738 ימים - אב במסע | יהודה כהן
יהודה כהן, יליד 1969 ותושב רחובות, הוא אבא של החייל פדוי השבי נמרוד כהן שנחטף מהטנק שלו ב-7 באוקטובר 23' ושב לחרותו ב-13 באוקטובר 25' | הוצאה עצמית
באדיבות אתר עברית
יש ספרים שקוראים בשביל האמנות שבהם, ויש ספרים שקוראים כי צריך לדעת. זה מהסוג השני.
יהודה כהן, איש היי-טק מרחובות, כותב על שנתיים מחייו שהתחילו בבוקר אחד רגיל שהפך תוך דקות לסיוט: בנו, לוחם בשריון, נחטף לעזה ב-7 באוקטובר 2023. הוא צופה בזה, כמו רבים אחרים באותו בוקר, דרך מסך — סרטון שמסתובב ברשת. משם ועד לשחרורו של הבן ב-13 באוקטובר 2025, עוברים 738 יום, ולפי כל אחד מהם קרוי הספר.
מה שמעניין בגישה של כהן הוא ההחלטה לא לכתוב על בנו. שמו לא מופיע בספר, לא מסופר עליו כאדם, אין כאן ניסיון לספר "מה עבר עליו בשבי". הספר עוסק במי שנשאר בחוץ: באב שמחכה לטלפון שלא בא, שמקבל תשובות מתחמקות ממי שאמור לדעת יותר, ושבסופו של דבר מבין שהמידע האמיתי לא מגיע מהערוצים הרשמיים אלא מהתקשורת ומקשר עם משפחות אחרות במצבו. זו נקודת מבט לא שכיחה — לא הקורבן, אלא מי שנאלץ לפעול בשמו כשהוא עצמו חסר כל יכולת השפעה.
הטון בספר כועס, ולא מתנצל על כך. כהן לא חוסך שבטו ממי שלדעתו התרשל, שיקר או פשוט לא עמד במשימה — מהצבא ועד הדרג הפוליטי הבכיר ביותר. יש בזה סיכון: ספר שכתוב מתוך כאב אישי עמוק כל כך עלול להפוך לקיטור חד-צדדי. אבל דווקא החוסר-איפוק הזה הוא גם מה שנותן לספר את האמינות שלו — זה לא ניסיון לכתוב "בהגינות" על אירוע שבו הכותב עצמו איבד את הזכות להיות אובייקטיבי, וטוב שהוא לא מתחזה לכזה.
כספרות, זה לא יצירה מהוקצעת - המשפטים משרתים את המסר ולא להפך, וזה בסדר. הערך של הספר הוא בתיעוד: מבט מבפנים על מה שמשפחה אחת עברה בזמן שמדינה שלמה צפתה מבחוץ. לא קריאה קלה, ולפעמים לא קריאה נעימה, אבל קריאה חשובה למי שרוצה להבין את התקופה הזו דרך מי שחי אותה על בשרו.