הבא בתור הוא אסד
על רקע משפט מובראק לא יופתעו במודיעין הישראלי אם בשאר אל אסד ייתלה על ידי בני העם הסורי במהלך החודשים הקרובים, בדרום - צה"ל "מכיל" את ירי הרקטות של החמאס כמו בימים הזכורים לרע, וגם: צה"ל יהיה חייב להחזיר את נוסח התפילה "יזכור עם ישראל" וחברי ארגון "צוות" עשויים למצוא את עצמם בקרוב שוב ברחובות - לצד מפגיני האוהלים. הטור השבועי של עמיר רפפורט, חמישי ב- 14:00
כל ישראלי שהיה נוכח באחד מהמפגשים הרבים שערכו בעבר שרים וראשי ממשלות ישראליים עם נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובראק, בעיר שארם א-שיח', לא יכול היה שלא להצטמרר מתמונות הראיס כשהוא שוכב על אלונקה בפתיחת משפטו בקהיר השבוע.
ואולם, מי שצריך לפחד יותר מכולם הוא דווקא נשיא סוריה, בשאר אל אסד, שאמור להיות הבא בתור במשפט ההיסטוריה וההמון. אסד אולי לא חושב כך בעצמו, אבל במודיעין הישראלי הולכת וגוברת ההערכה, שהוא עומד לאבד את השלטון. איש בגופי המודיעין לא יופתע לראות אותו תלוי בטווח זמן של חודשים, אולי אפילו פחות.
בטווח הקצר, קריסת המשטר בסוריה אמורה להיות בעייתית, בגלל שהיא מערערת את היציבות האזורית (אחת ההשלכות של המהומות כבר התרחשה: העברת טילי סקאד די. מסוריה לחיזבאללה), ובגלל שלא ברור מי יתפוס את השלטון במקום השושלת העלאווית.
בטווח הארוך, נפילת אסד יכולה להיות בשורה טובה לישראל, שתגדע את הציר שבו חברות איראן, סוריה, חמאס וחיזבאללה. סוריה, על 23 מיליון התושבים שלה, עשויה להתעסק יותר בעצמה מאשר בחימוש חיזבאללה או בבניית מאגר הרקטות מול ישראל, בליווי צמוד של איראן וצפון קוריאה.
נקודה מעניינת למחשבה: בזמן שהאירועים בסוריה מעסיקים מאוד את גופי המודיעין, הציבור הישראלי הרחב בקושי עוקב אחריהם. סביר להניח כי דיווחים על אירועי דמים דומים בארצות הברית או באירופה לא היו יורדים מהכותרות אצלנו במשך שבועות. מדוע אנחנו בקושי עוקבים אחרי עוד התפתחות שיכולה לשנות את פני המזרח התיכון? משום שבטעות אנחנו תופסים את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, מארצות הברית ומאירופה, ולא מהשכונה האמיתית שלנו.
"מכילים" את הרקטות
אפילו הירי המתגבר של רקטות "גראד" לעבר הנגב המערבי בימים האחרונים מהווה דוגמא להשלכות האירועים האזוריים עלינו.
איך זה קשור? העובדה שהחמאס מרשה לעצמו לירות כמעט באופן חופשי מעידה על מאגר הרקטות העצום שהוא מחזיק ברשותו. בעבר, כאשר המשטר המצרי עוד עשה משהו כדי להילחם בהברחות הנשק לשטח רצועת עזה, החמאס שקל כל רקטה ששיגר, כדי לשמור את עיקר המלאי לעימות אסטרטגי מול ישראל. בשבועות האחרונים נוצר הרושם שמבחינת החמאס ירי של רקטות גראד נהיה עניין שבשגרה, ממש כמו ששוגרו רקטות קסאם לעבר קיבוצי הנגב המערבי במשך שנים.
מה צה"ל עושה בעניין? תוקף מטרות ברצועת עזה, כמו בימים הזכורים לרע לפני מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009. במילים אחרות, צה"ל "מכיל" את ההתקפות על קרית גת ואשקלון (מילה שהייתה שגורה בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה ותיארה את המציאות מול חיזבאללה בגבול הצפון). כמה זמן צה"ל יוכל "להכיל" את האירועים? תלוי באינטנסיביות הירי ובזעם הציבורי שה"גראדים" יעוררו.
"יזכור עם ישראל"
ולעניין פנימי, לא פחות חשוב: לפעמים, תהליכים משמעותיים יכולים להימשך הרחק מתשומת הלב הציבורית במשך תקופה ארוכה, עד שהם עולים, לפתע, לכותרות ומעוררים סערה.
