פרשנות | בין דיאלוג לעימות: השיח הישראלי בנושא איראן ולבנון לאחר חיסול לריג’אני

עלי לריג’אני, האיש החזק בטהרן שחוסל השבוע, היה איש כפול דמויות: אחד מראשי משטר הטרור השיעי והדיקטטורה, ובמקביל איש ספר, פילוסוף, מומחה לקאנט, איש אקדמיה ומחברם של ספרים בנושאי מחשבה ופילוסופיה.

למקרא פרטים ביוגרפיים של האיש אין מנוס מלתהות אם, ואולי, עם איש כזה ניתן היה להגיע לשיח, לדיאלוג, למחשבה משותפת על עתיד קשרים. אולי היה לו הסבר למהות ולעומק השנאה של המשטר האיראני לישראל וגם לארה”ב. אולי עם איש כזה, שאמון על מחשבה, על השכלה מערבית, אפשר היה לדבר.

לגבי לריג’אני מאוחר מדי. אבל מי שעוקב במשך שנים אחר המזרח התיכון חייב לשאול את עצמו את שאלת המפתח: ‘האם יש עם מי לדבר’. התשובות בציבור הישראלי נעות בין קביעה נחרצת ש’אין עם מי לדבר’, לבין המצדדים ב’אסור להפסיק לנסות, לא ייתכן שאין עם מי לדבר’.

כך לגבי כל נושא מנושאי הסכסוך. הישראלי הוא בעל תודעה פוליטית מפותחת, ומאז 7 באוקטובר הנושאים הקיומיים האלה עומדים ברומו של שיח. בבית סביב השולחן, בין חברים, במועדון הספורט, בשיח בעל פה וברשתות החברתיות. ויכוחים מגיעים לפעמים לידי רתיחה, כעס אמיתי. יש מי ש’מדברים מפוזיציה’. את שני הצדדים איש לא יזיז מדעתו, עד שמתקרב המרגיע את הרוחות. כל הוויכוחים האלה טובים ולגיטימיים. להלן הצעה למשחק ‘בעד ונגד’ בשני נושאי ליבה. 

טהרן מסרבת לפשרות

איראן: משטר מרושע שיש למוטטו בכל מחיר, לחסל את כל המנהיגים, להרוס את תעשיות הטילים ואת אתרי תכנית הגרעין. משטר שמאיים עשרות שנים להשמיד את ישראל. אין עמו שום שיח ושיג. אי אפשר להגיע לעמק שווה עם מנהיגות שיעית אכולת שנאה, רגשות נקם, המתנה שיעית הזויה למשיח מהדי, שלטון אפוף שנאה תהומית למדינת ישראל וליהודים שבה. איראן לעולם לא תוותר על נשק גרעיני, כי זו הבטחת הקיום של המשטר. לכך יש להשמיד את כל האתרים ולהרחיק מאיראן את 460 ק”ג האורניום המועשר. כל עוד המשטר הזה קיים, יש לפעול נגדו בכל העוצמה ולהפילו.

מנגד: למרות הצלחות והישגי ‘עם כלביא’ ו’שאגת הארי’, אי אפשר בחיל אוויר בלבד להכניע מדינה ענקית בת 90 מיליון תושבים. לא מחליפים משטר באמצעות מטוסי קרב. המומחים מסבירים ש-80 אחוזים ממיליוני האיראנים הם פרו-ישראלים ורק 20 אחוזים תומכים מושבעים במשטר. צריך להגיע אל המוני העם שאין בהם שנאת ישראל. השנאה היא נחלת המשטר הדתי, השיעי, הדיקטטורי. רוב האיראנים אינם זוכרים שישראל וארצם היו מדינות ידידותיות ואוהדים את ישראל.

טהרן מסרבת לפשרות בנושא הסכם גרעין, אך בכל זאת חתמה בעבר על הסכם מול ארה”ב ומדינות אירופיות. זה לא צלח, אבל זה תקדים, ועובדה שאיראנים שלחו נציגים וחתמו על הסכם. אסור להתייאש, ובשיתוף עם ארה”ב, מדינות המפרץ וגורמים עולמיים, לנסות לשכנע או לאלץ את איראן לוותר על נשק גרעיני.

לפרק את חיזבאללה

לבנון: העניינים בלבנון לא יירגעו עד שישראל תחסל את חיזבאללה. אסור להשאיר ברובע דאחייה אבן על אבן. ממשלת לבנון היא האחראית לביטחון בארצה, ויש לדרוש ממנה לפרק את חיזבאללה מנשקו. יש לשקול תקיפת מטרות שלטון בביירות. יש נמל תעופה בינלאומי, יש נמל מים גדול, יש אנרגיה וחשמל. עד שממשלת לבנון תתחיל להילחם ברצינות נגד ארגון טרור שבמשך עשרות שנים תוקף את ישראל ומביא הרס על המדינה המארחת אותו.

ומנגד: בל נשלה את עצמנו. ממשלת לבנון וצבאה הקטן והחלש לא יפרקו את חיזבאללה מנשקו. ממשלת לבנון חלשה, אבל חובה ליצור קשרים ולדבר עם מי שמוכנים להתחיל ליצור קשר עם ישראל. לא בכדי מינה ראש הממשלה נתניהו את השר דרמר לשליח בנושא לבנון, וראש הממשלה בביירות הביע בגלוי מוכנות לדבר עם ישראל.

רק לשילוב של ישראל, לבנון, צרפת וארה”ב יש סיכוי כלשהו להביא לשקט בזירה הצפונית של ישראל וביישובי הצפון היושבים על הגדר. אין בעם הלבנוני גילויי שנאה עמוקה לישראל. יש הסכם גז עם לבנון. בעבר אמרו שלבנון תהיה השנייה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, חובה לנסות להביא לכך שתהיה השלישית. אחרי עשורי לחימה עם מצרים וירדן נחתמו הסכמי שלום. אין סיבה שזה לא יקרה עם לבנון. עד כאן בעד ונגד.

בשני נושאי הליבה הנ”ל, איראן ולבנון, ששולחים אותו לממ”דים ולמרחבים המוגנים כל לילה, הצגנו מגוון דעות הפוכות לחלוטין שנשמעות בציבור הישראלי בכתב, בעל פה, ברחוב, בבית, בחברה, באולפנים ובערוצים. יש גם פתרונות ביניים, אבל כללית מותר להניח שהציבור חלוק בדעותיו באופן ברור בשיח הרווח.

הרב-שיח הזה חי וקיים גם בנושאים אחרים כמו יו”ש, הפלשתינים, עזה, השטחים. שלא לדבר על נושאי פנים, חברה ודת. הוויכוח מייצג שמאל וימין רב-גוניים. שמאל שהוא בעל גישה מתונה יותר, בעד ניסיונות הידברות, חיפוש תמידי אחר פרטנרים, ‘עם מי אפשר לדבר’, להגיע להסכמים ולהסכים לוויתורים. ומנגד, ימין שעמדותיו תמיד יותר נחרצות, לוחמניות, לאומיות ו/או לאומניות, תוקפניות עד קיצוניות. כל צידי המתרס רואים עצמם כמובן הפטריוטים הישראליים האמיתיים. כולם צודקים.