פרשנות | מחיר ההצלחה: איך SpaceX הפכה לצוואר בקבוק של העולם
בזמן ש-SpaceX מצמצמת את טיסות הפאלקון 9 והמתחרות מתקשות לעמוד בלוח הזמנים, מחיר שיגור כבר זינק ל-74 מיליון דולר. התוצאה: ענף שלם שתלוי בהחלטות של חברה אחת
שחר גולומב | צילום גבי מימון
בשבועות האחרונים גובר הלחץ בתעשיית החלל בעקבות חשש ממשי למחסור בקיבולת שיגור. לפי דיווח שפורסם בכלכליסט על בסיס הוול סטריט ג'ורנל, SpaceX מצמצמת בהדרגה את השימוש בפאלקון 9,
בעוד שרקטות מתחרות עדיין מתמודדות עם עיכובים, תקלות ולוחות זמנים לא ודאיים. במקביל, הביקוש מצד ממשלות וחברות ממשיך לעלות, וגורמים בתעשייה מעריכים כי ההיצע עלול שלא להדביק את הביקוש לפחות עד סוף העשור. כאשר אלפי לוויינים נוספים מתוכננים לשיגור עד 2030, ובהם מערכות תקשורת, ניווט, צילום ומשימות הקשורות לביטחון הלאומי, מה שנראה בעבר כבעיה מסחרית מקבל כיום משמעות אסטרטגית רחבה הרבה יותר.
כדי להבין את המשבר בשוק השיגורים, צריך לחזור לשינוי שהוביל הממשל האמריקאי במדיניות החלל לאורך כמה ממשלים. בשנת 2006, בתקופת הנשיא ג׳ורג׳ בוש, השיקה נאס״א תוכנית לעידוד חברות פרטיות לפתח יכולות להובלת מטענים לתחנת החלל הבינלאומית. בתקופת הנשיא ברק אובמה הורחב המהלך גם לפיתוח שירותי הטסת אסטרונאוטים. במסגרת זו עברה נאס״א, בחלק מפעילותה, ממודל של מערכות ממשלתיות המפותחות באמצעות קבלנים למודל שבו חברות פרטיות מפתחות, מחזיקות ומפעילות את מערכות השיגור והחלליות, והמדינה משתתפת במימון הפיתוח ובהמשך רוכשת מהן שירותי הובלה. זו הייתה הפרטה של חלק מביצוע השירות, תוך שמירת תפקיד ממשלתי במימון, בקביעת דרישות ובפיקוח.
המהלך הצליח במובנים רבים: הוא עודד חדשנות, הוריד עלויות והגדיל משמעותית את קצב השיגורים. אלא שהמשבר הנוכחי ממחיש את הסיכון הכלכלי שעלול להתפתח לצד היתרונות האלה. בעלות פרטית אינה מבטיחה תחרות, והתייעלות בטווח הקצר אינה מבטיחה שוק תחרותי בטווח הארוך. המעבר של SpaceX מפאלקון 9 לסטארשיפ, לצד עיכובים אצל מתחרותיה וביקוש גובר, מעורר חשש למחסור בקיבולת ולהתייקרות השירות. מחיר שיגור בפאלקון 9 כבר עלה בכ־19% בתוך חמש שנים, לכ־74 מיליון דולר. לפי הדיווח, SpaceX גם הפסיקה לאחרונה למכור חלק מהמשימות שבהן כמה חברות חולקות מקום על גבי פאלקון 9, וחברות מסוימות מתקשות להבטיח שיגורים לאחר 2028. חלקן כבר בוחנות פתרונות יקרים בהרבה, ובהם פיתוח רקטות עצמאיות או אפילו רכישת חברת רקטות.
המשמעות הכלכלית היא שדווקא הצלחתה של חברה אחת עלולה להפוך אותה לספק שענף שלם תלוי בהחלטותיו. בענפים עתירי הון וידע, כמו חלל, אנרגיה ותחבורה, מנגנון התחרות פועל באיטיות: גם כאשר המחירים עולים או השירות מצטמצם, מתחרה חדש אינו יכול להקים בתוך חודשים את התשתיות, הידע והיכולת התפעולית הנדרשים. פיתוח משגר חדש דורש שנים, הון רב, ניסויים, אישורים וצבירת ניסיון מבצעי.
במצב כזה, החלטה עסקית לגיטימית של חברה פרטית — מעבר לטכנולוגיה חדשה, צמצום פעילות או שינוי סדרי עדיפויות — עלולה להפוך לצוואר בקבוק עבור תעשיות שלמות. הסיכון מתחדד כאשר ספק התשתית משתמש בה גם לצרכיו, ולקוחותיו נאלצים להתחרות עמו על אותה קיבולת. במקרה של SpaceX, החברה עצמה זקוקה ליכולת שיגור משמעותית לצורך פריסת לווייני סטארלינק ותוכניות נוספות. כאן עשוי להיווצר פער בין מה שמשתלם לחברה לבין מה שנחוץ למדינה ולמשק.
מבחינת ביטחון לאומי, השאלה הזו משמעותית במיוחד. הצבא האמריקאי כבר הזמין יותר מ־50 משימות עתידיות הקשורות לביטחון הלאומי באמצעות פאלקון. כאשר לוויינים משמשים לתקשורת, מודיעין, התרעה, ניווט ושליטה, היכולת לשגר אותם אינה עוד שירות מסחרי בלבד אלא תשתית אסטרטגית. הסתמכות על שוק פרטי יכולה להעניק חדשנות, גמישות וחיסכון, אך עליה להבטיח שבשעת חירום המדינה לא תהיה תלויה ביכולת ייצור אחת, באתר שיגור יחיד או בסדרי העדיפויות העסקיים של חברה מסוימת.
לכן, בחינת הכדאיות הכלכלית של הפרטה או הסתמכות ממשלתית על ספקים פרטיים חייבת לכלול גם את מחיר התלות: כוח המיקוח של הספק, עלויות המעבר לחלופה והנזק האפשרי משיבוש השירות. האחריות הממשלתית אינה מסתיימת עם העברת הביצוע לידיים פרטיות; היא מחייבת טיפוח מתחרים, גיוון התקשרויות, תנאי גישה הוגנים ותכנון להמשכיות השירות. לעיתים כדאי למדינה לשלם מעט יותר היום כדי לשמר ספק נוסף או יכולת חלופית — מעין פרמיית ביטוח מפני תלות עתידית.
המבחן האמיתי הוא האם נוצר שוק שמשרת את הציבור לאורך זמן, גם בשגרה וגם בחירום. ללא התנאים האלה, המדינה עלולה להחליף תלות במנגנון ממשלתי בתלות במונופול פרטי, ולגלות שהחיסכון התקציבי של היום הפך לעלות כלכלית ואסטרטגית גבוהה בהרבה מחר.
שחר גולומב – מומחה למימון, שוק ההון וכלכלה הנדסית ומרצה במכללת אפקה.