כזו הייתה פרשת גבינת הקוטג', שהתפוצצה חודשים ארוכים אחרי שתנובה העלתה את מחירה. גם מחירי הדירות הגבוהים, שמסעירים כיום דעת הקהל ומוציאים מאות אלפים לרחובות, לא התנפחו בבת אחת.
דעת הקהל היא עניין קשה לתפיסה, ונדרש "טריגר" כדי שנושא מסוים יתפוס כותרות או שלפחות ישתלט על ה"קירות" בפייסבוק. הכלל הזה תקף גם לגבי היחסים הטעונים בין דתיים לחילונים בצה"ל, שעלו לכותרות בחודש האחרון, כאילו התרחש משהו משמעותי בתחום הזה.
ובכן, לא הרבה השתנה בשנה האחרונה ואף לא בשנים האחרונות - מאז שנוסחו כללי ה"שילוב הראוי" בין חיילים דתיים ובין חיילות המשרתים באותם גדודים בצה"ל, באמצע העשור שעבר.
מה שקרה, לצד הקצנה דתית מסוימת (שבאה לידי ביטוי ביציאת חיילים דתיים בעת הופעה של זמרות צבאיות – גם כן תופעה מוכרת וידועה), זה שילוב של נסיבות מהחודש האחרון: מאמר חריף על הנושא שכתב הסוציולוג פרופ' יגיל לוי ב"הארץ", חשיפה של מסמך כנגד הקצנה דתית שהותיר אחריו ראש אכ"א אלוף אבי זמיר שסיים תפקיד (ועבר להיות סמנכ"ל אורנג'), ומחקר נוקב בנושא שילוב דתיים וחיילות, שהוזמן על ידי יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, תא"ל גילה כליפי-אמיר, כבר מזמן, ושכב במגירותיה תשעה חודשים, לפחות. את העבודה כתב ד"ר נרי הורוביץ.
המאמר של לוי, המסמך של זמיר והמחקר של הורוביץ היו נעלמים בתודעה הציבורית אלמלא ה"ואקום" בכלי התקשורת בימי הקיץ הלוהטים (לפחות עד שההפגנות החלו למלא מסכי טלביזיה ואת הכפולות בעיתונים) ואלמלא באו על רקע פצע פתוח ומדמם: החלטת רבנים לשנות את נוסח תפילת ה"יזכור" הצבאית כך שייאמר בה "יזכור אלוקים" במקום "יזכור עם ישראל". ההחלטה, שאומצה עקרונית על ידי הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, נבחנת בימים על ידי ועדה מטעמו, בראשות האלוף ישי בר.
שינוי נוסח ה"יזכור", שכבר גרם לחילוניים להחרים טקסי אזכרה צבאיים, משול ל"פרשת הקוטג'" מבחינת צה"ל: מדובר במהלך כה מקומם עד שחלקים גדולים מהציבור לא יוכלו לעבור עליו על סדר היום. ב"פרשת הקוטג'" תנובה התקפלה בסופו של דבר נוכח הזעם הציבורי, שיכול להיות הרסני. בנושא ה"יזכור" לא תהיה לרמטכ"ל גנץ ולרבנים ברירה אלא להתקפל גם כן.
זה כנראה יקרה די מהר, שכן האלוף ישי בר (בעצמו חובש כיפה) יתקשה להמליץ המלצה אחרת. במסגרת עבודת הוועדה, גנץ נפגש בין היתר עם חברי הנהלת ארגון יד לבנים. הוא שמע מיו"ר הארגון, אלי בן שם, ומ-27 מתוך 28 ההורים השכולים חברי הנהלת הארגון, עמדה חד משמעית: לשמר את הנוסח" יזכור עם ישראל".
ייתכן שישי בר ימסור את המלצת הוועדה לרמטכ"ל גנץ כבר ביום חמישי בלילה. ונראה, כי מי שירצה לומר "יזכור עם ישראל" יוכל לעשות זאת, אחרת אלוהים ישמור מפני הנזק שייגרם למרקם החברתי העדין, שמרכיב את צה"ל.
עבודת "צוות"
עוד זעם ציבורי כבוש, בזמן שהציבור באוהלים סוער עקב הטענות על יוקר המחיה והדיור, הוא זעמם של גמלאי צה"ל חברי ארגון "צוות".
