פרשנות | מעצמאות של קיום לעצמאות של עמידות: המבחן הישראלי החדש

ביום העצמאות אנחנו נוטים לחזור אל 1948: אל הדגל, ההכרזה, הריבונות והמלחמה על עצם הקיום. אבל ב-2026 האתגר רחב יותר. עצמאות אינה רק עצם הקיום, אלא היכולת לשמור על מדינה מתפקדת, שממשיכה לפעול, לייצר ולהילחם גם תחת לחץ, שחיקה ומערכה ממושכת.

בכל תקופה מבחן העצמאות היה אחר. ב-1948 ישראל נדרשה להקים מדינה ולהגן על עצם קיומה. ב-1967 המבחן היה זיהוי בזמן של ההיערכות למלחמה ופעולה מהירה. ב-1973 התברר שעוצמה צבאית אינה מבטלת הפתעה. ב-1993 הסכמי אוסלו ניסו לשנות את הסכסוך דרך מהלך מדיני, אך גם פתחו עידן חדש של מורכבות ביטחונית בזירה הפלסטינית.

ב-2006 מלחמת לבנון השנייה חשפה את איום הרקטות ואת מגבלות הכוח מול ארגון לא-מדינתי. מ-2008 ואילך הגיעו שוב ושוב סבבי לחימה מול חמאס, לצד הסתמכות גוברת על "כיפת ברזל". בכל שלב התאימה עצמה ישראל לאיום אחר. אבל בשנים האחרונות התברר שהשאלה אינה רק איך פוגעים באויב, אלא איך מחזיקים מדינה כשהמערכה מתארכת. הלחימה הישירה מול איראן ב-2026 חידדה את הלקח הזה: גם אויב רחוק יכול לפגוע בעורף, לשבש שגרה ולבחון לא רק את הצבא, אלא את היכולת של מדינה שלמה להחזיק מעמד.

זה ההבדל המרכזי בין תפיסת העצמאות של העשורים הראשונים לבין זו שנדרשת היום. בעבר הדגש היה על הישרדות; היום הדגש הוא על עמידות. מדינה יכולה להחזיק חיל אוויר חזק, מודיעין איכותי וטכנולוגיה מתקדמת, ובכל זאת להיות פגיעה. הסיבה פשוטה: מלחמה ארוכה אינה בוחנת רק את החזית. היא בוחנת גם את המילואים, את התעשייה, את המלאים, את התחבורה, את בתי החולים, את העורף ואת היכולת של החברה להמשיך לתפקד תחת לחץ.

במשך שנים היה לישראל יתרון ברור בתחומי המודיעין, הסיכול וההגנה. זהו יתרון חשוב, אך הוא גם יצר אשליה מסוימת: שאפשר לנהל את האיום במקום לפתור אותו; לדחות, להכיל, לקנות זמן. השבעה באוקטובר הוכיח את מגבלות התפיסה הזאת – לא רק בגלל עצם החדירה והטבח, אלא משום שנחשף פער עמוק בין עוצמה צבאית נקודתית לבין מוכנות מערכתית רחבה.

זה בדיוק הדיון שצריך לעמוד במרכז יום העצמאות הזה. פחות סיסמאות, יותר כשירות. פחות דיבורים על עוצמה במובן המופשט, ויותר דיון בבניין כוח, בייצור, בלוגיסטיקה, ברציפות תפקודית וביכולת לשאת מערכה ממושכת בלי להישחק מבפנים. במזרח התיכון של 2026, עצמאות אינה נבחנת רק ביכולת לצאת למבצע או לנצח בקרב; היא נבחנת בשאלה אם ישראל יכולה לעמוד בחודשים ארוכים של לחימה בלי שהמשק, החברה והצבא ייחלשו יחדיו.

הנקודה הזאת חשובה גם ברמה המדינית. לישראל יש בעלי ברית חשובים, ובראשם ארצות הברית. אך מדינה עצמאית אינה יכולה לבסס את תפיסת הביטחון שלה על ההנחה שתמיד יהיה מי שיספק את מה שחסר, ייתן גיבוי מלא או ירחיב את מרחב הפעולה בכל רגע. שותפות אסטרטגית היא נכס; תלות אסטרטגית היא חולשה.

ובכל זאת, יש גם בסיס לאופטימיות. ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת ללמוד ממשברים קשים. אחרי 1973 היא לא הסתפקה בתחקיר, אלא שינתה תפיסות עבודה, חיזקה את המוכנות, שיפרה את המודיעין ואת הכשירות, ובנתה מחדש את האמון ביכולת המערכת לתקן. גם אחרי גלי הטרור של האינתיפאדה השנייה היא התאימה את דפוסי הפעולה שלה, חיזקה את השילוב בין מודיעין למבצעים ופיתחה מענה הדוק לאיום מתמשך. זו אולי אחת מנקודות החוזק העמוקות ביותר של ישראל: לא היעדר טעויות, אלא היכולת ללמוד מהן ולתקן בזמן.

לכן, ביום העצמאות ה-78 צריך לומר דבר פשוט: עצמאות ישראלית כבר אינה נמדדת רק בשאלה אם יש לנו מדינה – את זה הוכחנו מזמן. היא נמדדת בשאלה אם המדינה הזאת בנויה לעמוד במבחנים של התקופה. אם ישראל תדע לחבר בין עוצמה צבאית, עורף חזק, תעשייה מתפקדת והנהגה שמבינה שמלחמות העתיד יהיו ארוכות ושוחקות יותר, היא לא רק תשמור על עצמאותה; היא גם תוכיח שעצמאות אינה רק הישג היסטורי, אלא יכולת ממשית לעמוד במבחני ההווה.

מיי שלו היא דוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה והרצאותיה עוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני, והיא חברה בפורום דבורה – נשים במדיניות חוץ וביטחון