רעיון ישן, בעיה חדשה: האם ניתן לעקוף את מצר הורמוז עם חציבה באמצעות פיצוץ גרעיני?

כריסטין קיינר משמשת יו”ר המחלקה למדע, לטכנולוגיה ולחברה במכון רוצ’סטר לטכנולוגיה במדינת ניו יורק. היא דוקטור להיסטוריה של המדע, הרפואה והטכנולוגיה, והמחקר שלה מתמקד בתפקיד המדענים בפוליטיקה סביבתית.

באתר theconversation.com פורסם (02/04/2026) מאמר פרי עטה, העוסק ברעיון יוצא דופן מתקופת המלחמה הקרה: שימוש בפיצוצים גרעיניים למטרות אזרחיות, ובמיוחד חציבת תעלות ענק.

כותבת המאמר בוחנת כיצד רעיונות אלו נולדו בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60, וכיצד הם מהדהדים גם בדיונים עכשוויים, כמו האפשרות לעקוף את מצר הורמוז במקרה של איום איראני.

הדיון המחודש בנושא התעורר בעקבות פרסום (15/03/2026) ברשתות החברתיות של יו”ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ’, שהתייחס ברמיזה סאטירית לרעיון לחצוב תעלה חדשה שתעקוף את מצר הורמוז באמצעות נשק גרעיני. אף שהדברים נאמרו בהקשר הומוריסטי, הם נשענים על היסטוריה אמיתית של תוכניות אמריקאיות שבחנו שימושים “שלווים” באנרגיה גרעינית. אגב, גינגריץ’ השיק את הקריירה הפוליטית שלו לאחר קריירה כפרופסור להיסטוריה וללימודי סביבה.

שורשי הרעיון חוזרים למשבר סואץ בשנת 1956, כאשר מצרים הלאימה את תעלת סואץ והגבילה את המעבר בה. חסימת התעלה הובילה לעלייה במחירי הנפט והסחורות באירופה והדגישה את התלות בנתיבי שיט אסטרטגיים. בתגובה, מדענים בארצות הברית החלו לחשוב על חלופות, כולל חציבת תעלות חדשות באזורים אחרים בעולם.

אחד התומכים הבולטים ברעיון היה הפיזיקאי אדוארד טלר, ממפתחי פצצת המימן. טלר ועמיתיו במעבדת לורנס ליברמור קידמו את חזון “אטומים לשלום”, יוזמה של ממשל אייזנהאואר שנועדה להציג את האנרגיה הגרעינית ככלי חיובי לפיתוח אזרחי. במסגרת זו הם הציעו להשתמש בפיצוצים גרעיניים כדי לבצע עבודות עפר בקנה מידה עצום: חפירת תעלות, בניית נמלים ואפילו הפקת משאבים טבעיים.

הרעיון נשען על ההנחה שפיצוצים גרעיניים יכולים להיות יעילים וזולים יותר משיטות הנדסיות מסורתיות. תומכי התוכנית טענו כי ניתן יהיה לשלוט בהשפעות הרדיואקטיביות ולמזער נזקים סביבתיים. הם דמיינו עולם שבו טכנולוגיה גרעינית משמשת לא רק ללחימה, אלא גם לפיתוח תשתיות גלובליות.

אחת ההצעות הראשונות הייתה ליצור נמל חדש באלסקה באמצעות פיצוץ סדרת פצצות תרמו-גרעיניות. תוכנית זו עוררה התנגדות ציבורית חריפה והובילה למחקרים סביבתיים ראשוניים שבחנו את השפעת הקרינה על מערכות אקולוגיות ארקטיות. למרות הביקורת, הרעיון לא נזנח אלא הורחב לפרויקטים שאפתניים יותר.

במקביל, ארצות הברית בחנה את האפשרות לבנות תעלה חדשה בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, שתשלים או תחליף את תעלת פנמה. החשש היה שהתעלה הקיימת אינה מתאימה לכלי שיט מודרניים גדולים ושמערכת הסכרים שלה מורכבת ויקרה לתחזוקה. תעלה בגובה פני הים נראתה כפתרון אידיאלי.

בשנות ה-60, לאחר מתיחות פוליטית בפנמה, הוקמה ועדה אמריקאית מיוחדת לבחינת נתיבים אפשריים לתעלה חדשה. הוועדה התמקדה בשני אזורים: מזרח פנמה ומערב קולומביה. אחד הנתיבים עבר דרך אזור דריאן, אזור הררי ומיוער, מה שהפך את החפירה לאתגר הנדסי עצום.

כדי להתגבר על הקושי, הציעו המהנדסים להשתמש בכ-300 פיצוצים גרעיניים לאורך התוואי. עוצמתם הכוללת הוערכה כשוות ערך ליותר מ-160 מיליון טון TNT — עוצמה גדולה בהרבה מרוב הניסויים הגרעיניים שנערכו עד אז. לשם השוואה, הפצצה החזקה ביותר שנוסתה אי פעם, “צאר בומבה” הסובייטית, הייתה בעוצמה של כ-50 מיליון טון TNT.

השלכות הפרויקט היו דרמטיות לא רק מבחינה טכנית אלא גם אנושית. כ-30,000 בני אדם היו צפויים להתפנות מבתיהם, רבים מהם אוכלוסיות ילידיות. למרות זאת, הוועדה סברה כי ניתן יהיה להתגבר על ההתנגדות באמצעות הסברה, פיצויים ודיפלומטיה.

עם זאת, מדענים החלו להתריע מפני השלכות סביבתיות חמורות. אחת הסכנות המרכזיות הייתה ערבוב בין מערכות אקולוגיות של האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שעלול לגרום לחדירת מינים פולשים ולשיבוש מערכות טבעיות שהתפתחו בנפרד במשך מיליוני שנים.

בסופו של דבר, התוכנית לא יצאה לפועל. הסיבות לכך היו מגוונות: מגבלות בינלאומיות על ניסויים גרעיניים, עלויות עצומות והקשר למלחמת וייטנאם שהכבידה על התקציב האמריקאי. בנוסף, מחקרים גיאולוגיים הראו כי תנאי הקרקע באזור דריאן אינם מתאימים לפיצוצים גרעיניים יעילים.

למרות ביטול הפרויקט, המחקרים שנערכו במסגרתו תרמו רבות להבנת הסביבה הטבעית והאנושית של האזור. באופן אירוני, ניסיון לקדם פרויקט גרעיני מסוכן הוביל להעמקת הידע המדעי ולמודעות סביבתית גבוהה יותר.

הכותבת מסכמת כי רעיונות לשימושים אזרחיים באנרגיה גרעינית משקפים תקופה שבה האמונה בקדמה טכנולוגית הייתה כמעט בלתי מוגבלת. אף שהיום רעיונות כאלה נראים קיצוניים ואף מסוכנים, הם מדגישים כיצד מדע, פוליטיקה וביטחון לאומי משתלבים זה בזה ולעיתים מובילים להצעות נועזות במיוחד.

המידע מתוך פרסומים שהופיעו בקבוצות ה-LinkedIn שאני מנהל: Explosives / Blasting (Energetic Materials) OSH ו-Fireworks and Pyrotechnics OSH.