פרשנות | השחמט הישראלי מול איראן: התפקיד הטורקי בסיכול האפשרי של המהלך הכורדי
ניתוח תורת-משחקים על המהלך האסטרטגי שלא יצא לפועל במלחמת "שאגת הארי"
ד"ר כפיר תשובה. קרדיט צילום: האקדמית רמת גן
במלחמת "שאגת הארי" ניסתה ישראל, לפי התמונה המצטיירת מהדיווחים, לבצע מהלך רחב בהרבה מתקיפה צבאית באיראן. זו לא הייתה רק מערכה נגד מתקני גרעין, בכירים או תשתיות של משמרות המהפכה. מאחורי הקלעים עמדה מחשבה אסטרטגית שאפתנית: להזיז את לוח המשחק האזורי כולו. הקלף המרכזי היה הקלף הכורדי.
לפי דיווחים בינלאומיים, נבחנה האפשרות להפעיל כוחות כורדיים איראניים מתוך צפון עיראק ולהכניסם למערב איראן. לא כדי לכבוש את טהראן, אלא כדי לפתוח סדק פנימי במשטר בזמן שהוא כבר מותקף מהאוויר. אם המהלך היה מצליח, הוא היה יכול לפגוע בשני מוקדי כוח עוינים לישראל בעת ובעונה אחת.
מצד אחד, לערער את הציר האיראני: טהראן, חיזבאללה, המיליציות בעיראק, החות'ים ושאר זרועות הפרוקסי. מצד שני, לחזק כוח כורדי חמוש ובטוח בעצמו על גבולותיה של טורקיה, ובכך ליצור משקל נגד לציר הטורקי המזוהה עם האחים המוסלמים ועם שאיפות ההשפעה של אנקרה. זו הייתה מחשבת שחמט אזורית: מהלך אחד, שני יריבים, אפשרות לשינוי מאזן הכוחות במזרח התיכון. כאן נכנסת תורת המשחקים. משטרים סמכותניים אינם נשענים רק על נשק, מודיעין ובתי כלא. הם נשענים גם על אמונה. כל עוד הציבור, המיעוטים, האליטות והצבא מאמינים שהמשטר ישרוד, רובם מעדיפים להמתין. גם מי ששונא את השלטון אינו ממהר להסתכן. מדובר ב"שיווי משקל של פחד".
כניסה כורדית למערב איראן הייתה יכולה לשבור את שיווי המשקל הזה. תפיסת עיירות גבול והפעלת לחץ על משמרות המהפכה היו משמשות איתות: המשטר איבד אחיזה. אם מספיק שחקנים בתוך איראן היו משתכנעים שהשלטון מתערער, מי שחיכה בצד היה עשוי להצטרף, ומי שהיה נאמן מתוך פחד היה מתחיל לחשב מסלול מחדש. לכן הכורדים לא היו אמורים להפיל לבדם את המשטר. הם היו אמורים להיות הסימן הראשון לכך שהוא עלול ליפול.
מה שנראה בירושלים כהזדמנות כפולה, נראה באנקרה כאיום ישיר. טורקיה אינה רואה בכורדים סוגיה חיצונית בלבד. כל התחזקות כורדית בסוריה, בעיראק או באיראן עלולה להקרין לתוך טורקיה עצמה. כוח כורדי חמוש בגיבוי ישראלי ואמריקאי נתפס באנקרה כאיום אסטרטגי. כך הפכה טורקיה ל"שחקן וטו". בתורת המשחקים, שחקן וטו אינו חייב להיות החזק ביותר. הוא רק צריך להפוך מהלך של אחרים ליקר מדי.
לפי הדיווחים, טורקיה עקבה מקרוב אחר פעילות PJAK, ובהמשך נטען כי אנקרה מילאה תפקיד מרכזי בסיכול הרעיון לתמוך בפלישה כורדית מעיראק לאיראן. גם דברי טראמפ משתלבים בתמונה. הוא אמר כי ארדואן היה עשוי להיכנס למלחמה, אולי בצד האיראני, וכי ביקש ממנו להישאר בחוץ. אין בכך הוכחה שטורקיה עמדה להצטרף למלחמה, אבל מבחינת ניהול סיכונים, עצם האפשרות הספיקה.
גם הכורדים עצמם לא היו כלי שניתן להזיז בקלות. מבחינתם, הסיכון היה ברור: לחצות את הגבול, להילחם במשמרות המהפכה, להכעיס את טורקיה, ואז לגלות שארצות הברית וישראל הגיעו להפסקת אש והשאירו אותם לבד. זו "בעיית מחויבות" קלאסית. צד אחד מבקש ממך לקחת סיכון עכשיו, אבל אינו יכול להבטיח מה יעשה מחר. לכן הכורדים היססו.
איראן, מצידה, הפעילה איומים ותקיפות נגד כוחות ואזורים כורדיים בעיראק, והבהירה שהמחיר של חציית הגבול יהיה כבד. בסופו של דבר, טראמפ בחר לא להמר. אם הכורדים באמת היו יכולים להפיל את המשטר, זו הייתה החמצה אסטרטגית. אם הם היו בעיקר מנוף לחץ, ההחלטה האמריקאית נראית רציונלית יותר.
הלקח למקבלי החלטות ברור. ראשית, מהלך אזורי נמדד לא רק לפי הנזק שהוא גורם ליריב הישיר, אלא גם לפי השחקנים האחרים שהוא מפעיל. שנית, שחקן וטו צריך להיספר כבר בשלב התכנון. שלישית, מול שחקן וטו, הזמן הוא חלק מהזירה. אם אי אפשר להגיע איתו להבנה, יש לפעול במהירות ובהפתעה לפני שהוא מספיק לעצור את המהלך.
לבסוף, אי אפשר לבנות אסטרטגיה על כוח מקומי בלי ערבויות אמינות ליום שאחרי. השחמט הישראלי לא נכשל משום שלא היה בו היגיון. הוא נכשל משום שעל הלוח האמיתי של המזרח התיכון, מהלך אחד נגד איראן יכול להפוך מיד למשחק מול טורקיה, הכורדים, עיראק, נאט"ו וארצות הברית. לפעמים ההבדל בין מהלך היסטורי לבין החמצה היסטורית אינו עומק המחשבה, אלא היכולת לוודא שכל הכלים מוכנים לזוז לפני ששחקן הווטו מספיק לעצור אותם.
הכותב הוא מומחה לתורת המשחקים ומרצה לכלכלה באקדמית רמת גן.