חברי הארגון מנהלים מאבק שאינו נגמר. קיצור תולדות הסכסוך: יו"ר צוות, ד"ר ברוך לוי, הודיע בחודש דצמבר כי הוא מקבל את מתווה ההסדר שסוכם בתום מו"מ של חודשים ארוכים, בשיתוף ראש אכ"א, אלוף אבי זמיר, וראש מחלקת תקציבים במשרד הביטחון המשמש גם כיועץ הכספי לרמטכ"ל, תא"ל מהרן פרוזנפר. במסגרת ההסדר, אנשי "צוות" ויתרו על הצמדה מלאה למשרתי הקבע בפועל, והסכימו לעבור למנגנון שיצמיד את הגמלה למדד המחירים. הם טענו לשחיקה של 25 אחוז בגובה הגמלה לאורך שנים.
על פי הסיכום אמור לחול על גמלאי שירות הקבע "הסדר עיני" להצמדת הגמלה למדד המחירים באופן רטרואקטיבי - החל ממחצית שנת 2008. מאותו מועד גם יחושב החזר רטרואקטיבי לאנשי קבע, שינבע מהפסקת ניכוי ההיוון החל מגיל 65, לעומת ניכוי היוון עד גיל מאחור יותר, שהיה מקובל עד כה. כמו כן סוכם, כי יופסק הניכוי עבור "קופה ציבורית" לעובדים בחברות ממשלתיות ובמגזר הציבורי הרחב, והוא יישאר בעינו רק לגבי העובדים במשרדי הממשלה.
לגבי גמלאי צה"ל שהשתחררו בשנים 2008, 2009 ו- 2010, סוכם שהם יקבלו תוספת בשיעור שלא יפחת מחמישה אחוזים לשכר הקובע לגמלה.
ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ היו אמורים לאשר את ההסכם כבר בחודש פברואר, אבל זה לא קרה.
במקום זאת קיבל אל"מ (מיל') לוי (אחיו הגדול של הרמטכ"ל לשעבר משה לוי ז"ל - "משה וחצי") "מכתבי עידוד" בסוף חודש יולי משר הביטחון אהוד ברק ומהרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ. שניהם הבטיחו להמשיך להיאבק למען "זכויות הגמלאים".
לשאלה האם אנשי ארגון צוות עשויים גם כן לחדש את המאבק ברחובות (בחודש דצמבר הם כבר הקדימו את ה"טרנד" וערכו כמה הפגנות), עונה מנכ"ל הארגון, תא"ל דן נדיב: "יכול להיות".
***
תמונות:
מובארק על המיטה בכלוב הנאשמים במשפט בקהיר (צילום: AP)
נשיא סוריה, בשאר אל-אסד (צילום: פליקר, Abode of Chaos)
רקטת "גראד" (צילום: דובר צה"ל)
לכל הטורים של עמיר רפפורט
כל ישראלי שהיה נוכח באחד מהמפגשים הרבים שערכו בעבר שרים וראשי ממשלות ישראליים עם נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובראק, בעיר שארם א-שיח', לא יכול היה שלא להצטמרר מתמונות הראיס כשהוא שוכב על אלונקה בפתיחת משפטו בקהיר השבוע.
ואולם, מי שצריך לפחד יותר מכולם הוא דווקא נשיא סוריה, בשאר אל אסד, שאמור להיות הבא בתור במשפט ההיסטוריה וההמון. אסד אולי לא חושב כך בעצמו, אבל במודיעין הישראלי הולכת וגוברת ההערכה, שהוא עומד לאבד את השלטון. איש בגופי המודיעין לא יופתע לראות אותו תלוי בטווח זמן של חודשים, אולי אפילו פחות.
בטווח הקצר, קריסת המשטר בסוריה אמורה להיות בעייתית, בגלל שהיא מערערת את היציבות האזורית (אחת ההשלכות של המהומות כבר התרחשה: העברת טילי סקאד די. מסוריה לחיזבאללה), ובגלל שלא ברור מי יתפוס את השלטון במקום השושלת העלאווית.
בטווח הארוך, נפילת אסד יכולה להיות בשורה טובה לישראל, שתגדע את הציר שבו חברות איראן, סוריה, חמאס וחיזבאללה. סוריה, על 23 מיליון התושבים שלה, עשויה להתעסק יותר בעצמה מאשר בחימוש חיזבאללה או בבניית מאגר הרקטות מול ישראל, בליווי צמוד של איראן וצפון קוריאה.
נקודה מעניינת למחשבה: בזמן שהאירועים בסוריה מעסיקים מאוד את גופי המודיעין, הציבור הישראלי הרחב בקושי עוקב אחריהם. סביר להניח כי דיווחים על אירועי דמים דומים בארצות הברית או באירופה לא היו יורדים מהכותרות אצלנו במשך שבועות. מדוע אנחנו בקושי עוקבים אחרי עוד התפתחות שיכולה לשנות את פני המזרח התיכון? משום שבטעות אנחנו תופסים את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, מארצות הברית ומאירופה, ולא מהשכונה האמיתית שלנו.
