אם כל הטעויות

זה קרה יום אחד בלבד אחרי שהחייל גלעד שליט נחטף לרצועת עזה, ביוני 2006. קצין בכיר בצה"ל נפגש לשיחה עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, והציע לו לנהל מו"מ מיידי עם ארגון החאמס שמחזיק בו.

השעות והימים הראשונים אחרי החטיפה הם קריטיים, הסביר הקצין. החוטפים בוודאי המומים ומבולבלים, הם עדיין אינם יודעים מה לעשות עם ה"נכס" שבידיהם. גם אם אין כוונה להיענות לתביעותיהם או אפילו לנהל אתם מו"מ אמיתי - כדאי ליצור מראית עין של מו"מ כזה. כך נהגו כל ממשלות ישראל בעבר. אפילו הממשלה ששלחה את סיירת מטכ"ל עד אנטבה שבאוגנדה כדי לשחרר את חטופי מטוס "אייר פראנס" (יולי 1976) וניהלה מו"מ עם החוטפים. עצם ניהול המו"מ יחייב את החוטפים ליצור קשר עם העולם החיצון, וההתקשרות עשויה לחשוף אותם.

הדברים שאמר הקצין הבכיר נשמעו לאולמרט הגיוניים, אבל הוא לא יכול היה ליישם אותם, משום ששמע גם עמדה אחרת לחלוטין מהקצין הכי בכיר - הרמטכ"ל באותם ימים, רא"ל דן חלוץ בעצמו. חלוץ אמר לאולמרט כי החטיפה היא הזדמנות לעשות סדר חדש בעזה, ולהעניש את החמאס באופן כזה שייאלץ את הארגון לוותר על מערך רקטות הקסאם שבנה אל מול יישובי דרום הארץ.

"אתם לוקחים בעיה של שני נעלמים, והופכים אותה למשוואה עם שלושה נעלמים, שאינה ניתנת לפתרון", אמר הקצין הבכיר לאולמרט כמעט בתחינה. "אין שום קשר בין בעיית הרקטות לחטיפת גלעד שליט. את שתי הבעיות צריך לפתור כל אחת בנפרד". מאוחר יותר אמר את אותם דברים גם למפקדו חלוץ. אבל, הדברים נפלו על אזניים אטומות. אולמרט הודיע כי לא ינהל שום מו"מ עם החוטפים. צה"ל יצא בסוף יוני 2006 למבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה, שהסתיים בלי גלעד שליט ובלי פירוק מערך הרקטות של חמאס - רק כאשר החיזבאללה חטף כעבור שבועיים שני חיילים נוספים בגבול הצפון, ומלחמת לבנון השנייה פרצה. בחלוף חמש שנים - גלעד שליט עדיין בעזה. חי.

הטעויות נמשכו, גם אחרי שהוחלט לנהל עם החמאס מו"מ על החזרתו. הטעות הגדולה השנייה הייתה החלטתו של עפר דקל, סגן ראש השב"כ לשעבר, שמונה על ידי אולמרט לרכז את המו"מ, להמר על מצרים כמתווכת ולא על גרמניה, שהביאה לכדי סיום מוצלח יותר ממו"מ אחד בין ישראל לחיזבאללה. היו שיקולים מדיניים שנועדו לרצות את מצרים ללא שום קשר לגלעד שליט, אבל המו"מ בתיווך המצרי נכשל כישלון חרוץ. זה לא הפריע לדקל לכתוב ספר עוד כאשר היה בתפקידו. פרק מהספר אף הספיק להתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות". למרבה המזל, ועדת שרים שתפקידה לאשר פרסום ספרים של עובדי מדינה, הורתה לגנוז אותו והוא לא ראה אור במלואו עד היום, כמו גלעד שליט.

