פרשנות | הבטן הרכה של הצי האמריקאי: מוקשים במצר הורמוז חושפים פער קריטי

העימות בין ארצות הברית לאיראן הועצם מאוד בעקבות פעולותיה של טהראן לסגירת מיצרי הורמוז לשיט, אשר כללו העלאת השערה כי נתיבי השיט מוקשו. פעולה זו תפסה את הצי האמריקאי בנקודת מעבר קריטית, וחשפה פער מבצעי שעלול לפגוע בהמשך הפעילות הימית באזור. 

מוקשים ימיים, שהומצאו לפני מאתיים שנה, שוכללו במרוצת השנים לכלי נשק הגנתי רב עוצמה. בעקבות השתכללות זו, גם הטכנולוגיות לגילוי ונטרול המוקשים התפתחו, עד שהתקבעו על מתאר של ספינה עשויית גוף עץ, המצוידת בסנסורים אקוסטיים וברובוטים תת-מימיים נשלטים מרחוק שתפקידם לפוצץ את המוקשים ממרחק בטוח.

במשך עשורים הסתמך צי ארה"ב על שולות המוקשים מסדרת Avenger – ספינות בעלות גוף עץ שנועדו לנקות מוקשים מבלי להפעיל מרעומים מגנטיים – כדי לאבטח נתיבי מים חיוניים כמו המפרץ הפרסי. אולם, בסוף 2025 ותחילת 2026, כחלק מצמצום מתוכנן מראש, העבירה ארה"ב את נכסיה הוותיקים הללו מהמזרח התיכון, תוך הפניית קשב לזירת האוקיינוס השקט (הפסיפיק) ולפעולות ימיות מבוזרות, והעבירה את ספינות ה-Avenger האחרונות שהוצבו במפרץ למלזיה. 

אנליסטים ביטחוניים הדגישו כי תזמון המהלך היה שנוי מאוד במחלוקת. ארה"ב למעשה "גרטה" או העבירה את פלטפורמות שליית המוקשים המאוישות והייעודיות שלה חודשים ספורים בלבד לפני שאיראן מיקשה את מצר הורמוז. מהלך זה יצר חלון זמן מסוכן שבו המערכות הישנות נעלמו, אך המחליפות עתירות הטכנולוגיה שלהן עדיין לא היו מבצעיות במלואן ובקנה מידה רחב באזור.

המעבר לטכנולוגיה בלתי מאוישת והאתגרים

תורת הלחימה הנוכחית של צי ארה"ב בתחום שליית המוקשים בנויה על הפילוסופיה של "הוצאת האדם משדה המוקשים". במקום לסכן צוותים של 80 איש על שולות מוקשים איטיות, הצי עבר למערכות מודולריות מבוססות כלים בלתי מאוישים, הנפרסות בעיקר מספינות לחימת חופיות (דגם LCS) או כלי שיט מזדמנים אחרים. 

מערכות אלו כוללות את ה-Knifefish UUV, כלי תת-ימי בלתי מאויש דמוי טורפדו המשתמש בסונאר סינתטי מתקדם בתדר נמוך כדי לאתר ולסווג מוקשים קבורים ומוקשי קרקעית שסונארים מסורתיים עלולים לפספס. מערכת נוספת היא "מערכת טיהור השפעה בלתי מאוישת" (UISS), כלי שיט עילי נשלט מרחוק וחצי-אוטונומי המחקה את החתימות האקוסטיות והמגנטיות של ספינות מלחמה גדולות, ונועד להפעיל בבטחה "מוקשים חכמים" ממרחק בטוח.

אף שטכנולוגיות אלו מהוות קפיצת מדרגה עצומה בבטיחות וביכולות הגילוי שלהן, אירועים אחרונים הראו כי פריסה נרחבת של מערכות אלו, שילובן בסביבות לחימה בלחץ גבוה, ותחזוקתן ללא "ספינות אם" ייעודיות נותרו משוכה לוגיסטית משמעותית.

שיתוף פעולה בינלאומי: גשר על הפער המבצעי

כאשר יכולות שליית המוקשים המאוישות של ארה"ב מתוחות עד הקצה או אינן זמינות באזור, בעלות הברית הבינלאומיות הפכו לחיוניות בשמירה על זרימת המסחר העולמי דרך מצר הורמוז. הצי המלכותי הבריטי, לדוגמה, החזיר את שולת המוקשים שהייתה פרוסה במפרץ הפרסי במשך עשרות שנים. כדי לגשר על הפער המבצעי, בריטניה אימצה טקטיקה פרגמטית של פריסה מהירה: 

היא מזוודת את אוניית העזר RFA Lyme Bay בערכות מודולריות של כלי שיט בלתי מאוישים לציד מוקשים, ושוקלת שימוש בכלי תובלה אזרחיים לחלוטין לנשיאת יכולות נגד מוקשים אל תוך המפרץ. גם בלגיה, המוכרת כמובילה עולמית בלוחמת מוקשים, הביעה נכונות לפרוס באזור את ציידות המוקשים החדישות ביותר שלה מסדרת City, שתוכננו במיוחד לפעול כמרכזי פיקוד מנגד עבור מערך עצום של כלים בלתי מאוישים. בנוסף, יפן, שיש לה צי שולות מוקשים מצויד ומאומן, שוקלת אף היא לשלוח אותו למפרץ לסייע.

משבר מצר הורמוז של שנת 2026 משמש כמבחן מאמץ נוקב עבור תורת הלחימה הימית המודרנית. הוא הוכיח שבעוד שמערכות בלתי מאוישות הן ללא ספק העתיד של לוחמת המוקשים – שכן הן מפחיתות באופן דרסטי את הסיכון לחיי אדם – שלב המעבר הותיר את ארה"ב תלויה באופן זמני בבעלות בריתה למילוי הפערים. הפינוי המוצלח של המצר יהיה תלוי בסופו של דבר לא בספינה בודדת או בצי יחיד, אלא בשיתוף פעולה בין ציים ובין כלים בשלל טכנולוגיות ומתארים.