"מכילים" את הרקטות
אפילו הירי המתגבר של רקטות "גראד" לעבר הנגב המערבי בימים האחרונים מהווה דוגמא להשלכות האירועים האזוריים עלינו.
איך זה קשור? העובדה שהחמאס מרשה לעצמו לירות כמעט באופן חופשי מעידה על מאגר הרקטות העצום שהוא מחזיק ברשותו. בעבר, כאשר המשטר המצרי עוד עשה משהו כדי להילחם בהברחות הנשק לשטח רצועת עזה, החמאס שקל כל רקטה ששיגר, כדי לשמור את עיקר המלאי לעימות אסטרטגי מול ישראל. בשבועות האחרונים נוצר הרושם שמבחינת החמאס ירי של רקטות גראד נהיה עניין שבשגרה, ממש כמו ששוגרו רקטות קסאם לעבר קיבוצי הנגב המערבי במשך שנים.
מה צה"ל עושה בעניין? תוקף מטרות ברצועת עזה, כמו בימים הזכורים לרע לפני מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009. במילים אחרות, צה"ל "מכיל" את ההתקפות על קרית גת ואשקלון (מילה שהייתה שגורה בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה ותיארה את המציאות מול חיזבאללה בגבול הצפון). כמה זמן צה"ל יוכל "להכיל" את האירועים? תלוי באינטנסיביות הירי ובזעם הציבורי שה"גראדים" יעוררו.
"יזכור עם ישראל"
ולעניין פנימי, לא פחות חשוב: לפעמים, תהליכים משמעותיים יכולים להימשך הרחק מתשומת הלב הציבורית במשך תקופה ארוכה, עד שהם עולים, לפתע, לכותרות ומעוררים סערה.
כזו הייתה פרשת גבינת הקוטג', שהתפוצצה חודשים ארוכים אחרי שתנובה העלתה את מחירה. גם מחירי הדירות הגבוהים, שמסעירים כיום דעת הקהל ומוציאים מאות אלפים לרחובות, לא התנפחו בבת אחת.
דעת הקהל היא עניין קשה לתפיסה, ונדרש "טריגר" כדי שנושא מסוים יתפוס כותרות או שלפחות ישתלט על ה"קירות" בפייסבוק. הכלל הזה תקף גם לגבי היחסים הטעונים בין דתיים לחילונים בצה"ל, שעלו לכותרות בחודש האחרון, כאילו התרחש משהו משמעותי בתחום הזה.
ובכן, לא הרבה השתנה בשנה האחרונה ואף לא בשנים האחרונות - מאז שנוסחו כללי ה"שילוב הראוי" בין חיילים דתיים ובין חיילות המשרתים באותם גדודים בצה"ל, באמצע העשור שעבר.
מה שקרה, לצד הקצנה דתית מסוימת (שבאה לידי ביטוי ביציאת חיילים דתיים בעת הופעה של זמרות צבאיות – גם כן תופעה מוכרת וידועה), זה שילוב של נסיבות מהחודש האחרון: מאמר חריף על הנושא שכתב הסוציולוג פרופ' יגיל לוי ב"הארץ", חשיפה של מסמך כנגד הקצנה דתית שהותיר אחריו ראש אכ"א אלוף אבי זמיר שסיים תפקיד (ועבר להיות סמנכ"ל אורנג'), ומחקר נוקב בנושא שילוב דתיים וחיילות, שהוזמן על ידי יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, תא"ל גילה כליפי-אמיר, כבר מזמן, ושכב במגירותיה תשעה חודשים, לפחות. את העבודה כתב ד"ר נרי הורוביץ.
המאמר של לוי, המסמך של זמיר והמחקר של הורוביץ היו נעלמים בתודעה הציבורית אלמלא ה"ואקום" בכלי התקשורת בימי הקיץ הלוהטים (לפחות עד שההפגנות החלו למלא מסכי טלביזיה ואת הכפולות בעיתונים) ואלמלא באו על רקע פצע פתוח ומדמם: החלטת רבנים לשנות את נוסח תפילת ה"יזכור" הצבאית כך שייאמר בה "יזכור אלוקים" במקום "יזכור עם ישראל". ההחלטה, שאומצה עקרונית על ידי הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, נבחנת בימים על ידי ועדה מטעמו, בראשות האלוף ישי בר.
