פרשנות | מסדרון IMEC: היתרון הדיגיטלי והרגולטורי של ישראל
כיצד יכולה ישראל למצב את עצמה כצומת אימות ורישום דיגיטלי של האנרגיה במסדרון
צילום - נמרוד מיקיי
מסדרון IMEC, המקשר בין הודו, המפרץ, ישראל ואירופה, עתיד לעצב מחדש את הסחר והקישוריות האזורית, ומציב בפני ישראל חלון הזדמנויות אסטרטגי, שהיא עלולה להחמיץ אם לא תבין היכן נמצא היתרון היחסי האמיתי שלה במסדרון.
לצד מסילות ברזל וצינורות נפט שייתכן שיעקפו את ישראל לחלוטין, היוזמה כוללת גם תוכניות לתשתיות אנרגיה נקייה וצינורות מימן שישראל יכולה להיות במרכזן. ישראל צריכה למקד את מאמציה בביסוס היתרון הרגולטורי שלה ומיצובה כ"צומת האימות והרישום הדיגיטלי" של המימן והאנרגיה במסדרון כולו, ולא בהקמת צינורות פיזיים יקרים שסביר יותר כי יוקמו סביבה ולא דרכה.
האיחוד האירופי רואה במסדרון IMEC ערוץ קריטי להשגת יעדי הפחתת פליטות הפחמן של היבשת, להפחתת התלות באנרגיה רוסית ולעקיפת נקודות מחנק ימיות פגיעות, החל ממצר הורמוז ועד הים האדום ותעלת סואץ. כחלק מכך, עיגן האיחוד האירופי דרישות נוקשות לשוק המימן תחת דירקטיבת RED III, לפיה על מנת להיכנס לשוק האירופי כדלק מתחדש, על המימן להוכיח הפחתה של 70% לפחות בפליטות הפחמן ביחס לדלקים מאובנים (כמו גז ונפט), תוך תיעוד מלא של טביעת הרגל הפחמנית שלו לאורך שרשרת האספקה.
בפועל, כדי לעמוד בתנאים אלו ולמכור במחירי פרימיום שיצדיקו את הקמת המסדרון ממדינות המפרץ, נדרש ניתוק חשבונאי באמצעות מנגנונים כדוגמת "איזון מסה" (Mass Balance), שיטה המאפשרת הפרדה מלאה בין הזרם הפיזי של האנרגיה לבין "תעודת הזהות" הירוקה שנבדקה ואושרה בזמן אמת. מי שישלוט במנגנונים אלו וינהל את מערך הבקרה ייהנה מיתרון ממשי בכניסה לשוק, ובפועל יוכל להפוך את המימן לסחורה בת-חליפין בשוק האירופי.
הצורך ביצירת תעודת זהות דיגיטלית למימן מתחדד לאור טכנולוגיות המימן השונות שנכנסות כעת לשוק אך לא עומדות בתקנים של האיחוד האירופי. בשוק העולמי מתקיים כיום מרוץ טכנולוגי ורגולטורי סביב "צבעי המימן", ממימן ירוק (מבוסס אנרגיה מתחדשת), דרך מימן ורוד (אנרגיה גרעינית), מימן כחול (גז טבעי) וצבעים נוספים שכבר מקובלים בשוק. לכך ניתן להוסיף גם קטגוריה מתפתחת, שאציע לכנות "מימן ענבר" (המופק מניצול חום שיורי בתעשייה הכבדה, שטרם קיבל הכרה מוסדית אחידה).
בהיעדר ודאות לגבי הטכנולוגיה הדומיננטית בעשור הקרוב, השקעת מיליארדים בתשתיות פיזיות קשיחות המותאמות לצבע יחיד מגלמת סיכון מרכזי ליצירת "נכסים תקועים" (Stranded Assets), תשתיות עתק שיתיישנו ויינטשו עוד לפני שיחזירו את ההשקעה. מענה מרכזי לסיכון זה הוא הגמשת המערכת על ידי מעבר ל"צינור אגנוסטי", תשתית הולכה הנדסית הניטרלית למקור ההפקה של המימן ולצבעו, שמסוגלת, בזכות מעטפת אימות דיגיטלית, להוביל מימן ללא תלות בשיטת הפקתו, בהתאם להתפתחות הטכנולוגית והשוק, לתנודות המחירים ולשינויים בדרישות הלקוחות באירופה.
