פרשנות | מלחמת הכטב"מים בים התיכון: התקיפה במצרים שמשנה את כללי המשחק
השימוש הגובר בכטב"מים נגד תשתיות אסטרטגיות משנה את מאזן הכוחות האזורי והעולמי
אילוסטרציה | Photo by Rosy Ko on Unsplash
התקיפה שבוצעה בסוף יולי נגד אונייה אמריקאית בשם Energos Winter בנמל דמיאט שבמצרים אינה עוד תקרית ביטחונית מקומית. גם אם זהות התוקפים טרם פורסמה רשמית, עצם בחירת היעד, אופי התקיפה וההשלכות האסטרטגיות שלה מצביעים על מגמה רחבה הרבה יותר: פתיחתה של חזית חדשה במאבק על תשתיות האנרגיה, שבה כלי הנשק המרכזי הוא הכטב"ם.
ב-29 ביולי פגע כטב"ם באוניית ההגזה הצפה Energos Winter, ששימשה לקליטת גז טבעי נוזלי (LNG) עבור משק האנרגיה המצרי. הפגיעה גרמה לשריפה שהתפשטה גם לאוניית ה־LNG GasLog Salem שעגנה לצידה במהלך פריקת המטען. צוותי הכיבוי הצליחו להשתלט על האש לפני שהתפתחה לאסון רחב היקף, ולא היו נפגעים בנפש, אך האונייה הושבתה ונגרם לה נזק משמעותי.
לפי הרשויות במצרים, מדובר בתקיפה מכוונת באמצעות כטב"ם ולא בתקלה טכנית. אף גורם לא קיבל אחריות על האירוע, אך הוא התרחש בעיצומו של העימות האזורי בין איראן לארצות הברית, וההערכות במערב קושרות אותו למאמץ רחב יותר לערער את ביטחון נתיבי האנרגיה במזרח התיכון. החשיבות של האירוע אינה נעוצה רק בנזק שנגרם לאונייה, אלא בעיקר במיקום ובבחירת המטרה. עד כה התמקדו מרבית האיומים על הספנות האזורית בים האדום, במצר באב אל-מנדב ובמפרץ הפרסי. התקיפה בדמיאט, לעומת זאת, התרחשה בלב תשתית האנרגיה של מצרים ובחופי הים התיכון. בכך היא מאותתת כי גם אזורים שנחשבו עד לאחרונה בטוחים יחסית הפכו לחלק מזירת הלחימה.
המסר ברור: המאבק אינו מתמקד עוד רק במכליות הנעות בנתיבי השיט, אלא גם בנכסי אנרגיה אסטרטגיים – מסופי LNG, מתקני אחסון, יחידות הגזה צפות ותשתיות קריטיות התומכות באספקת החשמל והדלק של מדינות שלמות. עבור מצרים, שהפכה בשנים האחרונות תלויה יותר ביבוא LNG בעקבות הירידה בתפוקת מאגר זוהר, מדובר בפגיעה בנכס בעל חשיבות לאומית. מעבר למשמעות המקומית, התקיפה משתלבת במגמה עולמית רחבה יותר: הפיכתם של כטב"מים לכלי הנשק המרכזי במלחמה נגד סקטור האנרגיה.
בשנים האחרונות שימשו כטב"מים לתקיפת בתי הזיקוק של Aramco בסעודיה, מתקני הנפט ברוסיה, תשתיות גז באוקראינה, מתקני חשמל ברחבי אירופה, ומכליות וספינות מסחר בים האדום. המשותף לכל האירועים הללו הוא הניסיון לפגוע לא רק במטרה הצבאית עצמה, אלא גם בשרשרת האספקה, ביציבות השווקים ובתחושת הביטחון של מפעילי התשתיות. הסיבה לכך פשוטה: כטב"מים מספקים שילוב יוצא דופן של עלות נמוכה, טווח פעולה ארוך ויכולת דיוק גבוהה. הם מאפשרים לפגוע במטרות בעלות ערך כלכלי עצום באמצעות אמצעי תקיפה שמחירו נמוך משמעותית ממחיר היעד. עבור מדינות וארגונים כאחד, מדובר במכפיל כוח שמערער את מאזן העלות-תועלת המסורתי של ההגנה על תשתיות קריטיות.
התקיפה בדמיאט ממחישה גם את האתגר המבצעי החדש. אוניות FSRU, מסופי LNG ונמלי אנרגיה תוכננו להתמודד עם תאונות, שריפות ואף איומים ביטחוניים מסוימים, אך לא עם מתקפות כטב"ם מדויקות המסוגלות להגיע מכיוונים שונים, בגובה נמוך ובהתרעה קצרה. משמעות הדבר היא שהגנת תשתיות האנרגיה אינה יכולה להסתמך עוד רק על אבטחה פיזית או על סיורים ימיים; היא מחייבת שילוב של מערכות גילוי, לוחמה אלקטרונית, יירוט רב-שכבתי ומודיעין בזמן אמת.
ייתכן שהאירוע בדמיאט לא ייזכר בשל היקף הנזק שנגרם, אלא בזכות מה שהוא מסמל. אם בעבר המאבק על האנרגיה התמקד בצינורות, במכליות ובמצרי ים, הרי שכיום גם כטב"ם בודד מסוגל להפוך מתקן אסטרטגי למטרה. ככל שהטכנולוגיה הזו ממשיכה להתפשט ולהפוך נגישה יותר, סביר להניח שמתקפות מסוג זה יהפכו לחלק קבוע מהנוף הביטחוני של תעשיית האנרגיה העולמית.