שינוי נוסח ה"יזכור", שכבר גרם לחילוניים להחרים טקסי אזכרה צבאיים, משול ל"פרשת הקוטג'" מבחינת צה"ל: מדובר במהלך כה מקומם עד שחלקים גדולים מהציבור לא יוכלו לעבור עליו על סדר היום. ב"פרשת הקוטג'" תנובה התקפלה בסופו של דבר נוכח הזעם הציבורי, שיכול להיות הרסני. בנושא ה"יזכור" לא תהיה לרמטכ"ל גנץ ולרבנים ברירה אלא להתקפל גם כן.
זה כנראה יקרה די מהר, שכן האלוף ישי בר (בעצמו חובש כיפה) יתקשה להמליץ המלצה אחרת. במסגרת עבודת הוועדה, גנץ נפגש בין היתר עם חברי הנהלת ארגון יד לבנים. הוא שמע מיו"ר הארגון, אלי בן שם, ומ-27 מתוך 28 ההורים השכולים חברי הנהלת הארגון, עמדה חד משמעית: לשמר את הנוסח" יזכור עם ישראל".
ייתכן שישי בר ימסור את המלצת הוועדה לרמטכ"ל גנץ כבר ביום חמישי בלילה. ונראה, כי מי שירצה לומר "יזכור עם ישראל" יוכל לעשות זאת, אחרת אלוהים ישמור מפני הנזק שייגרם למרקם החברתי העדין, שמרכיב את צה"ל.
עבודת "צוות"
עוד זעם ציבורי כבוש, בזמן שהציבור באוהלים סוער עקב הטענות על יוקר המחיה והדיור, הוא זעמם של גמלאי צה"ל חברי ארגון "צוות".
חברי הארגון מנהלים מאבק שאינו נגמר. קיצור תולדות הסכסוך: יו"ר צוות, ד"ר ברוך לוי, הודיע בחודש דצמבר כי הוא מקבל את מתווה ההסדר שסוכם בתום מו"מ של חודשים ארוכים, בשיתוף ראש אכ"א, אלוף אבי זמיר, וראש מחלקת תקציבים במשרד הביטחון המשמש גם כיועץ הכספי לרמטכ"ל, תא"ל מהרן פרוזנפר. במסגרת ההסדר, אנשי "צוות" ויתרו על הצמדה מלאה למשרתי הקבע בפועל, והסכימו לעבור למנגנון שיצמיד את הגמלה למדד המחירים. הם טענו לשחיקה של 25 אחוז בגובה הגמלה לאורך שנים.
על פי הסיכום אמור לחול על גמלאי שירות הקבע "הסדר עיני" להצמדת הגמלה למדד המחירים באופן רטרואקטיבי - החל ממחצית שנת 2008. מאותו מועד גם יחושב החזר רטרואקטיבי לאנשי קבע, שינבע מהפסקת ניכוי ההיוון החל מגיל 65, לעומת ניכוי היוון עד גיל מאחור יותר, שהיה מקובל עד כה. כמו כן סוכם, כי יופסק הניכוי עבור "קופה ציבורית" לעובדים בחברות ממשלתיות ובמגזר הציבורי הרחב, והוא יישאר בעינו רק לגבי העובדים במשרדי הממשלה.
לגבי גמלאי צה"ל שהשתחררו בשנים 2008, 2009 ו- 2010, סוכם שהם יקבלו תוספת בשיעור שלא יפחת מחמישה אחוזים לשכר הקובע לגמלה.
ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ היו אמורים לאשר את ההסכם כבר בחודש פברואר, אבל זה לא קרה.
במקום זאת קיבל אל"מ (מיל') לוי (אחיו הגדול של הרמטכ"ל לשעבר משה לוי ז"ל - "משה וחצי") "מכתבי עידוד" בסוף חודש יולי משר הביטחון אהוד ברק ומהרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ. שניהם הבטיחו להמשיך להיאבק למען "זכויות הגמלאים".
לשאלה האם אנשי ארגון צוות עשויים גם כן לחדש את המאבק ברחובות (בחודש דצמבר הם כבר הקדימו את ה"טרנד" וערכו כמה הפגנות), עונה מנכ"ל הארגון, תא"ל דן נדיב: "יכול להיות".
***
תמונות:
מובארק על המיטה בכלוב הנאשמים במשפט בקהיר (צילום: AP)
נשיא סוריה, בשאר אל-אסד (צילום: פליקר, Abode of Chaos)
רקטת "גראד" (צילום: דובר צה"ל)
לכל הטורים של עמיר רפפורט
