מדרום או צפון, והטנק ישאר להתמודד עם ארגוני טרור במתארים אורבניים.
תו"ל הלגו
שינוי נוסף שעובר השריון הוא גם בתפיסת ההפעלה, לא רק בפיתוח הטכנולוגיה. בעבר, צה"ל פעל להשיג הכרעה ברורה בשדה הקרב. המשמעות היא שימוש בשריון כמרכז כובד להשגת הכרעה. וכדי לייצר מרכז כובד צריך הרבה טנקים מרוכזים במאמץ אחד לכיבוש שטח. לעומת זאת, היום, כפי שמשתקף מהכנס המייצג את הלכי הרוח במערכת הביטחונית, צה"ל לא מחפש הכרעה. ואם לא מחפשים הכרעה, אז אין צורך בריכוז מאסה של טנקים.
במקום הכרעה יש מיקוד בלחימה בטרור. כאשר שתי מדינות מציבות חיילות שריון זה מול זה, המשחק הוא על העברת מרכזי כובד ויכולות ביקוע וכיתור של האויב בשטח פתוח. כאשר מדינה פועלת מול ארגון טרור במתאר אורבני, השריון צריך להסתגל ליריב. ארגון טרור פועל מהר, הוא מבוזר ואינו נוהג להישאר בשטח פתוח (נעלם). במציאות כזו, היתרון שזרוע היבשה פיתחה בלחימה סימטרית - יצירת מרכזי כובד, כיתור וביקוע - הפכו לעקב אכילס מול ארגוני טרור.
היכולת של היריב לבזר את המאמצים שלו על פני הרבה נקודות במרחב כולל ביזור העוצמה לפי הצורך (On-Demand), מצריכים מהשריון הצה"לי יכולות אחרות. דומות יותר במהותן לאלו של ארגון הטרור עצמו. אבל איך לוקחים טנקים ונגמש"ים שכל אחד שוקל עשרות טונות, ומתאימים אותם למהירות ולגמישות של ארגון טרור?
הפתרון שאימצו בצה"ל נקרא צוות קרב - צק"ג (צוות קרב גדודי) או צק"ח (צוות קרב חטיבתי). הרעיון הוא לקחת טנקים, נגמ"שים וחי"ר ולצור יחידת לחימה עצמאית משולבת. וזה רעיון לא חדש. מאמר באתר מערכות (מקור) מתאר את פעולות צוותי הקרב האמריקאים במלחמת ויאטנם מול הווייטקונג באזור קו-צ’י. גם צה"ל הפעיל בעבר צוותי קרב במלחמות, ביניהם בלטה במיוחד מלחמת 'שלום הגליל' (מקור).
המתאר של ויאטנם המתואר במאמר במערכות, מזכיר את 'שמורות הטבע' של החיזבאללה ב-2006. נראה כי בכל זאת ההיסטוריה חוזרת על עצמה, לפחות חלקית. לאורה, ניכר כי השריון של צה"ל לומד ושם דגש על צוותי קרב מהירים ועצמאיים שיודעים, אם צריך, להתאגד למרכזי כובד לצורך כיבוש שטח גדול או אם בכל זאת יגיעו טורי השריון של מצרים או סוריה. המטרה היא להגיע לשדה קרב שבו יש הרבה קבוצות של מעט טנקים, מבוזרים, שיודעים להיכנס ולצאת ממבנה בקלות כמו לגו בהתאם לאופי המשימה (Plug&Play).
ואכן רואים שיש הלימה לפיתוח האמל"ח בכיוון זה. זיהוי מטרות אדם בטווחים ארוכים מ-5 ק"מ, יכולת איתור מקורות ירי ותגובה אוטומטית בפחות מ-30 שניות, לחימה במדפים סגורים, שימוש עתידי בכלים לא מאוישים להגדלת המודעות המצבית, עבודה בצוות, הגנה אקטיבית קולקטיבית, תקשורת אד-הוק כולל תקש"ל. בפן האנושי, רה-אורגניזציה בכוח אדם כולל גיוס מצבת קצינים גדולה יותר לשריון (צורך גדול בגורם החלטה עצמאי) וחשיבה מחודשת על מדרג האחריות בין תפקידים שאינם קצונה.
