פרשנות | האם הכטב"מים הם הצוללות והמפציצים של המאה ה־21?
הכטב"ם אינו רק נשק טקטי. הוא מתחיל למלא חלק מהתפקידים שבעבר היו שמורים לצוללות ולמפציצים — פגיעה בעומק, בלוגיסטיקה ובמערכות הכלכליות שמחזיקות מלחמה
meta.ai
לאורך ההיסטוריה, מדינות שהתמודדו מול יריב תעשייתי גדול וחזק יותר חיפשו דרכים לפגוע לא רק בכוחות שנמצאים בחזית, אלא במערכות שמאפשרות להם להמשיך להילחם. במלחמת העולם השנייה, הצוללות האמריקאיות נגד יפן והמפציצים של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית הדגימו את אותו עיקרון: פגיעה באנרגיה ובלוגיסטיקה יכולה לשתק בהדרגה גם מעצמות צבאיות.
ייתכן שאוקראינה מציגה כיום את הגרסה המודרנית של אותה תפיסה. במקום צי צוללות או אלפי מפציצים אסטרטגיים, היא עושה שימוש בכטב"מים ובמערכות בלתי מאוישות זולות יחסית כדי לפגוע בעומק רוסיה ולשחוק את המערכת התעשייתית שמחזיקה את מאמץ המלחמה.
רוסיה נכנסה למלחמה כאחת ממעצמות האנרגיה הגדולות בעולם. הכנסות מנפט וגז מממנות חלק משמעותי מתקציב המדינה, והמערכת הלוגיסטית העצומה שלה מספקת דלק לצבא, לתעשייה ולאוכלוסייה האזרחית. אבל המערכה האוקראינית מבוססת על נקודת תורפה בסיסית: משאב טבע הופך לעוצמה רק אם ניתן לעבד אותו, לשנע אותו ולהשתמש בו.
בחודשים האחרונים הרחיבה אוקראינה משמעותית את התקיפות נגד שרשרת האנרגיה הרוסית. המטרות כוללות בתי זיקוק, מתקני אחסון, נמלי יצוא, מכליות ותשתיות לוגיסטיות. לפי ניתוח של מכון בייקר, מאז תחילת הפלישה ביצעה אוקראינה מאות תקיפות נגד תשתיות אנרגיה רוסיות, כאשר במהלך השנה האחרונה גדלו גם מספר התקיפות וגם הטווח שלהן.
בתי הזיקוק הפכו למטרה מרכזית משום שהם מהווים צוואר בקבוק קריטי. רוסיה יכולה להפיק מיליוני חביות נפט, אבל נפט גולמי אינו מניע טנקים, משאיות או מטוסים. הוא חייב לעבור תהליך זיקוק ולהפוך לסולר, בנזין ודלק סילוני.
בין המתקנים שהותקפו נמצאים כמה מבתי הזיקוק החשובים ברוסיה, בהם אומסק, NORSI, ירוסלבל וטואפסה. אומסק, אחד מבתי הזיקוק הגדולים במדינה, נמצא כ־2,500 קילומטר מגבול אוקראינה — טווח שבעבר היה נחלתם של חילות אוויר אסטרטגיים בלבד. המתקן מסוגל לעבד עשרות מיליוני טונות נפט בשנה, ופגיעה ביחידות קריטיות מסוגלת להשבית חלקים ממנו לתקופות ממושכות.
גם NORSI, עם יכולת עיבוד של כ־320 אלף חביות ביום, וטואפסה שעל חוף הים השחור, הפכו למטרות חוזרות. עבור אוקראינה, המטרה אינה לגרום לרוסיה "להיגמר מנפט" — תרחיש שאינו מציאותי — אלא לפגוע במערכת שהופכת את הנפט הזה לכוח צבאי וכלכלי.
ההשפעות כבר אינן מוגבלות לשדה הקרב. במהלך רוב המלחמה הצליחה מוסקבה לשמור על הפרדה בין הלחימה באוקראינה לבין החיים בתוך רוסיה. אולם הפגיעה בתשתיות האנרגיה החלה ליצור בעיות מוחשיות יותר גם בעורף: מחסורי דלק אזוריים, לחץ על מחירים ופגיעה בזמינות.
המשמעות של מחסור בסולר רחבה במיוחד. סולר אינו משמש רק כלי רכב פרטיים אלא גם משאיות, חקלאות, תעשייה ושרשראות אספקה. בעוד שחימום ביתי ברוב הערים הרוסיות נשען בעיקר על גז טבעי ומערכות מרכזיות ולכן פחות מושפע ישירות, פגיעה ממושכת במערך הדלק מעלה את עלויות התפעול של חלקים רחבים מהמשק.
במקביל למערכה היבשתית, אוקראינה הרחיבה את הפגיעה גם למרחב הימי. ללא צי גדול, היא הצליחה באמצעות כשב"מים, טילים ומערכות בלתי מאוישות לערער את השליטה הרוסית בים השחור, לפגוע בכלי שיט וליצור איום מתמשך על נמלים ותשתיות ימיות.
כאן בולט הדמיון למלחמת הצוללות האמריקאית נגד יפן. האימפריה היפנית שלטה במשאבים רבים, אך הייתה תלויה בספינות כדי להעביר אותם. הצוללות האמריקאיות הטביעו יותר מחמישה מיליון טון של ספנות מסחרית, ובסופו של דבר פגעו ביכולת של יפן להזין את הצבא והתעשייה שלה.
רוסיה אינה יפן. היא מעצמה יבשתית עם עומק אסטרטגי, מסילות, צינורות ועתודות אנרגיה עצומות. אך ההיגיון דומה: פגיעה אינה חייבת להתמקד במשאב עצמו, אלא במערכת שמאפשרת להפוך אותו ליכולת מבצעית.
ההשוואה השנייה היא המערכה האווירית של בעלות הברית נגד תעשיית הדלק הגרמנית. החל מ־1944 הפכו בתי הזיקוק ומפעלי הדלק הסינתטי ליעדים מרכזיים. גרמניה המשיכה לייצר מערכות נשק מתקדמות, אך התקשתה יותר ויותר להפעיל אותן בגלל מחסור בדלק.
ההבדל הגדול הוא המחיר. בעבר נדרשו אלפי מפציצים, בסיסים וצוותי אוויר כדי להגיע לעומק האויב. כיום כטב"ם בעלות נמוכה יחסית מסוגל לפגוע במתקן אסטרטגי ששוויו מיליארדים ולחייב את היריב להשקיע משאבים עצומים בהגנה.
זו אולי התובנה החשובה ביותר מהמערכה: הכטב"ם אינו רק נשק טקטי. הוא מתחיל למלא חלק מהתפקידים שבעבר היו שמורים לצוללות ולמפציצים — פגיעה בעומק, בלוגיסטיקה ובמערכות הכלכליות שמחזיקות מלחמה.
אוקראינה לא תכריע את רוסיה באמצעות תקיפות על בתי זיקוק ומכליות בלבד. אבל ההיסטוריה מלמדת שמלחמות תעשייתיות אינן מוכרעות רק בקו החזית. הן מוכרעות גם במפעלים, בנמלים ובמערכות האספקה שמאפשרות לחזית להמשיך להתקיים.
רוסיה בנתה חלק גדול מעוצמתה על אנרגיה. אוקראינה בוחנת האם בעידן הכטב"מים, אותה עוצמה יכולה להפוך גם לנקודת התורפה.