פרשנות | יחסי ישראל-צרפת: בין תשוקה היסטורית למציאות מורכבת

היום, בתקופה האחרונה בפרט ומאז טבח השבעה באוקטובר בכלל, אנו צופים במערכת יחסים עכורה בין ישראל וצרפת; נדמה כי כמעט בכל יום נוספת עוד לבנה בתהליך ההידרדרות של יחסי שתי המדינות. אולם היו גם ימים אחרים. צרפת הייתה המדינה הכמעט יחידה שעזרה לישראל שבדרך ובשנותיה הראשונות.

עוד בטרם קמה המדינה, מרבית אוניות המעפילים של שורדי השואה יצאו מנמלי צרפת לפלשתינה (א"י) – מלה סיוטה ומפור-דה-בוק – כאשר המפורסמת שבהן הייתה ה"אקסודוס". באותה עת, המשטרה והרשויות המקומיות הצרפתיות עצמו עין ואף סייעו למאמץ. בסיומה של מלחמת העולם השנייה שכנו בפריז כל התנועות הציוניות ונציגיהן, כולל דוד בן גוריון שהעתיק את מושבו מלונדון לבירה הצרפתית. נציגי ההגנה, האצ"ל והלח"י נעזרו בשירותים החשאיים הצרפתיים באופן קבוע.

מה שייחד את יחסי ישראל–צרפת בשנותיה הראשונות של המדינה הוא חריגתם מהמסגרת המקובלת בין מדינות; המרכיב העיקרי שלהם היה תשוקה, וזכר השואה היווה נדבך מרכזי במערכת יחסים ייחודית זו. בשנים אלו אמנם היו לשתי המדינות אינטרסים שלא תמיד היו זהים, אולם יש להביא בחשבון את יחסי הידידות הכנים והקשרים האישיים שנרקמו בין יחידים.

התקופה הוגדרה בפי רבים כ"ירח דבש", אם כי קיימת מחלוקת לגבי השנים המדויקות שכללה. מחקרי מעלה כי ירח הדבש החל בתחילת שנות החמישים עם משלוחי נשק וציוד מצרפת. בשלב זה כבר נטוו קשרים אישיים ענפים בדרגים הפוליטיים והצבאיים הגבוהים. המשלחת הצבאית הישראלית הראשונה הגיעה לפריז כבר בשנת 1950, ובהמשך הקשרים רק התהדקו: אנשי צבא ישראלים ביקרו במתקנים צבאיים, למדו באקדמיות הצרפתיות ושירותי המודיעין קיימו שיתופי פעולה פוריים.

שיאו של ירח הדבש היה במבצע קדש ומיד לאחריו. אפילו לאחר שהוכרז האמברגו ערב מלחמת ששת הימים, יחסי הגומלין לא פסקו לחלוטין. השבר האמיתי חל לדעתי בתחילת שנות השבעים, בעקבות פרשיית ספינות שרבורג ובחירתו של ז'יסקר ד'אסטן לנשיאות.

שיא הקשר בין הממשלות נרשם תחת הממשלה הסוציאליסטית של גי מולה, שכללה ידידים מושבעים של ישראל כגון שר הביטחון בורז'ס-מונורי (ומנכ"ל משרדו אבל תומאס) ושר החוץ כריסטיאן פינו. שיתוף הפעולה הגיע לשיאו במהלך מבצע קדש ב-1956, וכתוצאה ממנו – על פי מקורות זרים – סייעה צרפת לישראל בהקמת הכור בדימונה. (לפי אבל תומאס ושמעון פרס, לפרס אף היה משרד משלו בתוך משרד ההגנה הצרפתי).

חילופי המשלחות ונוכחות קצינים ישראלים בבתי הספר הצבאיים בצרפת נראו כמעט מיד לאחר הקמת המדינה. נוצרו חברויות שתרמו רבות לקשר המדיני, דוגמת עוזי נרקיס, שהיה לימים נספח צה"ל בצרפת, ואלן דה בואסייה, שהפך לחתנו של שארל דה גול. ראויים לציון גם יובל נאמן, יצחק בר-און, מוקה לימון ורבים אחרים.

החברויות הללו היו אותנטיות למרות ניגודי האינטרסים המדיניים לעיתים. אלן דה בואסייה סיפר לי בעבר על חברו הישראלי שהביא בירה לחבריו הצרפתים באמצע תרגיל צבאי לילי במדבר – היה זה יצחק רבין. דה בואסייה העיד כי רבין ועוזי נרקיס היו שניים מחבריו הקרובים ביותר.

בנוסף לקשרים באקדמיות הצבאיות, בכירים כיצחק רבין ומוטי הוד התארחו באלג'יריה הצרפתית יותר מפעם אחת בהזמנת המערכת הצבאית הצרפתית. כמו כן, אנשי צבא ישראלים התארחו בהודו-סין הצרפתית כדי ללמוד שיטות לחימה. עסקאות צבאיות רבות, בהן בניית ספינות הטילים בשרבורג, נולדו בזכות קשרים אלו – ביוזמת דמויות כמו מוקה לימון, ראש משלחת הרכש, והאדמירל בלוך. ספינות אלו עמדו מאוחר יותר במרכז הלחימה במלחמת יום הכיפורים.

בשנותיה הראשונות של המדינה, במצעדי יום העצמאות, ניתן היה לראות בשורות הראשונות לצד מנהיגי ישראל וראשי הצבא גם אישים צרפתים רמי דרג. שמעון פרס, המנכ"ל הצעיר והנמרץ של משרד הביטחון, נחשב לאדריכל הקשרים הללו; לאחר שהתאכזב מהסירוב האמריקאי לספק נשק לישראל הצעירה, הוא פנה לצרפת ומצא בה שותפה אסטרטגית.

ב-77 שנות יחסים ידעו המדינות עליות ומורדות, תקופות של פריחה ותקופות של צינון. אולם גם היום, למרות המחלוקות המדיניות, מתקיים שיתוף פעולה ענף בתחומי התרבות, הקולנוע, הסייבר והביטחון. צרפת וישראל נותרו שתי מדינות ידידות, שגם אם אינן רואות עין בעין סוגיות מסוימות, קשורות זו בזו בעבותות היסטוריים.

הכותבת היא מומחית ליחסי ישראל צרפת וחברת פורום דבורה