האם אפשר להגן על העורף?
התרומה העיקרית של התרגיל להגנת העורף היא בתחום הצלה של חיי נפגעים באמצעות שרותי בריאות, כיבוי אש, משטרה ופיקוד העורף. אך תרגיל כזה לא יפחית את מספר ההרוגים והנפגעים באזור מרכז של המדינה. הסכנה הנובעת מטילים בעלי טווח גדול אינה רק בטווח אלא בעיקר בגודל הראש הקרבי וביכולת להסב נזק.
אלפי רקטות שהגיעו מצפון ומעזה היו בעלות ראש קרבי (רש"ק) קטן וכל אדם שנכנס למרחב מוגן היה מוגן לא רע; אולם המרחבים המוגנים במרכז הארץ, מרחובות עד חדרה, לא עומדים בפני הרש"ק של מגוון הטילים שיתפוצצו באזור בו גרה יותר ממחצית אזרחי ישראל.
אין הרבה מרחבים מוגנים עבור האוכלוסייה האזרחית. המצב דומה למלחמת המפרץ הראשונה בה הדבקנו נייר דבק על הדלתות כהגנה מפני סקאדים. אנחנו יכולים לשפר את המורל באמצעות תרגילים להגנת העורף, אך מידת השיפור בהגנת חיי האזרחים היא משנית או אפילו שולית.
נכון, המנהרה החדשה בחיפה היא מקלט טוב, אמין וחסין, המקלט המתוכנן מתחת כיכר הבימה בת"א היא מקלט לא רע גם כן. וזה כמעט הכל. לו ישראל הייתה בונה בת"א ובירושלים רכבת תחתית, היו לנו שני מקלטי ענק נגד טילים ופצצות. אך אנו בונים רכבות קלות, זה המצב וזה מחירו. חזרנו למצב שהיה לפני שהתחלנו להשקיע מאמצים סיזיפיים למיגון העורף.
אז מה עושים? ראשית, מה לא לעשות: אסור לישראל למגן את עצמה לדעת, כפי שאמר אהוד אולמרט וצדק. יש להגדיר שני מאמצים עיקריים. האחד, שאנו פועלים בכיוון - פיתוח והצטיידות במעטפת הגנתית אקטיבית. מדינת ישראל החליטה, פיתחה ומצטיידת בסוגים שונים של מערכות, החל מכיפת ברזל וכלה בחץ 3. הגנה ריאלית תושג רק אם יוקצו המשאבים הדרושים להצטיידות, משאבים שאינם בידינו וגם לא יהיו.
הגנה אקטיבית אינה מספקת, והגנה פסיבית אינה מתאימה. מכאן ללוז המאמר: אסור לישראל להשאיר את היוזמה בידי היריב, אסור שמנהיגיו אשר קובעים האם לשגר טילים או להפסיק, ימשיכו לעשן נרגילה, לשתות קפה, וליהנות ממנעמי גן עדן בעודם בחיים.
אולי הדרך היחידה להפסקת ברד הטילים, היא פגיעה או לפחות איום ישיר על חיי ההנהגה בכל מדינה ממנה משגרים טילים רבים על ישראל.
האם עובדה זו ברורה לקובעי ההחלטות בממשלה ובצבא? האם הקבינט נתן הוראה לצה"ל להתכונן למשימה זו בבוא העת? האם הצבא מסוגל לבצע את המשימה הזו מהר ובאופן אלגנטי כדברי הרמטכ"ל חיים ברלב? אין בכוונתי לדבר על היכולות, את זאת עשה מישהו אחר שעפר אני לרגליו. עצם הצבתן של שאלות אלו מדברת בעד עצמה.
עלינו להשיג ביטחון באמצעות יכולת התקפית, לא רק נגד משגרי טילים ורקטות אלא בעיקר נגד אלו שיחליטו לשגר ויחליטו להפסיק. אין כמעט דבר שצה"ל אינו מסוגל להשיג כאשר המטרה מוגדרת כראויה ומוקצים המשאבים הדרושים. האם שני אלו אכן נעשו? זו השאלה.