פרשנות | הניצחון כבר לא נראה כמו פעם — וישראל עדיין חושבת במונחים של מלחמות ישנות

בכל פעם שישראל נכנסת למערכה רחבה, חוזרות אותן ציפיות מוכרות: מלחמה קצרה, יוזמה התקפית, העברת הלחימה לשטח האויב והכרעה ברורה. אלא שבפועל, פעם אחר פעם, הציבור הישראלי מגלה שהמציאות רחוקה מאוד מהדימוי הזה. היעדים אינם מושגים במהירות, הסיום אינו חד, והתחושה שמתקבלת היא של מערכה מתמשכת, מעורפלת ולעיתים גם מתסכלת.

הסיבה המרכזית לפער הזה נעוצה בכך שהשיח הישראלי על ניצחון עדיין נשען על מושגים שעוצבו במלחמות העבר — מבצעים ומערכות שהתנהלו מול מדינות וצבאות סדירים. במלחמות האלה היו קווי חזית ברורים, הנהגות מדינתיות מסודרות, מנגנוני קבלת החלטות מוכרים, ולעיתים גם כללים מוסכמים של משחק. בסיום הלחימה היה קל יחסית להצביע על מנצח ועל מפסיד.

אבל המלחמה המודרנית כבר נראית אחרת לגמרי.

 לא מדינה מול מדינה — אלא מדינה מול "צבא טרור"

העימותים המרכזיים של ישראל בעשורים האחרונים אינם מתנהלים מול צבאות סדירים במובן הקלאסי. חמאס, חיזבאללה ודומיהם אינם רק ארגוני טרור במובן הישן של המונח; הם פועלים כמעין "צבאות טרור" — מסגרות צבאיות למחצה, עם כוח אדם רחב, אמצעי לחימה מתקדמים, יכולות פיקוד ושליטה, מודיעין, יחידות ייעודיות ותשתיות מבצעיות מורכבות.

אלה אינם עוד ארגונים קטנים ומבוזרים בלבד. הם משלבים בין לוחמת גרילה לבין יכולות אש, תמרון, התבססות בשטח בנוי, שימוש נרחב באוכלוסייה אזרחית כמגן, והפעלה מתוחכמת של מערכי תודעה. במקרים מסוימים, הם אף מצוידים באמצעים שחלק מצבאות המערב אינם מחזיקים בהיקף דומה.

מול אויב כזה, ההנחה שניתן "לגמור את הסיפור" במהירות באמצעות נוסחאות עבר פשוט אינה עומדת במבחן המציאות.

 הא-סימטריה השתנתה — ועמה גם כללי ההכרעה

המושג "מלחמה א-סימטרית" דורש עדכון. אין מדובר עוד רק בפער בין צבא גדול לארגון קטן. כיום מדובר במאבק בין מדינה ריבונית לבין שחקן לא-מדינתי, שמנצל דווקא את נחיתותו הפורמלית כדי לייצר יתרון תודעתי.

זהו לב העניין: ארגון הטרור אינו חייב לנצח צבאית כדי לטעון להצלחה. די לו לשרוד, להמשיך לירות, לשמר תמונת עמידה, ולחזק נרטיב של "התנגדות". מבחינתו, עצם העובדה שלא הוכרע באופן מוחלט כבר יכולה להימכר כהישג. מבחינת דעת הקהל באזור — ולעיתים גם בעולם — זו עלולה להיתפס כהוכחה לכך שמדינה חזקה לא הצליחה לכפות תוצאה חד-משמעית.

כאן בדיוק נולדת הבעיה הישראלית: כאשר צד אחד מודד ניצחון לפי השמדת האויב, והצד השני מסתפק בעצם ההישרדות, נוצר פער עמוק בין הציפיות לבין מה שבפועל אפשר להשיג.

 הניצחון אינו השמדת האויב — אלא השגת מטרות המלחמה

במציאות הזו, השאלה החשובה ביותר איננה אם הושגה "הכרעה" במובן ההיסטורי, אלא אם הושגו מטרות המלחמה שהוגדרו מראש. זהו ההבדל בין תודעת תסכול לבין תודעת הישג.

אם הדרג המדיני יוצא למלחמה בלי לנסח לציבור, למערכת הביטחון ולעולם מהו היעד המדויק, מהו קו הסיום, ומה ייחשב הצלחה — כמעט בלתי אפשרי לייצר תודעת ניצחון גם אם נרשמים הישגים מבצעיים מרשימים. לעומת זאת, כאשר המטרות ברורות, מדידות וברות השגה, ניתן לבחון את המערכה באופן מפוכח: האם הוסרה יכולת מסוימת, האם הושגה הרתעה, האם נדחתה סכנה, האם שונתה המציאות הביטחונית.

במילים אחרות, במלחמה מודרנית הניצחון אינו בהכרח תמונת כניעה; הוא יכול להיות השגת יעד אסטרטגי מוגדר, כזה שהציבור מבין, האויב מרגיש, והמערכת המדינית יודעת להסביר.

 הקרב האמיתי אינו רק בשטח — אלא גם בתודעה

אחת מנקודות העיוורון המרכזיות בשיח הביטחוני היא הזירה התודעתית. בעידן הרשתות החברתיות, התקשורת המיידית והקמפיינים הגלובליים, התמונה הציבורית של המלחמה חשובה כמעט כמו הישגיה המבצעיים.

ציבור שאינו מבין מה היו מטרות המערכה, או שאינו מזהה כיצד הושגו, יתקשה לחוש ניצחון גם אם הצבא פעל ביעילות רבה. מנגד, ארגוני טרור מבינים היטב את כוחה של התודעה: הם בונים נרטיב, ממסגרים הישרדות כהצלחה, ומתרגמים כל תמונת הרס או כל עיכוב מדיני לנכס תעמולתי.

לכן, זירת התודעה אינה תוספת למלחמה — היא חלק מהמלחמה עצמה. מדינה שאינה נערכת אליה מראש, עלולה להפסיד בקרב על המשמעות גם כשהיא גוברת בשדה הקרב.

 השורה התחתונה

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך לדבר על ניצחון במונחים של 1967, כאשר האיומים של 2026 פועלים לפי היגיון אחר לגמרי. מול צבאות טרור, ניצחון אינו אירוע סמלי אחד, אלא תוצאה מצטברת של הגדרת יעדים נכונה, ביצוע צבאי אפקטיבי, וניהול תודעתי עקבי.

כל עוד הפוליטיקה והציבור ימשיכו לצפות ל"הכרעה" בנוסח המלחמות הקלאסיות, וכל עוד הדרג המנהיג לא יגדיר מראש מהו הישג ריאלי, תחושת ההחמצה תחזור על עצמה. לא משום שישראל אינה יודעת להילחם — אלא משום שהיא עדיין מתקשה להגדיר, לעצמה ולציבור, איך בכלל נראה ניצחון במלחמה המודרנית.