חולשת בסיס התעשייה הביטחוני האמריקאי: RDX כדוגמה לצוואר בקבוק במלחמת התשה
מאמר דעה במכון למלחמה מודרנית בווסט פוינט מזהיר כי עליונות צבאית תלויה גם ביכולת לחדש במהירות מלאי תחמושת וחומרי נפץ.
Photo by Dori Whipple
Holston Army Ammunition Plant
מאמר דעה שנכתב על ידי מורגן בזיליאן ומאט איסלר ופורסם ב־18 באוגוסט 2026 ב־The Modern War Institute at West Point עוסק בחולשה אפשרית של בסיס התעשייה הביטחוני האמריקאי.
הטענה המרכזית היא שלמרות שלארצות הברית יש צבא מתקדם, מלאי נשק גדול ותקציב ביטחון עצום, ייתכן שאין לה יכולת תעשייתית מספקת לחדש במהירות את מלאי התחמושת במקרה של מלחמה ממושכת. לכן השאלה החשובה אינה רק כמה נשק נמצא במחסנים, אלא כמה מהר ניתן לייצר מחדש את מה שנצרך.
הכותבים מציינים את RDX, חומר נפץ בעל ביצועים גבוהים המשמש במגוון חימושים, כדוגמה לבעיה רחבה יותר. במשך עשרות שנים הצטמצם מספר המפעלים האמריקאיים המייצרים RDX, וכיום היכולת מרוכזת בעיקר במפעל הולסטון שבמדינת טנסי. מצב כזה יוצר נקודת תורפה: אם מתקן יחיד נפגע, מושבת או אינו מסוגל להגדיל את התפוקה, קשה מאוד להקים חלופה במהירות. בניית מפעל חדש, רכישת ציוד, הכשרת עובדים, קבלת אישורים וביצוע בדיקות בטיחות עשויים להימשך שנים.
הבעיה אינה מסתיימת בייצור RDX עצמו. ייצור חומרי נפץ תלוי בשרשרת ארוכה של חומרי גלם, כימיקלים, ציוד תעשייתי וספקים. חלק מחומרי הגלם משמשים גם בתעשיות אזרחיות, ולכן הייצור שלהם אינו מתוכנן בהכרח להתרחב במהירות בעת מלחמה. במקביל, חלק גדול מהתעשייה הכימית והייצור התעשייתי עברו למדינות שבהן עלויות הייצור נמוכות יותר, ובראשן סין. כך נוצרה תלות במערכת אספקה עולמית שאינה נמצאת כולה בשליטת ארצות הברית.
המאמר מציג גם את הירידה ההיסטורית בכושר הייצור האמריקאי. ב־1980 פעלו בארצות הברית חמישה מפעלים אזרחיים לייצור RDX, בעלי קיבולת משולבת של כ־54 אלף טון בשנה. עד 2006 נותר למעשה אתר מרכזי אחד. ניסיונות ליצור יכולת גיבוי לא תמיד הצליחו להתבסס לאורך זמן. מצב דומה התקיים בתחום ה־TNT, שבו ארצות הברית איבדה במשך שנים את יכולת הייצור העצמאית והסתמכה במידה רבה על יבוא מבעלות בריתה.
המלחמה באוקראינה המחישה את משמעות הבעיה. העלייה הדרמטית בצריכת התחמושת, במיוחד פגזי 155 מ״מ, חשפה את הקושי של מדינות מערביות להגדיל במהירות את הייצור. ארצות הברית הציבה יעד להעלות את הייצור מכ־14 אלף פגזים בחודש ל־100 אלף, אך לפי הנתונים במאמר הגיעה לכ־36 אלף בלבד במרץ 2026. גם השקעות גדולות במפעלים חדשים לא תמיד הניבו את התפוקה המתוכננת, בין היתר בשל מחסור במכונות ייעודיות, ספקים, ידע תעשייתי וכוח אדם מיומן.
גם הסתמכות על בעלות ברית אינה פתרון מלא, משום שאירופה עצמה מחזיקה ביכולת מוגבלת לייצור חומרי נפץ. במצב שבו ארצות הברית, אירופה ואוקראינה זקוקות לאותם חומרים בו־זמנית, גם יכולת הייצור של בעלות הברית הופכת למשאב מוגבל. מנגד, רוסיה משקיעה באופן ישיר בהרחבת יכולת הייצור שלה, כולל הקמת מתקני RDX חדשים.
מסקנת הכותבים היא שיש להרחיב את ההגדרה של הבסיס התעשייתי הביטחוני. אין לבחון רק מפעלים שמייצרים טילים, טנקים ופגזים, אלא גם את החומרים, חומרי הגלם, המכונות, הספקים והעובדים שמאפשרים את ייצורם. זוהי בעיה שהם מגדירים כ״טרום־לוגיסטית״: עוד לפני שהתחמושת מגיעה למחסנים או לחזית, חייבת להיות יכולת תעשייתית לייצר אותה.
בסופו של דבר המאמר טוען שעליונות צבאית אינה נמדדת רק בטכנולוגיה, בתקציב או בכמות הנשק הקיימת, אלא גם ביכולת להחליף את מה שנצרך לאורך זמן. RDX הוא רק דוגמה לחולשה רחבה יותר: עשרות שנים של צמצום התעשייה המקומית וריכוז הייצור במספר קטן של מתקנים יצרו צווארי בקבוק שעלולים להיות קריטיים במלחמת התשה. לכן השקעה בתשתית תעשייתית, ביכולת ייצור עודפת ובשרשראות אספקה אמינות היא למעשה השקעה ישירה בביטחון הלאומי.
המידע מתוך פרסומים שהופיעו בקבוצות ה־LinkedIn שאני מנהל: Explosives / Blasting (Energetic Materials) OSH ו־Fireworks and Pyrotechnics OSH.