גם בהיבט הלוגיסטיקה מכינים את השריון לצוותי קרב. לפני כשנתיים נחשף הנגרר לטנק המרכבה שצה"ל מתכוון להצטייד בו. מדובר בנגרר של חברת אורדן מטאל שיאפשר לטנק לקחת נגרר רב שימושי לדלק, מים, מכולת בית חולים או כל שימוש אחר שתואם לתקן הנגרר שהוא דמוי מכולה. לצד הנגרר לטנק, בזרוע היבשה חושבים גם על פתרונות אספקה בנתק כמסקנה ממלחמת לבנון השניה.
המשמעות היא התכנסות של טכנולוגיות הטנק, תורת ההפעלה והלוגיסטיקה לרעיון הצק"ג/צק"ח. כלומר, הפעלת השריון בצורה מבוזרת מול ארגון טרור או גרילה בעידן המערכה בין המלחמות. לא עוד הכרעה ברורה, אלא מאמץ מלחמתי מתמשך ובלתי נפסק בעצימות משתנה מתחת לסף המלחמה. על פי תפיסה זו, מדובר במערכה שאין לה מצבי סיום אלא מגמות המשך רצויות. והשריון בתצורה המבוזרת יוכל לתת מענה לכל מגמת המשך רצויה של הדרג המדיני.
https://www.flickr.com/photos/idfonline/25048654150/
הכנס הבינלאומי ללוחמת יבשה ולוגיסטיקה השני הסתיים. במאמר זה אעשה סיכום אישי של שני ימי הכנס שהיה לטעמי מרתק ושיקף, אולי יותר מכל, את ההבדל בין תפיסות הטנק כמכונת מלחמה נגד טנקים או נגד טרור.
כפלוני שצפה מהצד בקציני השריון לדורותיהם עולים על הפודיום במרכז הכנסים ביד לשריון בלטרון, נראה כי הפער הבין דורי ניכר בתפיסת תפקידו של הטנק בשדה הקרב. פער שבסיסו טמון בשאלה מי מהקצינים ראה טורי שריון בין כוונות ומי לא.
ותיקי השריון שעוד הספיקו לראות טנקים מצריים וסורים שועטים לעברם, טענו כי תפקיד הטנק העיקרי, גם בעתיד, הוא להתכונן לטורי השריון של האויב. לעומתם, קצינים השריון המכהנים טענו שהטנק בעשורים האחרונים נועד למשימות לחימה בטרור במתארים א-סימטריים. תא"ל גיא חסון, קצין שריון ראשי בצה"ל אמר בתחילת ההרצאה שהוא מעולם, בכל שנות השירות הצבאי שלו, לא ראה טנק אויב בין כוונות.
חסון דיבר בשבחו של הטנק ככלי לחימה בשדה הקרב העכשווי מול הטרור. בין היתר הזכיר קשנ"ר את הצורך בסגירת מעגל מהירה על מקור ירי כולל רצון ביכולת ירי אוטומטי. עוד דיבר קשנ"ר על היתרון של הטנק בהיותו נושא מצבורי אנרגיה וסנסורים המאפשרים לכוח בחזית מודעות מצבית משופרת.
את הפער התפיסתי ניתן לסכם בביטוי שגור בז'רגון הצבאי - האויב הנעלם. אמנם בשני המקרים מדובר באויב שלא רואים בעין, אך בעוד עבור ותיקי השריון אלו הם טורי השריון המצרי והסורי, עבור הפיקוד הנוכחי של החיל אלו הם ארגוני הטרור. אותו מושג - משמעות אחרת.
