פרשנות | ההוויכוח הבוער: האם עונש מוות למחבלים יביא ביטחון, או יבודד את ישראל מהעולם?

הדיון בעונש מוות למחבלים אינו דיון תיאורטי. הוא נוגע בליבה של המציאות הישראלית, מציאות שבה טרור איננו אירוע חריג, אלא איום מתמשך. מכאן גם מובנת האינטואיציה הציבורית והמערכתית לחפש כלים נוספים, חדים יותר, שיחזקו הרתעה ויבטאו צדק.

צריך להישיר מבט ולומר כי ישראל מתמודדת עם טרור בהיקף ובמאפיינים שאינם דומים לרוב מדינות המערב. ארגונים, אידאולוגיה, נכונות להקרבה, ולעיתים גם תמיכה סביבתית, כל אלה יוצרים מציאות מורכבת, שמצריכה ומצדיקה שימוש בכלים רחבים ומשמעותיים למיגור האיום. בתוך ההקשר הזה, עונש מוות מוצג ככלי נוסף בארגז הכלים. משום שמדובר בהחלטה בעלת משמעות עמוקה, ראוי לבחון אותה לא רק דרך הפריזמה הביטחונית המיידית, אלא גם דרך ההשלכות הרחבות - המדינתיות, הכלכליות, החברתיות והבינלאומיות.

ראשית, שאלת ההרתעה. למרות האינטואיציה הברורה, הספרות המחקרית איננה מספקת בסיס מוצק לכך שעונש מוות מרתיע יותר ממאסר עולם, ובוודאי לא בהקשר של טרור, שבו לעיתים עצם המוות אינו נתפס כעונש. אין בכך כדי לשלול לחלוטין את האפשרות להשפעה הרתעתית, אך כן כדאי להדגיש את חוסר הוודאות.

שנית, הממד הבינלאומי. בעולם המערבי המפותח, המגמה ברורה והיא ביטול עונש המוות. האיחוד האירופי ומדינות רבות אחרות רואות בכך רכיב יסודי בתפיסת זכויות האדם. ישראל מאפשרת עונש מוות במקרים חריגים, אך בפועל כמעט ואינה משתמשת בו כאשר ההוצאה להורג היחידה שבוצעה מאז הקמת המדינה הייתה של אדולף אייכמן בשנת 1962.

הכלה ושימוש בעונש מוות בהקשר של טרור, ככל שהחוק יאושר במתכונתו בקריאה שניה ושלישית, צפויים להזיז את ישראל ממיקום זה. לא בהכרח לבידוד, אך בהחלט למיקום שונה בתוך המרחב המערבי. לשינוי כזה יש השלכות דיפלומטיות, בדמות לחץ וביקורת; משפטיות, בהקשרים של הסגרות ושיתופי פעולה; כלכליות, דרך שיקולי ESG, תפיסות סיכון ומוניטין; וגם אקדמיות ומחקריות, שבהן שיתופי פעולה נשענים לעיתים על קודים אתיים ומערכות ערכים משותפות.

לצד כל אלה, יש גם ממד חברתי פנימי שאי אפשר להתעלם ממנו. הפעלת עונש מוות אינה רק כלי ענישה, אלא קביעת גבולות. היא משפיעה על האופן שבו חברה מבינה כוח, צדק וריסון ועל רף הלגיטימיות שהיא מוכנה לקבל. עצם היותו של העונש בלתי הפיך מחדד שאלות של שוויון, טעויות ואמון ציבורי — ובסופו של דבר גם את שאלת הזהות: לא רק מה מותר למדינה לעשות, אלא מה נכון שהיא תבחר לעשות.

וזו נקודה שבה נדרש האיזון. מצד אחד, הכרה בכך שיש לפעול בנחישות, להשתמש בכלים לגיטימיים, ולהבטיח שהמערכת המשפטית והביטחונית נותנת מענה אפקטיבי לטרור כאשר אין מקום לרפיון, ואין מקום להתעלם מהייחודיות הישראלית. מצד שני, הבנה שלא כל כלי הוא בהכרח נכון, גם אם הוא לגיטימי. ובמיוחד כאשר מדובר בכלי קיצוני, בלתי הפיך, בעל השלכות רחבות.

ובמכלול השיקולים הזה, אני מוצא את עצמי נוטה לעמדה ברורה. הייתי מעדיף לחיות במדינה שאינה עושה שימוש בעונש מוות ככלי ענישה שגרתי, גם בהקשרים הקשים ביותר. מדינה שמחזיקה בכוח, אך בוחרת לרסן את השימוש בו.

המסגרת החוקית הקיימת, שמותירה את עונש המוות כאפשרות חריגה וקיצונית ביותר, מספקת בעיניי את האיזון הנדרש. היא משמרת את העיקרון, אך אינה הופכת אותו לכלי שימושי במערכת. בסופו של דבר, השאלה איננה רק האם ניתן להפעיל עונש מוות. השאלה היא איזה סוג של חברה אנחנו מבקשים להיות.

מדינה נמדדת לא רק ביכולתה להפעיל כוח, אלא גם באופן שבו היא בוחרת שלא להשתמש בו. במציאות שבה ישראל נדרשת גם לביטחון וגם לשיתופי פעולה, גם לעוצמה וגם ללגיטימציה, הבחירה הזו אינה שולית. כי גם במאבק בטרור, השאלה איננה רק כיצד ננצח, אלא גם מי נהיה תוך כדי.

הכותב הינו דירקטור ופעיל חברתי, לשעבר המפקח על הבנקים