פרשנות | לא “אירוע” ולא “תקלה”: אלף ימים לאסון 7 באוקטובר
אלף ימים אחרי, הזיכרון הלאומי מחייב להבחין בין הישגי המלחמה לבין האחריות לאסון הכבד ביותר מאז קום המדינה
דובר צה״ל
אלף ימים מלאו ביום ה’ לאסון 7 באוקטובר. לא “תקומה”, לא “אירוע” ולא “תקלה”, אלא האסון הכבד ביותר שפקד את ישראל מאז כינונה.
אחרי 7 באוקטובר היו למדינה ולצה”ל הישגים גדולים. איראן ושני ארגוני הטרור, חמאס וחיזבאללה, הוכו קשות. טייסי חיל האוויר “גיהצו” את שמי איראן כאילו טסו בבית. החטופים שבו הביתה, חיים וכאלו ששבו בארונות עטופים בדגלי ישראל.
מדינת ישראל וצה”ל פיתחו שת”פ מרשים עם נשיא ארה”ב וצבאו, שת”פ בעל ערך צבאי, מבצעי ומדיני. מעל לכל, 7 באוקטובר הוא יום זיכרון לנופלים, אזרחים, תושבי יישובי הרצועה, וחיילי צה”ל שלחמו להצילם, וצל”ש לכל לוחמי צה”ל, מהרמטכ”ל עד נהגי לוגיסטיקה ומנתחי מידע שעשו מלאכה ראויה לציון מ-8 באוקטובר ועד היום בדרום לבנון.
אבל את 7 באוקטובר יש להקדיש לאזכור כל מה שקדם לו, עד אותו יום “שמחת תורה” בשעה 06:29. אסור לשכוח ולהשכיח: כמה אלפי מחבלים חדרו לתוך המדינה, כבשו יישובים, רצחו, הרגו וחטפו מבוגר שטייל עם כלבו, יצא להליכת בוקר או לטיול אופניים בבוקר יום חג.
ולא היה שם מי שישמור עליהם. לא היו שם לוחמי צה”ל להגן על תושבי היישובים מול הרצועה. לא היו טנקים, לא היו מטוסים, כי הטייסות היו בהדממת חג. קצינים בכירים בפיקוד דרום בילו בחופשת חג. חיל הים לא ראה ולא ידע שמחבלים צוללים, עולים מן הים בחוף זיקים ורוצחים עוברי אורח. מפקדים בדרגים הגבוהים ביותר קיבלו דיווחים באמצע הלילה וקבעו פגישות ל-8 בבוקר. מאוחר מדי.
קומץ תצפיתניות אמיצות לב ראו במו עיניהן את המחבלים חותכים גדר ומתקרבים לעדשות המצלמות שלהן. “פרש טורקי”. כשהבנות האלו התריעו לפני כן כי הבינו מה מתרחש ליד הגדר, לעגו להן. הרחק ממוצבי הרצועה, במשרדי אמ”ן ושלוחותיו, היו שראו, צפו, הבינו, התריעו ונדחו. דוחות והתראות הושלכו למגירות.
מתוך אלפי הטנקים של צה”ל, פאר חיל השריון, טנק אחד בודד הגיע הכי קרוב לרצועה, הותקף על ידי מחבלים, שרצחו שלושה אנשי צוות וחטפו אחד, שלמזלו שב הביתה. היכן היו כל שאר הטנקים של צה”ל? והיכן מטוסי הקרב המתקדמים של חיל האוויר הטוב בעולם?
צה”ל, שחטיבותיו הביסו את צבאות מצרים וסוריה במלחמת ההפתעה ביום הכיפורים, נכשל כישלון חרוץ במשימה הראשונה במעלה שלו – להגן על תושבי ישראל. הדרג המדיני העליון ביותר, מראש הממשלה, מזכירו הצבאי, יועציו, ראשי השירותים (ור”ש), חברי קבינט, מהם גנרלים בעבר. הדרג הצבאי העליון, מהרמטכ”ל דרומה, ראש אמ”ן, אלוף פיקוד דרום, מפקדי זרועות האוויר והים – כל הג’נטלמנים האלו לא ידעו, לא צפו, לא חזו, לא האמינו שזה יכול לקרות. חלקם נטלו אחריות והתפטרו; חלקם, בעיקר בדרג המדיני העליון, מסרבים להכיר באחריותם.
חלק מהאחראים שמסרבים להכיר באחריותם מנהלים קמפיין של השכחה. 7 באוקטובר היה “אירוע”, “תקלה”, טוענים ח”כים חסרי בושה. יאמרו לך שהיום הנורא ההוא הביא ל”תקומה” נוכח ההישגים. ובכן, חובה לעשות הפרדה הכרתית בין האסון לבין המלחמה שבאה אחריו. העם היהודי הוא בעל זיכרון ארוך; “זכור” היא מצווה גדולה בתורה.
יש חשש שבימים אלו מכינים קמפיינים מסוג זה לקראת הבחירות, והם יתמקדו במאמצי ההשכחה. ינסו לשכנע את הציבור ש”אמנם נכון ש-7 באוקטובר היה ‘לא בסדר’, אפילו ביזיון, אבל ההתאוששות הייתה מרשימה, ובעקבותיה ההישגים הצבאיים והמדיניים”.
ובכן, הנתונים מראים שהציבור עדיין לא התאושש. נתונים מקצועיים מראים שאצל חלק מהאוכלוסייה עדיין יש תופעות של טראומה ופוסט-טראומה. ילדים ובני נוער לא למדו באופן מסודר במשך שלוש שנים, אלא בילו לילות במקלט או בממ”ד.
לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים יש עדיין עבודה רבה לעשות. מומחי בריאות הנפש יאמרו שאירוע הטראומה עדיין לא טופל עד תום ולא “נסגר” (closure). האירועים הטראומטיים עדיין לא “עובדו” במוח ובנפש, אין סגירת מעגל, ולכן אין החלמה.
שני אירועים עשויים לסייע להתגבר על הטראומה: כאשר הציבור יראה שכל מי שאחראי למה שאירע ב-7 באוקטובר התפטר, פרש, איננו עוד. ותרופה נוספת: ועדת חקירה ממלכתית, רק ממלכתית, עשויה לסייע “לסגור מעגל”. ועדה שראשה ייבחר כחוק על ידי נשיא בית המשפט העליון, והוועדה תורכב ממיטב המוחות בתחום הצבאי-מדיני.
אנשי יושרה, אמת ורחוקים מפוליטיקה. ויש כאלו. רק הם יוכלו לזכות באמון הציבור כאשר בבוא היום יספרו בדוח שלהם מה באמת קרה, ולמה ואיך, מי אחראי, וכיצד לנהוג כדי ש-7 באוקטובר ההוא יהיה האחרון.