טעות נוספת הייתה להטיל על שירות הביטחון הכללי, השב"כ ולא על צה"ל, את האחריות לגלות את מקום המסתור של גלעד שליט ברצועת עזה. יובל דיסקין, שסיים בחודש מאי את תפקידו כראש השב"כ, אמר עם סיום תפקידו כי הוא רואה באי החזרתו של החייל הישראלי כישלון אישי. בשורה התחתונה, הוא צודק. השב"כ לא הצליח לייצר אופציה מבצעית לשחרור גלעד שליט (בשלב מסויים אנשיו אף התחילו להאשים את אגף המודיעין בצה"ל על כך שאינו מקצה מספיק אמצעי תצפית לטובת משימת האיתור של החייל החטוף).

הטעויות היו גם חלק מטקטיקת המו"מ עצמו, והחמורה שבהן נרשמה כאשר ישראל הסכימה לקבל מהחמאס רשימת אסירים שביקש לשחרר – כדי לבחון אותה. בעבר, ישראל סירבה לקבל רשימות. היא הסכימה לשחרר אסירים רק על פי מספרים. מרגע שהגיעה הרשימה, והתברר שהיא כוללת את מבצעי הפיגועים הגדולים ביותר של החמאס, שבהם נהרגו עשרות אזרחים ישראליים, נסתם הגולל, למעשה, על המשך המו"מ.

כפי שכבר נכתב בטור זה לפני מספר שבועות, אור בקצה המנהרה נדלק חמש שנים אחרי החטיפה דווקא בעקבות מהפיכת השלטון במצרים. האינטרסים השתלבו: ישראל משתוקקת להחזיר כבר את החייל הביתה, החמאס רוצה עסקה, אבל קצת פחות (להבדיל מישראל, שלה יש אינטרס חד משמעי, חמאס צובר "רווחים" גם מעצם המשך החזקתו של החייל הישראלי בידיו). הצד השלישי בעסקה, השלטון החדש במצרים, חף ממשקעי עבר מול חמאס, ורוצה לזכות בהכרה על תיווך מוצלח. ישראל הרשמית אינה מוכנה להתייחס לכך, אבל אין ספק כי התחדש מו"מ אמיתי בין חמאס לישראל.

דברים שרואים מפריז

ובמעבר חד, לפריז, השבוע:

"ניסים, עשינו את זה", אמר דומינגו אורינה ביום שלישי בצהריים. שניות קודם לכן הסתיים על המסלול בשדה התעופה לה בורז'ה ליד פריז, טקס שבו חתמו חברת Airbus Military וחברת אלתא על הסכם לייצור ולשיווק של מטוס משותף, המיועד לצורכי התראה מודיעינית, ודומינגו הרגיש צורך לתת לניסים חיבוק אמיץ.

דומינגו אורינה הוא מנכ"ל החברה האירופאית Airbus Military, שמרכזה בסיביליה, ספרד. "ניסים", הוא ניסים הדס, מנכ"ל אלתא, הממוקמת באשדוד. Airbus Military היא חברת בת של תאגיד התעופה האירופאי הענק Airbos, השייך במשותף למספר מדינות מובילות במערב אירופה. למעשה, מדובר בזרוע הביטחונית של התאגיד. אלתא היא חברת בת של התעשייה האווירית הישראלית. מעבר לפרטים היבשים של השל העסקה, שיכולה להניב לכל אחת מהחברות מאות מיליוני דולרים במהלך השנים הבאות, ועשרות מקומות עבודה, ניתן ללמוד מהטקס משהו על על מעמדה הנוכחי של התעשייה הביטחונית הישראלית.

לפני כן, קיצור תולדות הטקס: הכל התחיל בפגישה שערך לפני כשנה מנכ"ל Airbus Military במפעלי אלתא. דומינגו אורינה הוא ספרדי נמוך קומה המקרין חום ותזזיתיות. המנכ"ל המארח, ניסים הדס, הוא ארוך כמו שרוך ומאופק. בין שני ההפכים נוצר "קליק" מיידי והם התחילו לגלגל רעיון לייצר מטוס לצורכי התראה מוקדמת - מטוס ביון על בסיס מטוס תובלה אירופאי שיותקנו עליו מכ"מ מתקדם ואמצעי שליטה מתוצרת אלתא (בדומה ל"עיטם" שבשירות חיל האוויר).

