פרשנות | הגיע הזמן לנהל את השמיים: ישראל חייבת רשות לאומית לרום הקרוב לקרקע
לצד האתגרים, שינוי זה טומן בחובו גם הזדמנות משמעותית. ניהול מתואם של הרום הקרוב עשוי לשפר באופן משמעותי את יכולות הגילוי, ההערכה והתגובה של המשטרה
בועז גלעד | קרדיט: אלן צ'פלסקי
השימוש ההולך וגובר ברחפנים במהלך מלחמת "חרבות ברזל", שבא לידי ביטוי בין היתר בניסיונות חדירה לשטח ישראל ובמתקפות על כוחות צה"ל, לצד כניסתם המואצת של כלים בלתי מאוישים לשדות הקרב בעולם, מסמן את תחילתה של מהפכה מבצעית וטכנולוגית.
המציאות החדשה כבר כאן, גובה מחירים ומחייבת בחינה מחודשת של אופן ניהול המרחב האווירי הנמוך, המכונה גם "הרום הקרוב לקרקע". בעוד שהדיון הציבורי והמקצועי עדיין מתמקד ברובו ברחפנים עצמם ובמציאת פתרונות נקודתיים לנטרולם, השינוי האמיתי שנדרש הוא מעבר להסדרת המרחב שבו הם פועלים, במקביל למערכות ביטחוניות, גופי חירום, תשתיות קריטיות וגורמים מסחריים. מציאות כזו מחייבת הסתכלות רחבה על כלל המרחב הזה ועל יחסי הגומלין המתקיימים בו.
הרחפנים הם אמנם הביטוי הגלוי והמוכר ביותר של המהפכה, אך הם רק חלק מאקוסיסטם טכנולוגי רחב בהרבה. לצידם מתפתחות ופועלות מערכות רובוטיות, חיישנים אוטונומיים, מערכות שליטה ובקרה, יכולות גילוי וזיהוי ומנועי בינה מלאכותית המנתחים מידע בזמן אמת. מערכות אלה אינן פועלות בחלל נפרד זו מזו. הן חולקות מרחב פיזי, תשתיות תקשורת ומידע ולעיתים גם משימות משותפות. האתגר הוא ביצירת תמונת מצב משולבת שבה האדם, המכונה, החיישנים והאלגוריתם פועלים יחד לצורכי התרעה, תגובה, מניעה ולמידה מבצעית.
לצד האתגרים, שינוי זה טומן בחובו גם הזדמנות משמעותית. ניהול מתואם של הרום הקרוב עשוי לשפר באופן משמעותי את יכולות הגילוי, ההערכה והתגובה של המשטרה, גופי החירום וההצלה, הרשויות המקומיות, מנהלי התשתיות וחברות האבטחה. באירוע של קריסת מבנה או שריפה, למשל, שילוב בין רחפנים, רובוטים קרקעיים וחיישנים עשוי לסייע במיפוי אזורים מסוכנים, באיתור לכודים ובהפחתת הסיכון לכוחות ההצלה.
מפת האיומים משתנה במהירות
לצד ההזדמנות, גם מפת האיומים משתנה במהירות, שכן הכלים נעשים אוטונומיים יותר, ולכן התמודדות המבוססת על נטרול רכיב טכנולוגי יחיד אינה מספקת מענה מלא. כבר כיום קיימים כלים טכנולוגיים המסוגלים לנווט ולפעול גם בהיעדר קליטת לוויינים, מה שמחליש את ההנחה ששיבוש GPS או חסימת מערכות ניווט לווייניות אחרות (GNSS) יספיק להתמודדות עם מרבית האיומים. אותה עצמאות טכנולוגית פועלת לשני הכיוונים.
מצד אחד, רחפן או כלי רובוטי שאינו תלוי לחלוטין ב-GPS יכול להמשיך לנוע במרחב עירוני, בסביבה בנויה או באזורי ביטחון ותשתית רגישים. מנגד, אותן יכולות משרתות את כוחות החירום וההצלה, לדוגמה באירועי חילוץ שבהם אין קליטה לוויינית. הטכנולוגיה כשלעצמה אינה האיום ואינה הפתרון; השאלה היא מי מנהל אותה, באיזו תפיסה, תחת איזו סמכות ולאיזו תכלית.
