פרשנות | איראן לוקחת את המפרץ כבן ערובה, בשני מצרים ובלי מקום לעגון
החות׳ים בבאב אל־מנדב, תקיפת צינור הנפט הסעודי לים האדום, והפגיעה בבסיסי הלוגיסטיקה של הצי האמריקאי חושפים איך הורע מצבה של ארה״ב מאז פתיחת המלחמה עם איראן
בשבוע האחרון רצו הכותרות על מהלך קרקעי מהיר בתימן. החות׳ים כבשו את נמל מוח׳א, התקדמו לד׳ובאב, השתלטו על האי מיון שבמרכז באב אל־מנדב, ועל פי דיווחים השלימו אחיזה בחוף המערבי ובאיים האסטרטגיים.
במקביל נפגע צינור הנפט מזרח־מערב של סעודיה, העורק היבשתי שמעביר נפט לים האדום כדי לעקוף את הורמוז, והצינור נסגר זמנית אחרי תקיפת כטב״מים מאזורים בעיראק. סעודיה מפציצה בתימן ומבקשת התערבות אמריקאית. טראמפ מסרב לפתוח חזית ישירה, ומציע מודיעין וסיוע בבחירת מטרות. זו השכבה הגלויה: כיבוש, תקיפת תשתית, בקשה, סירוב.
אבל המובן מאליו, שהחות׳ים פשוט מנצלים הזדמנות מקומית, מחמיץ את התמונה. מאז סוף פברואר 2026 ארה״ב במלחמה עם איראן סביב הורמוז. סעודיה ושותפותיה במפרץ ניסו לבנות מעקף: לייצא דרך הים האדום ודרך הצינור היבשתי, שהזרים בחודשים האחרונים מיליוני חביות ביום. עכשיו שני חלקי המעקף תחת לחץ.
החות׳ים מחזקים אחיזה בבאב אל־מנדב, ובאותו זמן נפגע הצינור שנועד להחליף את הורמוז. התוצאה נראית כמו לקיחת בני ערובה. מדינות המפרץ תלויות בנתיבים שאיראן ובעלות בריתה יודעות לסגור, לשבש או להפוך ליקרים מדי. מי ששולט בחנקת ובמעקף שלה אינו רק מאיים על מחיר הנפט. הוא כופה על ריאד ועל שכנותיה לשקול מחדש את מחיר הברית עם וושינגטון.
מטרת העל אינה רק ניצחון חות׳י בתימן. אם מחברים את הדיווחים על הכוונה האיראנית מול החות׳ים עם תקיפת הצינור ועם הלחץ על סעודיה, המטרה היא כפל מנופים: איראן בהורמוז, פרוקסים בבאב אל־מנדב ועל תשתית הייצוא החלופית, והמפרץ ביניהן. ארה״ב ניסתה מאז תחילת המלחמה להוכיח שהיא עדיין שומרת חופש השיט.
התוצאה בשטח הפוכה. בהורמוז היא רתוקה למערכה יקרה. בבאב אל־מנדב היא מסרבת להכות ישירות, גם כשבעלת בריתה המרכזית במפרץ מבקשת. ועל הצינור הסעודי היא לא הצליחה למנוע את הפגיעה במעקף שעליו נשענו בעלות הברית. כשהבית הלבן מדבר על חופש שיט ובאותו שבוע נסגר מעקף הנפט של סעודיה, הפער בין הסיסמה ליכולת כבר לא תיאורטי.
כאן נכנס עקב האכילס של הצי האמריקאי עצמו. בסיס הלוגיסטיקה המרכזי של הצי החמישי בבחריין נפגע קשות מתקיפות איראניות מאז פתיחת המלחמה, עד כדי כך שבכירים בצי הודו שלא חוזרים לשם בקרוב. בלי מרכז לוגיסטי יציב במפרץ, ספינות נותרות עם פחות מקום לעגון, לתדלק, לתחזק ולהחליף צוותים. זו לא כותרת על מחסן שנפגע. זו חשיפת תלות: צי שנלחם על מצרים צריך חוף. כשאין חוף בטוח, ההגמוניה הימית נשענת על אוויר ועל ליווי מתוח, לא על שליטה מלאה בזירה. גם איום על מכליות בעוגן בנמלי כווית ובחריין מחזק את אותה נקודה. אין לספינות איפה לעגון בשקט כשהלוגיסטיקה עצמה מטרה.
ההנחה שנשברה היא שהמלחמה באיראן תשחזר את הסדר הימי האמריקאי במזרח התיכון. בפועל היא חשפה מתיחה משולשת. ארה״ב לא מצליחה להיות בו זמנית השוטר של הורמוז ושל באב אל־מנדב, לא מצליחה להגן על מעקף הנפט של בעלות בריתה, ולא מצליחה להבטיח לעצמה בסיס לוגיסטי יציב במפרץ.
החות׳ים מבינים את זה. איראן מבינה את זה. מדינות המפרץ מבינות את זה כשהצינור נסגר והמצר נסגר עליהן משני הצדדים. מאז תחילת המלחמה עם איראן המצב האסטרטגי של ארה״ב הורע לא כי טהרן כבשה בירות, אלא כי היא הפכה את המפרץ למרחב שבו אין נתיב בטוח, אין מעקף בטוח, ולצי האמריקאי אין איפה לעגון בשקט.
מי שמחזיק את שני שערי האנרגיה ופוגע גם בלוגיסטיקה של השומר, מחזיק את ההוכחה שההגמוניה האמריקאית התכווצה למלחמה אחת, ולא הספיקה לכסות את הזירה כולה.