עד לפני כמה שנים לא היה לרעיון כזה סיכוי להתממש. התעשייה האווירית הישראלית הייתה חברה שחיה מהיד לפה, ומעמדה ליד הענקית האירופאית היה בהתאם ליחס האמיתי בין גודלה של ישראל לעומת עוצמתה של אירופה. אך לא עוד, כיום התעשייה האווירית היא חברה מלאת ביטחון עצמי ועתירת מוזמנים, ול-Airbus יש הרבה מה להרוויח משיתוף פעולה איתה. למשל, אחד משוקי היעד העיקריים של המטוס המשותף החדש הן מדינות דרום אמריקה ובהן קולומביה. עוצמתה של התעשייה האווירית בשוק זה מוכחת: רק בשנה שעברה השלימה עסקה עם עם קולומביה לאספקת מתדלקים אוייריים ענקיים. התעשייה האווירית גם השביחה עבור קולומביה מטוסי קרב מיושנים מסוג כפיר, שנרכשו מעודפי חיל האוויר.

אבל למרות האינטרס ההדדי והרצון הטוב של שני הצדדים, לפני כשנה עדיין היה ברור שהפיכת מטוס התובלה הקיים למטוס ביון עם מכ"מ מעופף, תשפיע באופן משמעותי על ביצועי הטיסה. נדרש פיתוח משמעותי. דיונים על מסגרת שיתוף הפעולה לקראת פיתוח המטוס המשותף היו יכולים להימשך שנים, אבל "ניסים" ודומינגו" מינו צוותים שהחלו לעבוד עוד לפני שנחתם הסכם מסודר בין שתי החברות. הכימיה בין המנכ"לים חיפתה על הפער. ומאז, הכל קרה כל כך מהר: בתשעה ביוני החלו בסיביליה ניסויי טיסה למטוס החדש, שקיבל את השם המקצועי EW C295. ביום שלישי השבוע הסירו המנכ"לים את הלוט מעל השלט המשותף שהוטבע על המטוס החדש הראשון, שנושא את הסמלים של אלתא ושל Airbus Military. כוסיות יין הושקו, דומינגו וניסים היו כמה דקות בעננים, ואז חזר כל אחד לענייניו – שיתוף הפעולה הענק נתפס על ידי כל הנוכחים בטקס באופן טבעי לגמרי.

הכיוון : שיתופי פעולה

שיתוף הפעולה בין אלתא ובין Airbus Military נרקם במהירות גדולה ובדיסקרטיות רבה, עד כדי כך שאפילו באגף לשיסוע ביטחוני במשרד הביטחון (סיב"ט), שמע על טקס החתימה על ההסכם רק יום אחד לפני. ואולם, ההסכם תואם את האסטרטגיה של סיב"ט ושל רבות מהחברות הביטחוניות הישראליות המובילות: שיתופי פעולה עם חברות בינלאומיות בכל מקום שהדבר רק ניתן.

לפחות לפי המספרים, האסטרטגיה שמיושמת בעקביות (הרבה לפני ההסכם הטרי עם Airbus Military), מוכיחה את עצמה. מבחינת היקף היצוא הביטחוני (7.2 מיליארד דולר בשנת 2011) ישראל הולכת וכובשת את מעמדה כיצואנית מערכות הלחימה השלישית בגודלה בעולם (אחרי רוסיה וארצות הברית ולפני מדינות מערב אירופה - כל אחת בנפרד). העובדה ש-80 אחוז מהתוצר של החברות הביטחוניות הישראליות מופנה לייצוא היא שגורמת לכך שמדינה זעירה כמו שלנו תופסת נפח של לא פחות מ-19 אחוז מהשוק הביטחוני העולמי (כל שאר המדינות מפנות את הרוב המוחלט של תוצרתן לצבאות מקומיים).

