פרשנות | ראש הממשלה עושה "כיפה אדומה" לרמטכ״ל - השעיר לעזאזל של חוק הגיוס
הרמטכ״ל אייל זמיר לא כתב מכתב מחאה. הוא כתב כתב הגנה מוקדם. הוא סימן את הגבול ואמר: "עד כאן". כשהמשבר יגיע – והוא יגיע – אף אחד לא יוכל לטעון שהצבא לא התריע
המכתב ששלח הרמטכ״ל אייל זמיר לדרג המדיני ב-12 ביולי 2026 חושף לא רק התנגדות מקצועית לחוק הגיוס החדש, אלא מנגנון פוליטי מסוכן: הפיכת צה״ל ל"כיפה אדומה" של הדרג המדיני. זהו מהלך שבו הממשלה מחוקקת חוק נפיץ, מעבירה את יישומו לצבא, ואז שומרת לעצמה את הזכות להאשים את הרמטכ״ל כשהחוק ייכשל.
המלכודת מונחת על השולחן
"חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 28 – הוראת שעה)" קובע "הסדר מיוחד להקפאת מעצרם של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם". על פניו, החוק לא מגייס ולא פוטר. הוא רק "מקפיא". אבל כאן בדיוק טמונה המלכודת. מי צריך להגדיר "תורתו אומנותו"? מי יפקח על הישיבות? מי יספוג את הזעם הציבורי כשההסדר יקרוס? התשובה אחת: צה״ל.
הרמטכ״ל כותב במפורש: "עמדתו המקצועית של צה״ל מתנגדת", "לא הייתה חיוניות לאומית לאי התייצבות", "ההצעה לא עלתה בקנה אחד עם צרכי צה״ל". במילים פשוטות: הזהרתי אתכם. זה לא יעבוד. אבל החוק עבר בכל זאת, והאחריות ליישומו נחתה על שולחן המטכ״ל.
אחריות בלי סמכות, אשמה עם כתובת
החוק בונה שלושה מנגנונים שהופכים את הרמטכ״ל למטרה נוחה. ראשית, הוא קובע שההסדר כפוף "לצורכי צבא ההגנה לישראל ולמצבו הביטחוני של המדינה". שנית, הוא מוסיף: "בכל סתירה בין הוראות פרק זה לבין צורכי הביטחון, ידם של צורכי הביטחון על העליונה". שלישית: "ההסדר לא יחול בנסיבות שבהן הורה ראש המטה הכללי על גיוס רחב של כוחות".
המשמעות ברורה. הדרג המדיני חוקק "הקפאה" כדי לרצות את שותפיו הקואליציוניים. אבל ברגע האמת, כשתהיה מלחמה או מחסור חמור בכוח אדם, הרמטכ״ל יצטרך לשבור את ההקפאה בעצמו. ואז מי יואשם ב"פגיעה בעולם התורה"? לא השר שחוקק, אלא הגנרל שביצע.
הדו"ח שמרשיע את הכותב
הסעיף הציני ביותר בחוק דורש מהצבא לדווח: "אחת לשנה תפרסם הממשלה את הפער בין מספר החייבים בגיוס מקרב תלמידי הישיבות לבין מספר המתגייסים בפועל". כלומר, צה״ל עצמו נדרש לפרסם ברבים את נתוני הכישלון של ההסדר הפוליטי. הצבא הופך לדובר של המשבר שהוא התנגד לו מלכתחילה.
זו ליבת טקטיקת ה"כיפה אדומה": שולחים את הגורם המקצועי להתמודד עם זאב פוליטי שאתה עצמך שחררת ליער. אומרים לו "תיזהר", אבל לא נותנים לו רובה. כשהוא ננשך, מאשימים אותו שלא נזהר מספיק.
שלטון הצבא או שלטון החוק?
המהלך הזה מסוכן יותר מסתם תרגיל פוליטי. הוא שובר את האיזון העדין בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. תפקיד הממשלה לקבוע מדיניות ולקחת עליה אחריות. תפקיד הצבא לייעץ וליישם. חוק הגיוס הנוכחי הופך את היוצרות: הממשלה קובעת מדיניות שאי אפשר ליישם, והצבא נדרש גם להזהיר מפניה, גם ליישם אותה, וגם לשלם את המחיר על כישלונה.
הרמטכ״ל אייל זמיר לא כתב מכתב מחאה. הוא כתב כתב הגנה מוקדם. הוא סימן את הגבול ואמר: "עד כאן". כשהמשבר יגיע – והוא יגיע – אף אחד לא יוכל לטעון שהצבא לא התריע. השאלה שנותרה פתוחה היא האם הציבור יזכור מי שלח את כיפה אדומה ליער, או שיסתפק בלהאשים את הילדה שלא ניצחה את הזאב.