פרשנות | חוסר יציבות פוליטי באיראן: אינטרס ישראלי

בדיון הציבורי סביב איראן מקובל לשאול האם יעדה של ישראל הוא הפלת המשטר בטהרן. אולם מנקודת מבט אסטרטגית רחבה יותר, ייתכן שהשאלה הנכונה היא אחרת: האם דווקא יציבות משטרית באיראן היא שמשרתת את פיתוח האיומים האסטרטגיים נגדה — ולכן חוסר יציבות דווקא משרת את האינטרס הישראלי.

האיום המרכזי שישראל מזהה באיראן מורכב משלושה מרכיבים: תוכנית גרעין צבאית, מערך טילים בליסטיים ארוכי טווח, ופיתוח יכולות צבאיות מתקדמות, כולל תעשייה ביטחונית עצמאית. כל אחד מהמרכיבים הללו דורש השקעה כלכלית עצומה, מערכת מדינתית מתפקדת ויכולת לנהל פרויקטים טכנולוגיים מורכבים לאורך שנים ולעיתים עשורים.

במילים אחרות, איום אסטרטגי אינו נבנה במדינה מתפוררת.

הטיעון הזה מופיע גם במחקר הקלאסי של חוקר היחסים הבינלאומיים Kenneth Waltz. במאמרו הידוע “The Spread of Nuclear Weapons: More May Be Better” שפורסם על ידי International Institute for Strategic Studies בשנת 1981, מציין וולץ כי פיתוח נשק גרעיני מחייב מנגנון מדינתי יציב המסוגל לנהל תוכנית יקרה ומורכבת לאורך זמן. לדבריו, במדינות לא יציבות, מנהיגים נאלצים להתמודד עם משברים פוליטיים מיידיים ולכן מתקשים להחזיק תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך במזרח התיכון היא רשימת המדינות הכושלות באזור. סוריה, עיראק, לבנון, תימן ולוב חוו בעשורים האחרונים קריסה של מוסדות המדינה, מלחמות אזרחים או מערכות שלטון חלשות. במדינות אלו קיימים ארגונים חמושים ואף מערכי רקטות וטילים, אך אף אחת מהן אינה מצליחה לפתח איום אסטרטגי רחב היקף בדמות תוכנית גרעין מתקדמת או תעשייה ביטחונית מודרנית.

אפילו סוריה, שבתקופת יציבות שלטונית יחסית ניסתה לפתח כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה, לא הצליחה להמשיך בפרויקט (לאחר ההפצצה הישראלית) בשל הידרדרות המדינה למלחמת אזרחים. דוגמה נוספת היא לוב בתקופת שלטונו של מועמר קדאפי. בשנות התשעים, תקופה של יציבות שלטונית, ניסתה לוב לפתח תוכנית גרעין צבאית באמצעות רשת ההפצה של המדען הפקיסטני עבדול קאדיר חאן. אולם בשנת 2003 הודיעה לוב באופן יזום על פירוק התוכנית והעבירה את הציוד והמסמכים לארצות הברית ולבריטניה. 

לעומת זאת, מדינות בעלות יציבות משטרית יחסית הצליחו לפתח יכולות צבאיות משמעותיות. טורקיה בנתה בעשורים האחרונים תעשייה ביטחונית מתקדמת הכוללת פיתוח רחפנים, מערכות טילים ופלטפורמות לחימה. מצרים מחזיקה בצבא סדיר גדול ובצי מטוסי קרב מודרניים. גם איראן, במשך שנים רבות של יציבות יחסית של המשטר, הצליחה להקים תעשייה ביטחונית עצמאית, מערך טילים בליסטיים רחב ותוכנית גרעין מתקדמת.

הקשר בין יציבות מדינתית לבין פיתוח יכולות צבאיות מורכבות אינו מקרי. כפי שמציין חוקר נוסף בתחום היחסים הבינלאומיים, Scott Sagan, תוכניות גרעין אינן רק פרויקט טכנולוגי אלא גם פרויקט ארגוני. הן דורשות מערכות פיקוח, שרשרת אספקה תעשייתית, מוסדות מחקר ומנגנון מדינתי המסוגל להקצות משאבים לאורך שנים.

מנקודת מבט זו, חוסר יציבות פוליטית פוגע ישירות ביכולת של מדינה לפתח איום אסטרטגי.

משטר המתמודד עם מחאות פנימיות, משברים כלכליים או מאבקי כוח פוליטיים מתקשה להקצות משאבים ארוכי טווח לפרויקטים צבאיים מורכבים. הוא מתקשה לשמר מומחים מדעיים, מתקשה להבטיח תקציבים יציבים, ולעיתים מתקשה אפילו לשמור על שליטה מלאה במוסדות המדינה.

לכן, כאשר נשאלת השאלה מהו האינטרס הישראלי ביחס לאיראן, התשובה אינה בהכרח הפלת המשטר — תרחיש שממילא עלול ליצור כאוס אזורי. אולם מצב של חוסר יציבות מתמשך בתוך איראן עשוי להגביל משמעותית את יכולתה לפתח ולתחזק תוכניות אסטרטגיות מורכבות כמו גרעין, טילים ותעשייה ביטחונית מתקדמת.

במזרח התיכון, יציבות של יריב מסוכנת לעיתים יותר מחוסר יציבותו. כאשר מדינה מצליחה לשלב יציבות פוליטית, משאבים כלכליים ותשתית טכנולוגית, היא מסוגלת לבנות איום אסטרטגי אמיתי. כאשר היא מתקשה לשמור על יציבות פנימית, היכולת הזו נפגעת.

לכן, עבור ישראל, השאלה איננה רק מי שולט באיראן — אלא עד כמה המדינה האיראנית עצמה מסוגלת לפעול כמדינה יציבה לאורך זמן.