פרשנות | טורקיה היא הבעיה של ראש המוסד החדש
המאבק על המרחב הסורי אחרי החלשת איראן: מי שולט בשער הצפוני, ומי מונע וטו צבאי מעל חופש הפעולה הישראלי
תמונה: חיים צח/ לע״מ
רומן גופמן נכנס למוסד ביוני 2026 עם נאום על הציר השיעי ועל המלאכה שעדיין לא הסתיימה. בתוך חודשים ספורים השכבה הגלויה של עבודתו נראית אחרת לגמרי: שיחת טלפון עם שר החוץ הסורי אסעד א־שיבאני על נוכחות טורקית, תקיפה ישראלית בבסיס אבו א־דוהור ליד הגבול הטורקי, ואז פגישה פנים אל פנים בירדן, בתיווך אמריקני, כדי להרגיע את מה שהתלקח.
נתניהו אמר לטורקיה "Don't". גורמים ביטחוניים מדברים על כוונה טורקית להכניס מכ״מים, סוללות קרקע־אוויר, מטוסים וכטב״מים. ארדואן משיב שאיש לא יכתיב לטורקיה את גבולות מדיניותה. זו התמונה הטקטית: דיפלומטיה חשאית, אזהרה, מכה, ושיחה מחדש.
אבל המובן מאליו כאן שקרי. לא מדובר באירוע סורי שגופמן מטפל בו כתוספת לתיק איראן. מדובר בהחלפת בעל המפתח במרחב שבין הגולן לקו התורכי. אחרי נפילת אסד, החלשת חיזבאללה והמכה באיראן נפתח ואקום. טורקיה ממלאת אותו בכוחות, עשרות אלפי חיילים לפי הערכות זרות, בבסיסים ובהשפעה על דמשק החדשה. ישראל רואה בכך לא רק יריב רטורי, אלא ניסיון להציב וטו טריטוריאלי וצבאי מעל חופש הפעולה בזירה הסורית, בדיוק היכולת שדרכה פגעה בציר האיראני לאורך שנים. בלי חופש טיסה ופעולה מעל סוריה, גם הניצחון מול איראן נשחק ביום שאחרי.
מטרת העל אינה להעניש את ארדואן. מטרת העל היא למנוע מאנקרה להפוך לשערן הצפוני של סוריה: מי שמחליט איזה מכ״ם יישב, איזה כטב״ם יטוס, ואיזה מסלול המראה ישמש לפריסה קבועה. אם טורקיה מתבססת דרומה מהקווים הקיימים עם מערכות הגנה אווירית, ישראל מאבדת לא רק מטרה. היא מאבדת את הזכות לווטו על המרחב.
לכן גופמן מדבר עם דמשק לפני התקיפה ואחריה. סוריה אינה היעד, היא המגרש. מי ששולט בהסכמת דמשק לפריסה טורקית, שולט בשאלה אם ישראל תצטרך להילחם על מרחב שכבר נסגר. גם ההסכם הביטחוני עם סוריה, שניסיונותיו נתקעו, עובר דרך אותה נקודה. בלי עצירת ההתבססות הטורקית אין לישראל עסקה ששווה את המחיר.
והמתחרה האמיתי אינו רק המשטר באנקרה. המתחרה הוא גם וושינגטון. טורקיה היא בעלת ברית בנאט״ו, וישראל היא בעלת ברית אחרת. טראמפ מחבב את ארדואן, והשליח האמריקני לסוריה כבר כינה את התקיפה באבו א־דוהור הסלמה מיותרת. לכן גופמן אינו מנהל רק מודיעין מול טורקיה. הוא מנהל תחרות על הגדרת האיום מול בית לבן שלא רוצה לבחור בין שני בני ברית. מי שמצליח לשכנע שזה לא רטוריקה אלא בסיס, קונה לעצמו לגיטימציה לפעולה בלי להפוך את אנקרה לאויב ייחוס רשמי.
כאן נשברת ההנחה שהמוסד, אחרי איראן, חוזר לשגרת הציר השיעי. הוואקום הסורי הופך את טורקיה לבעיה מבנית של ראש מוסד חדש. היא ממלאת את החלל הצבאי הסוני, מציעה חסות לדמשק, מאיימת על עסקת ביטחון ישראלית־סורית, ועושה זאת תחת מטריית נאט״ו שמקשה על תגובה ישירה. התקיפה באבו א־דוהור לא נועדה לנצח מלחמה. היא נועדה להוכיח שאין פריסה בלי מחיר, ושהשיחה עם שר החוץ הסורי היא הכלי לכפות על דמשק לבחור בין חסות טורקית לבין קו אדום ישראלי.
מי שמסתכל רק על הכותרת "מתיחות עם טורקיה" מפספס את המנוף. המנוף הוא המרחב הסורי עצמו: מי מחזיק בו וטו על פריסה, מי מחזיק ערוץ לדמשק, ומי מצליח לשכנע את אמריקה שהוואקום לא יכול להתמלא בידי בעלת ברית אחרת בלי מחיר.
גופמן ירש מוסד שנבנה סביב אויבים ברורים. טורקיה כופה עליו מציאות אחרת: יריב שלא קוראים לו אויב, שמאיים על המרחב בלי להכריז מלחמה, ומכריח את ראש המוסד החדש להפוך את סוריה לתיק המרכזי של השנים הקרובות.