טנק נגד טרור
למרות התפיסה השונה הבין דורית בקשר לתפקיד הטנק ככלי מערכה, ניכר כי הייתה הסכמה מקיר לקיר לגבי הצורך בטנק. נזכיר כי לפני מספר שנים התנהלו בצה"ל ובשיח הביטחוני בכלל שיחות סביב השאלה האם הטנק איבד את הערך המוסף שלו בעידן ללא מלחמות. עידן המכונה בצה"ל 'המערכה בין המלחמות'.
מדובר בעידן של לחימה עם מספר מאפיינים. בניהם לחימה רצופה בעצימות נמוכה ("מתחת לסף המלחמה") ומערכה שאין לה מצבי סיום. האויב העיקרי בלחימה זו אלו הם ארגוני טרור וגרילה בשני מתארים עיקריים - לבנון ועזה. חמאס וחיזבאללה הם היעדים העכשוויים של השריון הצה"לי.
אם בוחנים את שני הפרויקטים הטכנולוגיים העיקריים בתחום הטנקים בצבא - גרסת 'חופת ברק' למרכבה סימן 4 והמדגים הטכנולוגי 'פרויקט כרמל' - ניתן לראות כי זה אכן הכיוון שאליו הולך האמל"ח.
עד היום הערך המוסף של הטנק ככלי מערכה נבחן בשלושה פרמטרים - מיגון/שרידות, כוח אש וניידות. לאלו צריך להוסיף התאמה לסביבת לחימה. בעיקר היכולת לסגור מעגל בפרק זמן שווה ערך לזמן החשיפה של האויב.
בגרסת המרכבה 4 החדשה מוכנסים שינויים שמטרתם התאמת הטנק ללחימה בטרור. בין היתר, מדובר באמצעי גילוי מהירים ולטווחים גדולים יותר. סגירת מעגל כולל ירי אוטומטי והפשטה של השימוש בטנק.
הכרמל, גם הוא, על אף היות מדגים טכנולוגי, מתואר כרק"ם העתידי שיהיה קל, זריז, קטן , זול יחסית, פשוט להפעלה, מתאים בעיקר להפעלה בשטחים עירוניים ולפעולה עם מדפים סגורים (מול צלפים), והוא יופעל על ידי שני אנשי צוות (במקום ארבעה) להקטין את הסיכון לחיי אדם.
אין ספק כי אם בוחנים את פיתוח האמל"ח של השריון, ניכר כי צה"ל מאמין שטורי השריון לא יגיעו בשנים הקרובות מדרום או צפון, והטנק ישאר להתמודד עם ארגוני טרור במתארים אורבניים.
תו"ל הלגו
שינוי נוסף שעובר השריון הוא גם בתפיסת ההפעלה, לא רק בפיתוח הטכנולוגיה. בעבר, צה"ל פעל להשיג הכרעה ברורה בשדה הקרב. המשמעות היא שימוש בשריון כמרכז כובד להשגת הכרעה. וכדי לייצר מרכז כובד צריך הרבה טנקים מרוכזים במאמץ אחד לכיבוש שטח. לעומת זאת, היום, כפי שמשתקף מהכנס המייצג את הלכי הרוח במערכת הביטחונית, צה"ל לא מחפש הכרעה. ואם לא מחפשים הכרעה, אז אין צורך בריכוז מאסה של טנקים.
במקום הכרעה יש מיקוד בלחימה בטרור. כאשר שתי מדינות מציבות חיילות שריון זה מול זה, המשחק הוא על העברת מרכזי כובד ויכולות ביקוע וכיתור של האויב בשטח פתוח. כאשר מדינה פועלת מול ארגון טרור במתאר אורבני, השריון צריך להסתגל ליריב. ארגון טרור פועל מהר, הוא מבוזר ואינו נוהג להישאר בשטח פתוח (נעלם). במציאות כזו, היתרון שזרוע היבשה פיתחה בלחימה סימטרית - יצירת מרכזי כובד, כיתור וביקוע - הפכו לעקב אכילס מול ארגוני טרור.
