פרשנות | מי אמר שלישראל אין אסטרטגיה? המיתוס, המציאות, ומבצע "שאגת הארי"

מאז פרצה מלחמת איראן השנייה, או בשמה הרשמי מבצע "שאגת הארי", האולפנים ומכוני המחקר בארץ מוצפים בקינות מוכרות לעייפה: "לישראל אין אסטרטגיה", "המטרות לא ברורות", "היעדים משתנים כל בוקר מחדש". פעם מדברים על תשתיות הגרעין, פעם על תעשיית הטילים והכטב"מים, למחרת היעד הוא בסיסי הבסיג', ובסוף השבוע כבר דנים בהחלפת המשטר. הטענות הללו, שישראל היא כוח טקטי המגיב לאירועים ללא חזון מרחיב ראות, אינן חדשות. הן עולות השכם וערב, בכל פעם שהתותחים רועמים.

אך כיאה למי שבוחן את המציאות דרך משקפיים סקפטיים ונטולי אשליות, הגיע הזמן לאתגר את הקונספציה הזו ולטעון, ללא טיפה של ציניות: לישראל יש אסטרטגיה. היא אמנם אינה מנוסחת במסמך רשמי שכרוך על שולחן הממשלה, אך היא עקבית, קרה, ואכזרית למדי. אסטרטגיית-העל הזו מובילה את ישראל מזה עשורים, והיא נשענת על שלושה נדבכי ברזל: שלילה מוחלטת של יכולות השמדה במרחב כדי למנוע היווצרות "מאזן אימה" שישתק את חופש הפעולה הישראלי; שימור יתרון צבאי איכותי (QME); ואסטרטגיה של סיכול תקומה – הפיכת היריבות המרות ביותר למדינות כושלות הנעדרות שלטון מרכזי מתפקד.

הנדבך הראשון, והמוכר מכולם בתור "דוקטרינת בגין", קובע משוואה חד-משמעית: לישראל אסור לאפשר לאף מדינת אויב להחזיק ביכולת אסטרטגית שוברת שוויון או בנשק להשמדה המונית. זו אינה גחמה, אלא תנאי בסיסי לקיומו של חופש פעולה אזורי, שהופעל הלכה למעשה בהשמדת הכור בעיראק (1981) ובסוריה (2007). ההגמוניה הישראלית נשענת על הידיעה שאף גורם עוין לעולם לא יחזיק ב"תעודת ביטוח" שתרתיע את ישראל מלפעול נגדו. לישראל תמיד יהיה אינטרס עליון לשמר את ההרתעה הבלעדית המיוחסת לה באזור.

הנדבך השני משלים את הראשון: יתרון צבאי איכותי (Qualitative Military Edge). זהו עקרון יסוד המעוגן לא רק בתפיסת הביטחון הישראלית, אלא גם בחקיקה אמריקאית היסטורית. ישראל אינה מתיימרת להתחרות בעומק האסטרטגי או בכמות הלוחמים של שכנותיה. במקום זאת, היא מבטיחה עליונות טכנולוגית, מודיעינית ואווירית מוחלטת. כשיש לך פטיש מספיק משוכלל, אתה מוודא שהאויב לעולם לא יוכל להציב מולך סדן.

כאן אנו מגיעים לנדבך השלישי, המורכב והציני ביותר: ניהול כאוס וסיכול תקומה מוסדית. הטענה שישראל יוצאת במכוון "להחריב" מדינות עושה לה הנחה, או לחלופין, מייחסת לה כוחות הנדסת-אנוש מיתיים. המציאות כירורגית הרבה יותר. ישראל פועלת באופן שיטתי לעקור את היכולות האסטרטגיות של מדינות אויב, ולאחר מכן מנצלת ומשמרת את הוואקום השלטוני שנוצר כדי לוודא שלא יצמח בהן מחדש כוח ריבוני חזק שיוכל להוות איום.

מבט מפוכח על המרחב יחשוף את התבנית. סוריה, עיראק ולוב ניסו לפתח יכולות גרעיניות בעבר. כיום, מסיבות שונות (שחלקן נעוצות בהתערבות ישראלית ישירה בעקירת יכולות הליבה וחלקן בגיאופוליטיקה עולמית), שלוש המדינות הללו נחרבו והפכו לישויות כושלות. ההסתברות שסוריה או לוב ירימו מחדש תוכנית תעשייתית-צבאית מאיימת בעתיד הנראה לעין שואפת לאפס. איראן עמלה במשך שנים על בניית "טבעת אש" סביב ישראל; ישראל, בתגובה שקטה אך עקבית, יצרה סביבה "טבעת של מדינות כושלות" – בלבנון, בסוריה, ובתימן.

היכן נכנסים הסכמים מדיניים ארוכי טווח למשוואה האכזרית הזו? הם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל. ישראל מציגה למרחב דיכוטומיה ברורה: הסדרה המעקרת את האיום הקיומי, או פירוק מוסדי. מצרים וירדן השכילו להבין זאת וזכו ליציבות, מתוך ויתור על שאיפות להשמדת ישראל (והסכמה לאזורי חיץ כדוגמת סיני). הסכמי אברהם נחתמו מול מדינות שאינן מאיימות עלינו קיומית ואף חולקות איתנו אינטרסים. עם זאת, אל לנו לטעות: לו אחת מהמדינות הללו הייתה בוחרת לחצות את הסף לעבר איום קיומי, האסטרטגיה הישראלית הייתה רואה בה באופן מיידי יעד לפירוק יכולות, גם במחיר של ערעור מוחלט של יציבותה.

מכאן, שהמלחמה הנוכחית מול איראן איננה אסופה של תגובות היסטריות נטולות הקשר. מבצע "שאגת הארי" הוא יישום ישיר ומובהק של האסטרטגיה הישראלית. כשהיעדים משתנים מגרעין למשמרות המהפכה ולתעשיות צבאיות, זו אינה עדות לבלבול, אלא לפירוק שיטתי של כוח עמידתה של המדינה. ישראל מפעילה את הנדבך השני (יתרון טכנולוגי-צבאי מוחץ) על מנת להוציא לפועל את הנדבך השלישי – דחיפת איראן לסף קריסה מוסדית והחלשת השלטון המרכזי. כל זה נועד למטרה אחת עליונה: להבטיח את הנדבך הראשון ולמנוע את מאזן האימה.

בפעם הבאה שפרשן באולפן זועק ש"אין לנו אסטרטגיה", שלחו אותו להסתכל על מפת המזרח התיכון בעשרות השנים האחרונות. האסטרטגיה שם; היא פשוט לא נכתבת במילים, אלא באש.