כיום האחריות על הרום הקרוב מתחלקת בין שורה של גופים, שכל אחד מהם מופקד על תחום אחר - תעופה אזרחית, גופי ביטחון ושיטור, תשתיות או רשות מקומית. במציאות שבה אותם כלים ואותן טכנולוגיות חוצים שוב ושוב את גבולות האחריות בין הגופים, הפיצול הזה מקשה על גיבוש מדיניות אחידה, על שיתוף מידע ועל קבלת החלטות מתואמות. בפועל, אין כיום גורם אחד שרואה את כלל המרחב הזה כמערכת אחת ומופקד על ניהולו מקצה לקצה.
המענה חייב לעבור ממודל של "זיהוי וחסימה" למודל ניהול עם הערכת סיכונים. נדרש לקיים בו תהליכי תיעוד ולמידה כדי שהמענה לא יתחיל מחדש בכל אירוע, לצד הגנת סייבר, אימות זהות הכלי ומפעיליו ואבטחת המידע שעליו נשענים הכלים. לצד ההגנה והאכיפה, נדרשת מסגרת שתאפשר לקדם חדשנות באמצעות אזורי ניסוי, פיילוטים, קיצור תהליכי הטמעה וחיבור בין צורך מבצעי ליכולת טכנולוגית. מדינה שתדע לעשות את כל זה ותסדיר את מרחב הרום הקרוב לא רק תתגונן טוב יותר, אלא גם תוכל להוביל את שוק הפתרונות בתחומי הביטחון, החירום, התחבורה, התשתיות והשירותים העירוניים.
רשות לאומית ייעודית
מודל כזה לא יכול להתקיים באמצעות טכנולוגיה בלבד, מפותחת וחדישה ככל שתהיה. כדי לאפשר ניהול כזה, ישראל זקוקה למסגרת בדמות רשות לאומית ייעודית לניהול הרום הקרוב והמרחב הרובוטי הנמוך, שתקבע סטנדרטים משותפים, חלוקת אחריות ברורה, מדיניות אחידה ותיאום קבוע בין הגופים הפועלים במרחב. לא עוד ועדה זמנית או פורום לתיאום חלקי, אלא גוף קבוע, מקצועי ובעל סמכות שינהל סיכונים, יגדיר כללי אחריות ובטיחות ויגן על הפרטיות. אין הכוונה להקים מנגנון בירוקרטי נוסף, שכן הרשות לא תחליף את הגופים הקיימים אלא תחבר ביניהם, דווקא משום שהרום הקרוב חוצה גבולות ארגוניים ואינו נמצא באחריותו הבלעדית של אף אחד מהם.
הצורך בהסדרת המרחב אינו ייחודי לישראל. העולם כבר מתקדם לכיוון הזה והדחיפות נובעת מכך שהפער בין קצב התפתחות הכלים בשוק לבין קצב ההסדרה, התיאום וההיערכות הלאומית הולך וגדל. בארצות הברית מקודמת תפיסת UTM (Unmanned Aircraft System Traffic Management), שנועדה לתמוך בניהול התנועה של כלי טיס בלתי מאוישים במרחב האווירי הנמוך. באיחוד האירופי מתפתחת מסגרת U-space הכוללת שירותים וכללים שנועדו לאפשר פעילות בטוחה ומתואמת של כלי טיס בלתי מאוישים, בעיקר באזורים צפופים ועמוסים. המודלים הללו אינם זהים להצעה להקמת רשות לאומית, אך הם מצביעים על כיוון משותף: מעבר מהסדרת הכלי הבודד לבניית מנגנונים לניהול הפעילות במרחב כולו.
ישראל חייבת לאמץ את הכיוון הזה. הרום הקרוב לקרקע כבר אינו עתיד רחוק, הוא כבר משפיע על ביטחון הפנים בשגרה ובחירום ועל חיי העיר והאזרחים. מי שיתייחס אליו כאל אוסף רחפנים ורובוטים - ייכשל. מי שיכיר בו כמרחב לאומי חדש, יסדיר וינהל אותו - יחזק את הביטחון ויוביל בחדשנות.
ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, מנכ"ל חברת S.T - Impact וחוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכון לחקר הטרור באוניברסיטת רייכמן.