גודלו של הביתן הישראלי ומיקומו המרכזי בסלון האווירי ביטאו היטב את העוצמה של התעשיות הביטחוניות הישראליות. למעשה, בפעם הראשונה מזה 30 פעמים שבהם ישראל לוקחת חלק בסלון, היה לה יותר מביתן אחד: חלק מן החברות הקטנות והבינוניות, שביקשו להצטרף תערוכה, נאלצו להקים את ביתניהן בשטח שנשכר עבורן באולם מרוחק מן השטחים של הענקיות הישראליות, ובראשן רפאל, התעשייה האווירית ואלביט מערכות (התעשייה הצבאית לא השתתפה בתערוכה שכן אופיה הוא אווירי ואילו מרבית תוצרתה יבשתית. חברת הבת של תעש- "עשות אשקלון" השתתפה בתערוכה והציגה רכיבים למטוסים שהיא מייצרת; חברת אירונאוטיקס שהוקמה רק לפני כעשר שנים הקימה תצוגה ענקית שמיצבה את מעמדה כחברה שמתקרבת לרפאל, לתעשייה האווירית ולאלביט מערכות).

אגב, הקמת הביתנים הישראליים עלתה לא פחות משישה מיליון שקלים – הוצאה מרכזית שאינה כוללת את ההשקעה הישירה בתצוגה של כל חברה בנפרד. ביתני החברות הביטחוניות הישראליות (15 במספר) נוהלו בצורה מופתית על ידי אנשי מוכן היצוא וסיב"ט. מקובל למתוח ביקורת על גופים ממשלתיים, אבל המסירות והמקצועיות מעוררים התפעלות. התצוגה הישראלית הייתה "מתוקתקת" ושידרה "קלאסה", לא פחות מהתצוגה של חברת מאמריקה או מאירופה (ועל פי רוב - אפילו יותר).

סוכנות שיווק צה"ל

עובדה נוספת שבלטה בלה-בורז'ה השבוע: סוכנות השיווק הגדולה והמוצלחת ביותר של התעשיות הביטחוניות הישראליות מכונה צבא הגנה לישראל (בראשי תיבות: צה"ל). כל חברה מתגאה בפני לקוחותיה הפוטנציאליים בראש ובראשונה במוצרים שהיא מספקת לצה"ל. משרד הביטחון מעניק לחברות אישורים פורמליים על כך שאמצעים מסויימים נמצאים בשימוש צבאי ישראלי.

הרעיון ברור: ככל שהמוצרים ישווקו בהצלחה לחו"ל, כך צה"ל יוכל להינות מהם במחיר מופחת ובכמות גדולה יותר, במסגרת תקציבו המוגבל. צה"ל מודע היטב לכוחו השיווקי ומצליח לכופף את החברות הישראליות שמעוניינות בו כגוף שיווקי (לא רשמי, כמובן) – להעניק לו מחירים מצויינים.

אלא שבעניין הזה צריך להיזהר: אחרי הכל, ברור שמאחורי הקלעים של התערוכה החשובה בפריז לא הכל ורוד. בין רבות מהחברות הישראליות מתחוללת מלחמת חורמה, ונשמעות טענות, לפיהן יש חברות שמוכנות לספק לצה"ל ציוד ומערכות במחירי הפסד, על מנת לחסום חברות קטנות יותר, ולהמשיך להשתמש בשם הלקוח "צה"ל" באופן בלעדי. סביר להניח, כי הויכוח האם מדובר ב"מחירי היצף" (מהלך בלתי חוקי מבחינה כלכלית), והאם משרד הביטחון וצה"ל לא הלכו רחוק מדי באופן שבו הם מעודדים חברות ישראליות להוריד מחירים בתחרות המיועדת לשוק מקומי – עוד יצוף אל מעל לפני השטח במסגרת מאבקים על מספר מכרזי ענק בתכנית החומש הבאה. יהיה מעניין.

***

תמונות
גלעד שליט (צילום: AP)
דומינגו אורינה וניסים הדס (צילום: עמיר רפפורט)

הביתן הישראלי בתערוכת ה"סלון האווירי" בפריז (צילום: עמיר רפפורט)