היכולת של היריב לבזר את המאמצים שלו על פני הרבה נקודות במרחב כולל ביזור העוצמה לפי הצורך (On-Demand), מצריכים מהשריון הצה"לי יכולות אחרות. דומות יותר במהותן לאלו של ארגון הטרור עצמו. אבל איך לוקחים טנקים ונגמש"ים שכל אחד שוקל עשרות טונות, ומתאימים אותם למהירות ולגמישות של ארגון טרור?
הפתרון שאימצו בצה"ל נקרא צוות קרב - צק"ג (צוות קרב גדודי) או צק"ח (צוות קרב חטיבתי). הרעיון הוא לקחת טנקים, נגמ"שים וחי"ר ולצור יחידת לחימה עצמאית משולבת. וזה רעיון לא חדש. מאמר באתר מערכות (מקור) מתאר את פעולות צוותי הקרב האמריקאים במלחמת ויאטנם מול הווייטקונג באזור קו-צ’י. גם צה"ל הפעיל בעבר צוותי קרב במלחמות, ביניהם בלטה במיוחד מלחמת 'שלום הגליל' (מקור).
המתאר של ויאטנם המתואר במאמר במערכות, מזכיר את 'שמורות הטבע' של החיזבאללה ב-2006. נראה כי בכל זאת ההיסטוריה חוזרת על עצמה, לפחות חלקית. לאורה, ניכר כי השריון של צה"ל לומד ושם דגש על צוותי קרב מהירים ועצמאיים שיודעים, אם צריך, להתאגד למרכזי כובד לצורך כיבוש שטח גדול או אם בכל זאת יגיעו טורי השריון של מצרים או סוריה. המטרה היא להגיע לשדה קרב שבו יש הרבה קבוצות של מעט טנקים, מבוזרים, שיודעים להיכנס ולצאת ממבנה בקלות כמו לגו בהתאם לאופי המשימה (Plug&Play).
ואכן רואים שיש הלימה לפיתוח האמל"ח בכיוון זה. זיהוי מטרות אדם בטווחים ארוכים מ-5 ק"מ, יכולת איתור מקורות ירי ותגובה אוטומטית בפחות מ-30 שניות, לחימה במדפים סגורים, שימוש עתידי בכלים לא מאוישים להגדלת המודעות המצבית, עבודה בצוות, הגנה אקטיבית קולקטיבית, תקשורת אד-הוק כולל תקש"ל. בפן האנושי, רה-אורגניזציה בכוח אדם כולל גיוס מצבת קצינים גדולה יותר לשריון (צורך גדול בגורם החלטה עצמאי) וחשיבה מחודשת על מדרג האחריות בין תפקידים שאינם קצונה.
גם בהיבט הלוגיסטיקה מכינים את השריון לצוותי קרב. לפני כשנתיים נחשף הנגרר לטנק המרכבה שצה"ל מתכוון להצטייד בו. מדובר בנגרר של חברת אורדן מטאל שיאפשר לטנק לקחת נגרר רב שימושי לדלק, מים, מכולת בית חולים או כל שימוש אחר שתואם לתקן הנגרר שהוא דמוי מכולה. לצד הנגרר לטנק, בזרוע היבשה חושבים גם על פתרונות אספקה בנתק כמסקנה ממלחמת לבנון השניה.
המשמעות היא התכנסות של טכנולוגיות הטנק, תורת ההפעלה והלוגיסטיקה לרעיון הצק"ג/צק"ח. כלומר, הפעלת השריון בצורה מבוזרת מול ארגון טרור או גרילה בעידן המערכה בין המלחמות. לא עוד הכרעה ברורה, אלא מאמץ מלחמתי מתמשך ובלתי נפסק בעצימות משתנה מתחת לסף המלחמה. על פי תפיסה זו, מדובר במערכה שאין לה מצבי סיום אלא מגמות המשך רצויות. והשריון בתצורה המבוזרת יוכל לתת מענה לכל מגמת המשך רצויה של הדרג המדיני.
