פרשנות | ימי זיג-זג וכאוס
פרשת אלוף בלוט, איומי טראמפ והמערכת הפוליטית
אנו מצויים בימי זיג-זגים וכאוס. מפקד פיקוד מרכז אלוף אבי בלוט יפוטר, יתפטר או יישאר בתפקידו. אין תשובה רשמית. נשיא ארצות הברית טראמפ יתקוף באיראן, התקפה גדולה, קטנה או בינונית, ישבור להם את העצמות, יפיל את המשטר. איך ומתי. יפתח בכוח את מצרי הורמוז או שינהל עמם משא ומתן נצחי בתיווך עומאן. אין תשובה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מבטיח שאחרי הבחירות ידאג לחוקק חוק שיבטיח שבחורי ישיבה או שילמדו תורה או שיתגייסו מיד, ללא היסוס, כולם, ברבבותיהם ינהרו לבקו"ם. האם לא שמענו כבר את הבשורה הזאת. אין תשובה.
פרשת אלוף בלוט מדגימה את הסיפור: שלב א' – שר הביטחון אומר בערוץ 14 דברים שמהם אי אפשר ללמוד אלא שבדעתו להעביר את אלוף פיקוד מרכז מתפקידו. שלב ב' – דובר צה"ל מודיע שדברי שר הביטחון לא תואמו עם הרמטכ"ל, ואין בכוונת רב אלוף זמיר להחליף את אלוף בלוט. שלב ג' – תגובות קשות כמעט מכל גוני הקשת הפוליטית וקצינים בצה"ל. שלב ד' – לשכת שר הביטחון מודיעה: "שקר מוחלט שקראתי להדחת בלוט". שלב ה' – אחרי כל הסאגה הזאת האם רשאי אבי בלוט לראות עצמו ממשיך בתפקידו, כולל פגישות ודיונים עם אותו שר ביטחון. חמישה שלבים של כאוס, אי בהירות והרבה דיבורים מיותרים.
לא עלינו לקבוע מי צודק ומי לא. הסמכויות ברורות למדי, מי ממנה את מי, מהן סמכויות שר הביטחון והרמטכ"ל. אבל הבלגן והדיבורים חוגגים. ראשוני הנפגעים הם כמובן צמד הנוגעים ישירות בדבר, שני הבכירים, אלופים עתירי ניסיון, מלחמות ותפקידים, אבי בלוט ודדו בר חליפא. לא כך הם תיארו לעצמם הליכי קידום או עצירת קידום כאשר החליטו לפני שנים רבות להקדיש את כל חיי העבודה שלהם לצה"ל, לביטחון המדינה.
נכון שהרמטכ"ל ממנה אלופים ושר הביטחון מאשר. אבל עד כמה שזכור לא היה כדבר הזה ששר הביטחון פורס בשידור טלוויזיה (אוהדת) את מחשבותיו על עתידם של שני אלופים. כשהשר כ"ץ אומר ש"מדיניות השר היא לקדם מפקדים בעלי רקורד מוכח של התקפיות והצלחות במלחמת תקומה", ואינו שוכח להזכיר כמובן ש"זו מדיניות אותה מוביל שר הביטחון עם ראש הממשלה נתניהו", מה צריך להסיק האזרח אלא שלדעת השר אבי בלוט איננו "התקפי" וחסר "הצלחות במלחמת התקומה". מעניין שדווקא בתקופתו חלה ירידה משמעותית במספר פיגועי טרור בפיקוד מרכז.
נשיא המעצמה הגדולה בעולם מודיע בשבת על תוכניות תקיפה ומעמיד בכוננות את צבאו, את סנטקום, את מטוסיו מפציציו ומתדלקיו ואת צה"ל כולו. למחרת היום, פחות מ-12 שעות, הכל בטל ומבוטל וחוזרים למשא ומתן לקראת הסכם שהוא 'ממש מעבר לדלת'. אלא שהמוסיקה מטהרן נשמעת אחרת לגמרי: איומים לסגור כליל את הורמוז ואת באב אל מנדאב.
בסוף השבוע טראמפ מתוסכל, כועס, מאוכזב. ביום שני הוא מפויס, הולכים להסכם עם איראן. יש דיווחים שהוא אינו מרוצה מתגובות ישראל למתווי ההסדרים החדשים ברצועת עזה. טראמפ היה רוצה שצה"ל ייסוג מיד מעזה, מהקו הצהוב. האם לא ברור לאמריקנים שצה"ל לא יסכים להסיג את כל כוחותיו כל עוד אין סימנים לתזוזה כלשהי במה שקרוי פירוק חמאס מנשקו.
ישאל השואל את עצמו: מה קורה כאן, האם לטראמפ נמסר חומר מודיעיני שמשנה את כל התמונה, האם נודע לו שהאיראנים בדרכם לבית הלבן עם הסכם חלומי. ואולי הנשיא נוקט בצעד של הונאה – להגיד שלא יתקוף אבל כן יתקוף, ושמא להגיד שכן יתקוף אבל לא יתקוף. לאלוהי הכאוס פתרונים, ונפש דונלד טראמפ מי יודע.
שני המנהיגים מירושלים וושינגטון עומדים בפני בחירות. בישראל מערכת הבחירות עדיין בהילוך נמוך, אבל מכינים את הבליסטראות. יש סימנים מקדימים: 'אייזנקוט ג'ובניק', 'זמיר צריך לעוף', רמזים שבלוט 'אינו התקפי'. סיפורי סרק, פייק ניוז, עלבונות אישיים ודברים שלא היו ולא נבראו יבואו בשפע מפחיד בשלושת החודשים הבאים, ולא ייפסקו אלא יחמירו עד הדקה שבה חובה להפסיק את תעמולת הבחירות, ערב 27 באוקטובר.
מלבד המערכה נגד איראן יש שתי פינות שנראות מעט מוזנחות ויש לחזור עליהן כדברי קאטו הזקן: לבנון וסוריה. חובה שנשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל יתנו דעתם על קידום הסיכוי, בפעם הראשונה בהיסטוריה, למשא ומתן ישיר בין ישראל לבין לבנון וסוריה. בצד השני יש סימני רצון חיוביים. השיחות עם לבנון בחסות האמריקנים נמשכות. הן זקוקות לאמצעי החייאה נמרצים.
התערבות אישית של טראמפ בקידום הסכם ישראלי-לבנוני-סורי עשויה להיות מכריעה. יש עוד נושאי ייחוס בעולם חוץ מאיראן, והסדר בין ישראל לשתי המדינות הערביות-מוסלמיות השכנות מצפון הוא לא רק צו השעה אלא גם יהיה מכה קשה בכנף האיראנית. אסור להחמיץ וחובה לנסות. הרחבת הסכמי אברהם פירושה תוספת חותמות ערביות, ובעקבות לבנון וסוריה עשויה לבוא גם סעודיה.