פרשנות | המזרח התיכון במבוי סתום

לא רעדו אמות הסיפים כשהרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר חזר פעמיים על דבריו שהצבא "יקרוס לתוך עצמו עקב עומס בלתי סביר על המשרתים". אמרה כזו מפי המפקד העליון של הצבא הייתה צריכה להוציא לרחובות אזרחים ואנשי מילואים שעשו מאות ימי מילואים, בקריאה לגיוס מלא של כל החייב גיוס.

הרמטכ"ל לא פירט את דבריו, שהם כמעט מפחידים, אבל אפשר להבינם כאשר נודע, למשל, שמקטינים במחצית את מספר החיילים שמאיישים יישוב שכמעט הושמד ב-7 באוקטובר. משמעות דברי אייל זמיר: לראשונה בתולדות המדינה יש לוחמים בסוריה, בלבנון, באיו"ש, לאורך הגבולות, כולל מצרים וירדן. צה"ל חייב להתאמן, לקיים קורסים והכשרות, להתכונן למלחמה, לתקן ולחדש ציוד — מטנקים ועד מטוסים — לשפר את המודיעין. הרמטכ"ל הזה זקוק לעוד אלפי חיילים טובים.

למרבה הצער, לא נראה באופק מצב שבו יתמלא בקו"ם באלפי מלש"בים שעד כה לא התגייסו. כלומר, בנושא חיוני זה אנו תקועים.

בזירה המזרח-תיכונית משחקות כמה קבוצות שחקנים: שתי מדינות דמוקרטיות — ארה"ב וישראל — איראן השיעית, ושני ארגוני הטרור חיזבאללה וחמאס. קצת יותר רחוק — מדינות המפרץ, מצרים וטורקיה, פקיסטן, ורחוק-רחוק רוסיה וסין, שם מבקר השבוע טראמפ.

כל הגורמים האלו נתונים בסבך אינטרסים אזוריים, גלובליים ואישיים, עם שפע של סתירות פנימיות — סבך שאין איש רואה כיצד מתירים את פיתוליו. ולפיכך המצב תקוע, ובלע"ז: דיפלומטי DEADLOCK, או IMPASSE — מבוי סתום. להלן תקציר אינטרסים.

לנשיא טראמפ יש בחירות אמצע בנובמבר. לראש הממשלה בנימין נתניהו יש בחירות לכנסת השנה. מרוב ציוצים ואמירות לא ברור מה בדיוק רוצה טראמפ, אבל במפלגתו ובצמרת ממשלו יש מתנגדים למלחמה. מסין לא תבוא לו ישועה.

ארה"ב וישראל ממשיכות לדבוק בנוסחה "לאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני". אבל עוד לא נמצא איש ממשל או צבא שיסביר כיצד בדיוק מסלקים מאיראן את 460 ק"ג האורניום המועשר. אולי בשיטת ארכיון הגרעין בטהרן שהובא ארצה.

במלחמה על מצרי הורמוז לא ברור מי מטיל מצור על מי. אוניות עוברות, אך לא כולן — רבות כלואות בים. במקביל נאספות לכיוון המצרים אוניות מציי ארה"ב, צרפת ובריטניה, והאיראנים מאיימים בצוללות ננסיות חמושות בטורפדו.

הביטוי "לפרק מנשקו" נפוץ, אך חסר תוכן ביצועי. כולם מפרקים מנשקם את חיזבאללה וחמאס, מתנגדים לנשק גרעיני בידי איראן — אבל עד כה לא שמענו מומחה אחד שיפרט כיצד "מפרקים מנשקם" את חמאס וחיזבאללה. איך עושים את זה? האם מבקשים מהם בנימוס למסור את הנשק, או שמחדשים את המלחמות בעזה, בלבנון ובאיראן? גם כאן יש אי-הסכמות: ישראל מעוניינת להמשיך במלחמה כדי לבצע את המשימות האלו, בעוד נשיא ארה"ב מהסס, לא שש אלי קרב, ומעדיף "לעשות עסקה".

מסקנה: המצב תקוע. האורניום נמצא ברשות איראן. משמרות המהפכה יותר קיצוניים ואנטי-ישראליים מקודמיהם. המנהיג העליון היורש נעלם-נפקד. חמאס בעזה מתחזק בשליטה אזרחית ובגיוס חברים ונשק. נראה שהממשל בוושינגטון קצת שכח מעזה.

בלבנון — האם השמדנו או לא השמדנו את חיזבאללה? תושבי הצפון חיים בפחד מכטב"מים ומרחפני סיב אופטי שעושים שמות בחיילים. נשיא לבנון מעז לדבר בפירוש על רצון לדבר עם ישראל, אך לא מעז להיפגש עם טראמפ מפחד חיזבאללה. ישראל נאלצת להגיב באש על הפרות של מה שהאמריקנים מגדירים הפסקת אש, וצה"ל כבר חצה את הליטני.

מסקנה: קיפאון, העניינים תקועים. מהצפון ועד יישובי העוטף אין רואים פתרונות, המילואים מתייצבים, והרמטכ"ל אומר שהצבא "קורס לתוך עצמו".

מה שחסר בסבך הפוליטי-אינטרסנטי הוא כמיהה לביטוי כמעט גס — אופק מדיני. לנסות פתרונות דיפלומטיים נועזים, חדשניים. כמו תרחיש דמיוני של יוזמה ישראלית של ראש הממשלה להתעקש ולהיפגש עם נשיא לבנון, לעשות מעשי סאדאת ובגין. להיפגש ולדבר ללא פחד וללא מורא — בביירות, בירושלים או בפריז.

או — יוזמה של נשיא ארה"ב לכנס ראשי מדינות חותמות הסכמי אברהם, מצרים וירדן, כדי ליזום הקמת כוח צבאי בינלאומי (אינדונזיה? הפיליפינים?) שיתפרס בעזה ובגבול ישראל-לבנון, עם סמכויות למנוע מחיזבאללה בכוח להתקרב לגבול או לשגר רקטות. גבול שקט, חיים נורמליים במנרה ובקריית שמונה.

להמשיך לדבר עם האיראנים. הם מומחים בניהול מו"מ ובמשיכת זמן, וגם טראמפ יודע לעשות דילים. את האורניום המועשר אפשר להעביר לכספות בשווייץ, ובעבודה קשה ניתן להגיע לעמק השווה על לוחות זמנים. אולי יש מי בטהרן שמבינים למה כדאי להם להתפשר, לפני שטהרן תיראה כמו עזה.

זו תחזית אפשרית גם באזור המסוכסך הזה. כך היה בין ישראל למצרים וירדן, וכך היו הסכמי אברהם. מי היה מאמין שישראל מספקת היום מערכות נשק למדינה ערבית-מוסלמית? צריך להתעקש ולא לוותר. היו באזור בגין, סאדאת ורבין — רצון עז ומנהיגים חזקים, אמיצים ונועזים, שנהנים מגיבוי ומתמיכת הציבור שלהם. דרושים, סליחה על הביטוי — רודפי שלום.