הניסיון לבסס את המסדרון על הזרמת מימן בצינורות ייעודיים עלול לפיכך ליצור סיכון כלכלי משמעותי ליזמים בהיעדר מנגנון רגולטורי אמין, כזה שישראל יכולה להציע. מיצובה של ישראל כ"צומת אימות ורישום דיגיטלי" אינו מחייב יציקת בטון והנחת צנרת, אלא הקמת תשתית טכנולוגית-משפטית המבוססת על דאטה, סייבר ומנגנוני רישום מאובטחים. תשתית זו תאפשר מעקב בזמן אמת אחר שרשרת האספקה, תתמוך בהנפקת תעודות מקור לפי דרישות RED III, ותממש את הניתוק החשבונאי הנדרש.
מעבר לפתרון הטכנולוגי, יתרונה של תשתית דיגיטלית טמון ביכולתה לעקוף חסמים מדיניים באמצעות "עמימות אסטרטגית", כפי שהוכח בעבר בהסדרי חילופין (Swap) עקיפים באזור, שבהם, על פי פרסומים שונים, גז טבעי שמקורו בישראל הגיע לסוריה דרך ירדן ומצרים, ללא חוזה ישיר בין הצדדים. רישום ואימות דיגיטלי בניהול ישראלי יאפשרו לאמת ולהכשיר את תווי התקן של האנרגיה מהמפרץ עבור השוק האירופי, גם בהיעדר הסכמים גלויים. לישראל יתרון יחסי מובנה בהובלת מערך כזה הודות לעוצמתה בתחומי הסייבר וטכנולוגיות המידע. באופן זה, גם אם התשתית הפיזית תיסלל בתוואי עוקף, ישראל תוכל לשמר את השליטה במרכיב הדיגיטלי-רגולטורי ולהבטיח חלק משמעותי מהערך הכלכלי של המסדרון.
כמובן, יש שטוענים כי הפיכתה של ישראל לצומת פיזי של צינורות עדיפה על פני שליטה דיגיטלית-רגולטורית, וכי הסתמכות על דאטה ותקנים אינה תחליף לעוצמה מוחשית. אלא שהסיכוי של ישראל להפוך לצינור פיזי מרכזי הולך ופוחת ככל שמסדרונות חלופיים דרך טורקיה, סוריה או מצרים מציעים תמורה טובה יותר למחיר עקב נתונים גיאוגרפיים ופוליטיים עדיפים. מנגד, ניסיון העבר מלמד שצינורות פיזיים חשופים תמיד לחבלות, להחרמות פוליטיות ולשינויי תוואי עוקפים. לעומת זאת, סמכות רגולטורית, מערכות מעקב דיגיטליות וגופי אימות מוכרים מייצרים תלות מבנית עמוקה וארוכת טווח בהרבה, ובכך מגדירים מחדש את ה"חוסן האנרגטי" של המסדרון, דרך יתירות מערכתית, גמישות תפעולית ועמידות גבוהה יותר לשיבושים. הגישה של המפרץ לשוק האירופי הרווחי לא תהיה תלויה בצינור, אלא באמינות הרישום שיאשר את סחורתו.
בשורה התחתונה, ההזדמנות של ישראל במסדרון IMEC אינה הנדסית, אלא מוסדית ורגולטורית. את המימן ניתן להפיק במדינות המפרץ ולשנע בכל נתיב ימי או יבשתי, אך ללא אישור רגולטורי תקף, הוא לא ייכנס לשערי אירופה. לפיכך, על משרד האנרגיה וממשלת ישראל לבנות כעת שלושה נכסים מוסדיים ואסטרטגיים הכוללים מערכת ניטור תואמת לתקני RED III, גוף הסמכה ישראלי המוכר על ידי הרגולטור האירופי, ותשתית רישום שמנפיקה תעודות מקור בקצב שהשוק דורש. רק כך נבטיח את מעמדה של ישראל כעוגן אסטרטגי חיוני ומשפיע באזור, לא בזכות המשאבים שמתחת לאדמתנו אלא בזכות השער שאנחנו מנהלים.
נימרוד מיקיי הוא עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית, במרכז הלאומי לכלכלה כחולה וחדשנות בחיפה, החוקר את שילוב תחומי האנרגיה במסדרון IMEC.